כגודל הציפיות: יעל פז-מלמד מטיילת באיטליה
מה לא אמרו לנו על אזור אמלפי ופוזיטנו שבדרום איטליה לפני שעלינו על המטוס? שהוא היפה בעולם, שלא נרצה לחזור משם, שזו חוויה של פעם בחיים. האמת? צדקו
אז פיתחתי מערכת ציפיות עמוסה לעייפה, בתוספת התרגשות שקיימת תמיד לפני שמגיעים למקום חדש, אבל גם בהתרעות חוזרות ונשנות לזהירות יתר, שהתבררו כמיותרות לחלוטין. אין שום אפשרות לדמיון לנצח במקרה הזה את המציאות. מרגע שהמכונית מתחילה לטפס בכבישים הצרים (והדי מפחידים, צריך להודות) אל עבר אמלפי נפער הפה בהתפעלות, הכל נשכח, ויופי שאין לו שיעור, צבוע בצבעים עזים של כחול-טורקיז, ירוק בהיר עד כהה, גוונים של אדום וצהוב וסגול ומה לא, תופס את העין והלב והנשמה.
לוקח בערך עשר דקות להתמכר לחלוטין לנופים המרהיבים של בוסתנים מניבי כל טוב, ששוכנים על מדרונות תלולים, ומגיעים בסופו של דבר אל הים התיכון השקט והרגוע. בכל שעה משעות היום מרצדים על מי הטורקיז הללו פסי הכסף שמטילה עליהם השמש, משנים את הניצוצות שלהם בהתאם למקומה של השמש הזו.
וכל זה עוד לפני שהגענו אל זריחת השמש, שמביאה בהינף עלייתה אור על עולם מופלא, וכמובן על שקיעתה, שצובעת את אותו עולם בכתום עז. ואז יורדת החשכה על העיירות ובתי המלון הממלאים את המקום, ומכל עבר נדלקים אורות קטנים, ואי אפשר להחליט במה לבחור: ביופיו של הלילה, של הבוקר, הצהריים או אחר הצהריים.
בורכנו בנהג מצטיין במיוחד. צריך אחד כזה בכבישים הכמעט בלתי אפשריים של האזור, שלבד מכך שהם צרים להפחיד, הם גם מלאים בפיתולים עזים במיוחד, כך שרוב הזמן הנהג אינו יודע כלל מה מצפה לו בעוד דקה או שתיים. הנהג שלנו ידע הכל, נערך לכל מצב, וגם אם הופתע, ידע מיד להתארגן.
ואן גדול ונוח מוביל אותנו, תשעה חברים, אל עבר המלון שבו נבלה את ארבעת הימים הקרובים, ואחרי זה ייקח לנו בערך 40 ימים להפסיק להתגעגע אליו כל הזמן. אין לנו מושג לקראת מה אנחנו באים, לבד מתמונה או שתיים באינטרנט, שסייעה לנו לבחור את הלוקיישן. הגענו לשם מרומא, אחרי ביקור קצר בנאפולי, החשכה עמדה באוויר, צריך למצוא מהר את המלון, אחרת הלך עלינו. אלא שגם באור הלך עלינו.
כל כך מבודד הוא מלון "קאזה אנג'לינה" שלנו, עד שלפחות חמש פעמים חלפנו על פני שלט קטן המעיד שהוא קיים ומנחה את הבאים להיכנס לעיקול פתלתל, תלול וצר במיוחד, אם ברצונם להגיע. הבלבול והחיפוש משמחים אותי עד מאוד. כך יש לי הזדמנות להתבשם עוד ועוד בפלאי הנוף שעוטפים אותנו מכל עבר. הנהג שמח קצת פחות. זה באמת מאמץ לא קל לנהוג שם, בעיקר כשלא יודעים לאן ולמה, למרות ג'י-פי-אס משוכלל, שהוא פריט חובה למבקשים לתור את הארץ ההיא. לבסוף מגלה אחד מחדי העין שבינינו את השלט, ומתחילה ירידה תלולה במיוחד אל עבר המלון. זה לא ייגמר טוב, חושבים לעצמם היושבים במכונית כשהם דוממים לחלוטין ואוחזים חזק את מסעדי הכיסאות.
טעו. זה נגמר מצוין. נפלא. בחלומות הוורודים ביותר לא חשבנו שבזה מדובר. חונים את האוטו באחד הפיתולים, בחור צעיר מטפס אלינו בקושי רב עם עגלה שתקלוט את כל המזוודות, אנחנו
המלון בן חמש שנים, עם רמת אחזקה שקשה למצוא. רצפת העץ מבהיקה, כך גם הקירות הלבנים, כל הספות והכורסאות עטויות לבן צחור, פסלים מרהיבים מזכוכית צבועה מעטרים את השידות והשולחנות והגומחות שבקיר, וציורים יפים מקשטים את הקירות. אחרי ההרשמה עורכים לנו סיור, ואנחנו מתחילים להבין לאן הגענו. בקומה העליונה ממוקמת מסעדה מפוארת, שזכינו לאכול בה ערב אחד, וממנה יוצאת מרפסת ענקית, זרועה שולחנות וכיסאות, שעליה נבלה שעות רבות בכל בוקר, מטעינים עוד ועוד אוכל על צלחות ארוחת הבוקר שלנו. ואיזה אוכל! בקומה התחתונה יש חדר כושר עם מיטב המכשירים, בריכה מחוממת וסאונה. צמוד לקומת הכניסה ישנה עוד מרפסת גדולה ולידה עוד בריכה חיצונית למי שרוצה לשחות להנאתו.
הניקיון והטיפוח מורגשים בכל פינה. לא תמצאו שם עציץ אחד שיש בו איזה עלה נבול. על איזה עלה שנשר על רצפות העץ אין מה לדבר. מי הבריכה צלולים ונקיים. כך גם החדרים. גם בהם שולט הלבן. בריהוט, במצעים, בקירות. אנחנו לקחנו את החדר הזול ביותר במלון, שעולה 230 אירו (בסביבות 1,100 שקל), אבל בהשוואה לתמורה אי אפשר להתחיל אפילו לחשוב שזה יקר מדי, מה גם שיש לא מעט צימרים וחדרים בארץ שזהו מחירם.
נדלג כאן על תיאור מפורט של הארוחה שאכלנו בערב הראשון, בעיקר כדי לא להיכנס שוב למכונית ולחפש לנו מקום הולם בחשכה. מחירה מרקיע לכדי 100 אירו לזוג, כולל שלושה בקבוקי יין, אבל האוכל, לצערנו, לא ממש שווה את המחיר האסטרונומי. השירות, כן. הפאר, כן. אבל הרי לא בשביל זה נסענו לאיטליה.
כמובן שזה לא קלקל לאיש מאיתנו את מצב הרוח הנפלא ורק הביא אותנו להחלטה שזו מסעדת הפאר האחרונה שאנחנו אוכלים בה. רוצים סתם אוכל איטלקי פשוט. העיקר שנשב לנו בנחת ביחד, נשתה יין טוב ונשמח על החופשה הנפלאה שסידרנו לעצמנו. ארוחת הבוקר, לעומת זאת, הייתה סיפור אחר לגמרי.
הבופה לא היה עמוס מדי, אבל היה בו כל מה שצריך: גבינת ריקוטה נפלאה, מוצרלה שאי אפשר היה להפסיק לאכול, ועוד ועוד גבינות שפחות עניינו אותי. גם מבחר הנקניקים היה מרשים ביותר, וכמובן הקרואסונים ושאר המאפים הקטנים שיצאו כל הזמן מהתנור, כמו גם הלחמים. צלחת הסלמון המעושן המשובח מולאה גם היא כל הזמן, עגבניות משובחות חתוכות לעיגולים המתינו למבקשים להכין לעצמם סלט קפרזה, כמה סוגי שמן זית, צלחות גדושות פירות טריים חתוכים, שלל ריבות מעשה בית, יוגורטים, חביתות מכל הסוגים וקפה שנמזג כמים, חזק במידה, טעים במידה רבה. ארוחת הבוקר אינה כלולה במחיר, והיא עולה 20 אירו לאדם. אסור לוותר עליה, מה גם שאחריה, ואצלנו זה היה כבר לקראת הצהריים, אי אפשר להתפתות לשום דבר עד שעות הערב המאוחרות.
וכך חלפו להם מהר מדי ארבעה ימים של אושר על מרפסות אנג'לינה, וכמובן בשיטוטים מרתקים בין עיירות קטנות וציוריות, בין הסמטאות הצרות והבניינים בעלי הארכיטקטורה המרהיבה בפוזיטנו ואמלפי, בטעימות של ארוחות קלות במסעדות קטנות על חוף הים, בשווקים הומי תיירים שמשום מה לא הפריעו להנאה, בישיבה נינוחה בבתי קפה בתוככי השווקים הללו, תוך לגימת האספרסו הקצר מאוד שהאיטלקים נוהגים לשתות, ובעיקר ברצון שזה לא ייגמר, ובניסיון להתעלמות מוחלטת מכך שהזמן עובר מהר גם כשהכל מושלם.
ומדי ערב, קצת עייפים והרבה מרוצים, היינו שבים לנו לקאזה אנג'לינה שלנו, ומדי בוקר רצים אל המרפסת שבקומה העליונה, משקיפים על כל היופי שהיא הציעה לנו, ומתגעגעים אל המלון יוצא הדופן הזה ואל הטיול המיוחד הזה עוד בטרם הוא הסתיים.
קאזה אנג'לינה, פראינו (עיירה קטנטונת שבה נמצא המלון). טלפון: 39-089-8131333
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם