ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

סיפורי סבתא: טיולי השורשים צוברים תאוצה

תופעת טיולי השורשים צוברת תאוצה, וישראלים רבים ממריאים אל מחוזות הילדות של הוריהם. מהו מקור הכמיהה אל הזהות הישנה?

כאשר אנשי בית עגנון פרסמו מודעה הקוראת לעגנוניסטים חובבים לחבור אליהם לסיור במחוזות ילדותו של חתן פרס נובל, הדבר האחרון שהם ציפו לו היו השיחות של מי שביקשו למצוא את שורשיהם.ההיענות המפתיעה מרמזת במשהו על תופעה שהולכת וצוברת תאוצה - טיולי השורשים.

כבר לא מדובר רק בביקור בפולין במסגרת בית הספר, או טיול של רגע לפני סגירת הקדנציה בעולם הזה, אלא במסה קריטית. מאוקראינה ומזרח אירופה דרך מצרים ועד מרוקו, וכשמזדמן דרכון זר ליד - גם תימן באה בחשבון. מה קרה ואיזו מהפכה תרבותית התחוללה פה בשנים האחרונות, שמביאה אנשים רבים לארוז את עצמם ולטוס אל מחוזות רחוקים בעקבות סבא וסבתא?

סקירה היסטורית קצרצרה: הפרויקט הציוני החל כידוע מזווית חילונית, וכפי שהגדיר אברהם שלונסקי: "ביעור חמץ של המנטליות" שנועד לעצב את הצבר הישראלי ולהיפטר מכל מה שריחו הוא ריח יהודי גלותי. היהודי שמוט הכתפיים, מושפל המבט וחיוור העור הפך באחת לבעל עיניים יוקדות ויכולת לחבוט בכל מי שנקרה בדרכו ומאיים על קיומו. אבל גורלם של פלקטים הוא צפוי וידוע מראש, והחל משנות השישים מתחילים להסתמן סדקים. הנתק מארון הספרים היהודי מתחיל לתת את אותותיו.

"בשלב מסוים, הצבר הולך ומאבד את חיוניותו, ומתרחש תהליך של כמיהה להכיר את מה שקדם לו", אומר ראש החוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים, ד"ר אלון גן. "ס. יזהר אומר את זה מאוד יפה באחד מנאומיו: 'אבד מידינו המפתח לכל מה שקדם לעולמו של אבא. אנחנו נעדרי כל עומק'. יש צימאון להכיר את העולם שבו מרדו בצורה טוטאלית".

הצימאון הזה מגיע בדמות טיולי שורשים בלתי מתפשרים, בהתעוררותם של הפיוטים וחזרה למקורות, ובביקורים בבית התפוצות בניסיון לשחזר את הענפים האבודים אך המשמעותיים של אילן היוחסין. רחל ורצברגר, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, טוענת שלא המצאנו כלום. "יש משהו במצב הגלובלי הפוסט-מודרני שגורם לאנשים להרגיש קצת חסרי עוגן. לא ברור להם מיהם ולאן הם שייכים. אתה חלק מעולם גלובלי, אבל לא ברור לך מי אתה בעצם, ואנשים מחפשים עוגני זהות. על זה יש להוסיף את השינוי הבסיסי באתוס הישראלי לגבי מהות הישראליות. אם פעם דובר על כור ההיתוך כמטאפורה למצב שבו כל אחד מגיע ממקום אחר וביחד נצרפת זהות חדשה 'ישראלית', תוך טשטוש של הזהות המקורית, היום זה משתנה".

לדבריה של ורצברגר, תהליך דומה התרחש בארצות הברית. "כיום הגישה המובילה שם היא זו של הרב-תרבותיות, שמאפשרת את קיומן של מגוון זהויות במקביל ולא מבקשת האחדה. בשנות השישים, עם מהפכת תרבות הנגד, זכויות האזרח ותנועות חברתיות בארצות הברית, החלו להישאל גם שאלות לגבי זהות: מי אני, האם אני אמריקאי

או גם אפרואמריקאי, כלומר אמריקאי עם מרכיב שחור שאני מכיר בו ומכבד אותו ורוצה לתת לו במה ציבורית".

תהליך דומה קורה בגרסה הישראלית. "אנחנו מכירים בריבוי זהויות. אם פעם זה היה משהו שניסית להתכחש לו, בין היתר באמצעות החלפת שם המשפחה משם אשכנזי או מזרחי טיפוסי לשם בעל צליל ישראלי, עכשיו מסתמנת מגמה שונה. שמירה על השם המקורי, התקרבות אל פיוטים מבית אבא ועוד - דברים המעידים על הכרה במקורות ובשורשים מחוץ לישראל".

אדוארד דוקס מדריך טיולים באוקראינה זה שש שנים ופוגש את הסיפורים האישיים בכל טיול. כמגוון בני האדם, כך הסתעפות העלילות: מקצין בכיר בצה"ל, שהגיע במסגרת מסעו לעיירה קטנה ומצא בבית הגבאי של בית הכנסת המקומי תמונות מילדותו שלו, ועד מטיילים שמבקשים ליצור קשר עם ארגוני חסד יהודיים, כדי לדעת מה נותר ממשפחותיהם. "טיולי השורשים הם תמיד נסיעות מרתקות מאוד ויש בהם סגירת מעגל. אנחנו מגיעים לאתרים מרוחקים מאוד ולא ידועים, לעתים כאלה שכבר לא מופיעים במפות", אומר דוקס. "המפגשים האלה מלאים בהתרגשות עבור הצדדים ומשאירים זיכרונות בלתי נשכחים".

מה התגובה הרווחת?

"אוקראינה היא מדינה ענקית, והשוני מאוד משמעותי בין קייב, שהיא עיר אירופית לכל דבר, לאזורי הכפרים, שם הזמן עצר מלכת. כשמגיעים לאותו כפר, נופל האסימון. אנשים מבינים מאיפה לאבא שלהם היה הרגל כזה או אחר. בנים לילידי אוקראינה פתאום מבינים את ההבדלים התרבותיים בין אמא לאבא".

איך אתה מסביר את העובדה שאוקראינה הפכה למוקד מסקרן?

"אנחנו מדברים על אנשים שמחפשים את שורשיהם. באוקראינה, לפני מלחמת העולם השנייה היו שלושה מיליון יהודים. כאן נולדה החסידות, מכאן באו אבות הציונות, כאן התחילה הספרות בארץ. חוץ מזה יש אטרקציות תיירותיות. מי שבא, לא מתאכזב".

באחרונה יזם בית עגנון בירושלים מסע ספרותי לחבל גליציה שבמערב אוקראינה, בעקבות הסופר ש"י עגנון, יליד בוצ'אץ', ויוצרים נוספים בני תקופת התחייה של הספרות העברית: אצ"ג, ברונו שולץ ואחרים. "חצי מהאנשים באים בעניין השורשים", אומרת מנהלת בית עגנון אילת ליבר. "פרסמנו מסלול ובין שאר המקומות היה איזה חור שבחורים באוקראינה, לא רחוק מלבוב, שנקרא סטרי. התקשר מישהו ואמר:'שמעתי שאתם נוסעים לסטרי'. על הדרך הרווחנו מטייל. זה אף פעם לא מניע אחד. הייתה לנו מטיילת שבאה עם הילד והנכדות שלה, היא בת 85, וכל השנים לא עניין אותה לחזור לסטניסלב. היא אמרה:'אני לא אעזוב את העולם לפני שאני חוזרת לבית שלי'".

מהצד השני, נרשמת עלייה בקרב המטיילים לארצות כמו מרוקו ומצרים. פאני בורוכוב הייתה בין המטיילים שהרחיקו עד מרוקו, בעקבות בית ילדותם של הוריה. "שמעתי סיפורים, אבל אין כמו מראה עיניים. רציתי לראות ולחוש. כשהסתובבתי בסמטאות של מקנס, ממש דמיינתי את אמא שלי הולכת למכולת שם. המעבר בין מקנס לפז, כלומר הערים שבהן ההורים שלי נולדו וגדלו, הכה אותי בשוק. אמרתי: זה המרחק? 60 ק"מ וההורים שלי הכירו בכלל בארץ, ומעולם לא התראו במרוקו".

איך התעורר הרצון לנסוע?

"הרצון לנסוע התעורר משיחות יזומות עם אחיותיי. כשאבא שלנו נפטר, אמרתי: עכשיו אני הולכת לעשות את מה שהוא רצה ולא זכה לעשות, כי הוא חלה והלך לעולמו. זה אחד הדברים שמשכו אותי לטיול. אם את שואלת אם הייתי חוזרת לשם, התשובה היא חד משמעית כן. אבא תמיד אמר: 'כשאצא לפנסיה אקח אתכם למקום שבו נולדתי, גדלתי ושיחקתי'. עשיתי את זה בשבילו".

אצל הדסה גרינברג-יעקב התוכנית לנסוע בעקבות השורשים נרקמה לאחרונה. "שני הסבים ושתי הסבתות שלי ניצולי שואה-למעשה, גם אני ניצולת שואה בשל כך. יש לי קשר רגשי עמוק לסבא ולסבתא שהגיעו מצ'כוסלובקיה, ואני רוצה להתחקות אחר מסלול חייהם, וגם מותם של בני המשפחה שהושמדו באושוויץ, אך לא רק. השמות של כולם עוברים במשפחה מדור לדור, ואני רוצה לראות איפה האנשים האמיתיים, שכולנו קרויים על שמם, חיו. אחותי ואני לקחנו יוזמה והתחלנו בלמידה. קודם כל דרך פנייה ליד ושם. כל פלגי המשפחה כבר מעוניינים להצטרף. קחי בחשבון גם לוגיסטיקה של אוכל כשר ושבתות - והרי לך מסע משפחתי מלכד".

בשנות השמונים החלו אנשי בית התפוצות באיסוף אילנות יוחסין. הקוריוז הקטן של משוגעים לדבר הלך וצבר תאוצה. חיים גיוזלי, מנהל אגף מאגרי מידע של בית התפוצות מספר: "במשך השנים אנחנו רואים התגברות של התעניינות בנושא הזה. בעבר היה מגיע עץ חדש למאגר פעם בשבוע-שבועיים, וזו הייתה חגיגה. אם בעבר הסיכוי להעלות תוצאות במאגר היה נמוך מאשר לזכות בלוטו, היום הסיכוי הולך וגדל מדי יום, בין 25 ל-30 אחוז . יש כבר מיליוני שמות ואנחנו עדיין רחוקים מהמקסימום".

גיוזלי קושר את הסקרנות הזו באופן ישיר לריבוי טיולי השורשים. "אני לא יכול להצביע על מגזר אחד. צעירים ומבוגרים, ומכל השכבות החברתיות מכינים שיעורי בית כדי לדעת מה לחפש, לאן לנסוע, איפה להתעכב יותר. לדעת יותר זה בכמה תחומים וכולל את תולדות היהודים באופן כללי בעיירה ומה עלה בגורלם. הסקרנות הולכת וגוברת, וזה חל על כולם".

אפשר להצביע על מידת עניין שונה בין יוצאי עדות שונות?

"לא. ההבדל הוא בנגישות המידע. מהפכת המידע של 20 השנים האחרונות שינתה את פני הדברים. השינוי הכי משפיע זה התקשורת האלקטרונית והמחשבים. ההבדל נובע מהשוני בין הקהילות היהודיות בעולם. נושא תיעוד העבר לא קיים מאז ומתמיד. הוא תופעה היסטורית ותרבותית. במרכז אירופה ומזרח אירופה, רישום האוכלוסין הוא תופעה חדשה יחסית שהחלה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. לעומת זה, הרישום במרבית ארצות המזרח התיכון ואפריקה הוא הרבה יותר מאוחר. אצל מגורשי ספרד וצאצאיהם לדורותיהם, ההיסטוריה של הגירוש גרמה לכך שאנשים הסתובבו בעולם ורצו לשמור על הקשר. הכוונה לפזורה הספרדית. היו משפחות גלובליות הרבה לפני קהילות אחרות בעם היהודי. אנשים מחפשים את השורשים האלה כדי להעביר אותם לדורות הבאים, וזה כולל גם נסיעות למקורות החיים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...