קאם אגיין: האי קמיגין הוא יעד נחשק בפיליפינים
טיפוס רגלי לפסגת הר געש, טבילה במעיינות, הרבה ירוק ופסטיבל מקומי. גילי חסקין חזר עם המלצות מהאי קמיגין שבפיליפינים
דיברנו על מקומות קסומים שחווינו בטיול והשם "קמיגין" עלה. באחד ממדריכי הנסיעות היתה כרזה מתחכמת: "If you come to Camiguin, you will want to come again". מכיוון שלמילה "Come", יש באנגלית יותר ממשמעות אחת, גררה הסיסמא התלוצצות רבה. ה"לונלי פלנט" שנחשב אז לתנ"ך של המטיילים במזרח הרחוק, לא חדל מלהתפעם מקסמו של המקום. "נו?", שאלתי את האשה שלצדי, מייחל להנהון ראש חיובי, אבל ידעתי שהעובר הבועט בבטנה, כבר קבע את היעד הבא, "הביתה". שבנו ארצה והתחלנו להגשים חלומות אחרים.
בינתיים, חלפו שנים והעובר הוא כבר חיילת בשירות סדיר. השיחה ההיא נראית כחלום רחוק, אך לחלומות יש חיים משלהם. חושש ממפח הנפש ששמור לפעמים להגשמת חלומות, אני מוצא את עצמי, כבר לא רזה ומתולתל כשהייתי, עם תרמיל כבד על שכם, עמוס בציוד צלילה ובסקרנות, יוצא לדרך.
קמיגן (Camiguin), האי הזעיר בפיליפינים, מתגלה כיעד תיירותי מושלם. קטן, קל לתנועה ומגוון מאד בנופיו ובעניין שבו. כבר מרחוק, מהמעבורת המביאה אליו, בולטים הרי הגעש שלו מעל הים. להר אחד שלוש פסגות ולאחר צורה של שָד. אחד המקומיים דימה את קו המתאר של ההרים, לעלמה שוכבת שחזה מזדקר בגאון לשמיים. למען אישה כזו, הסביר בלהט, הוא מוכן לטפס עד לפסגה. מדרונותיהם של ההרים ומרגלותיהם מכוסים בצמחייה טרופית עשירה, שצובעת את האי בעשרות גוונים של ירוק רענן.
קמיגין הוא אחד משבעת אלפים איים שיש במדינת האיים המקסימה
האי לא היה ידוע לעולם הגדול, עד 1521 אז הגיע לאי פרדיננד מגלן, פורטוגלי, שנשלח על ידי מלך ספרד, להקיף את העולם. מסע ממנו לא שב. אחריו הגיע ב-1565 מיגל לופז דה לגפזי (Legapzi) וכך החלה הנוכחות הספרדית באיים. עד היום, ניכרת בשפתם, הטגלוג (Tagalog), ה"לינגואה פרנקה" של הפיליפינים, סימניה של השפה הספרדית.
ההגעה מסורבלת למדי: טיסה ממנילה לקגיין דל אורו (Cagayan del Oro), עיר גדולה, רועשת ומאובקת. באי מינדנאו (Mindanao) לוקחים מונית לתחנת האוטובוסים ונוסעים כשעתיים בדרך רבת מהמורות אל המזח אשר בבלינגואן. מימיני גידולים טרופיים ומשמאלי דייגים החיים בבתי כלונסאות על קו המים ממש. המעגן רועש כצפוי, קפיצה ואני במעבורת, מוקף בצעירים פיליפינים, הנוסעים רובם ככולם לפסטיבל שיתרחש באי בשבת.
אחרי שעה וחצי של הפלגה אני מגיע. צבא קולני של נהגים ממתין על הרציף. בחרתי בגבר סימפטי ושרירי, שנראה כמקרר מהלך, למרות שהרכב שלו - הג'יפְּני, נראה פחות ציורי משל עמיתיו. הרכבים האלה נותרו כאן מעודפים שהותיר הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. יזמים מקומיים הוסיפו להם מרכב פיליפיני ארוך, עם ספסלים צרים, אליהם דוחקים מספר בלתי אפשרי של נוסעים. הג'יפניס מקושטים בשלל צבעים פסיכדלים ומחוזקים בצופרי אוויר, המבשרים על בואם מרחוק. אשכול האדם התלוי עליהם מקנה להם מראה ייחודי, למי שנמצא בצד הנכון של עדשת המצלמה.
הרשיתי לעצמי לשכור את הג'יפני עבור עצמי בלבד וכעבור כחצי שעה של נסיעה בשפע של ירק, הגעתי לחוף של הכפר יומבינג (Yumbing) - רצועת בקתות פשוטות ומבהיקות הטובלות בגינות ובפרחים. על החוף מצאתי אתר נופש עם בקתות, הרבה צמחייה, מסעדת חוף ביתית ופרצופים חייכנים.
מרושם ראשוני החוף השחור, שכולו אפר וולקני, נראה מאכזב ולא מזמין. בחרתי סירת דייג קטנטנה וכעבור כעשר דקות לערך הגעתי ל"אי הלבן" (White Island), אחת האטרקציות של קמיגין. למעשה זוהי שונית אלמוגים שהתפוררה ויצרה סהרון גדול בגוון שנהב. בתוך הסהרון, נקוותה בריכה טבעית של מי ים שקרני השמש חיממו והפכו אותה לאמבטיה חמימה. זה מקום אידיאלי להתפרקד על החול, לטבול רגליים במים הרדודים והמלטפים. עיסוי נעים של ים, שמש, חול ואלוהים.
מהאיון הזעיר והקסום נשקף מראה מרהיב של הרי הגעש המיתמרים בבת אחת מעל המים. הגדול שבהם, היבּוֹק, היבּוֹק (Hibock Hibock) מתנשא לגובה של 1350 מ' מעל פני הים. ההר נראה מאיים למדי ומשום כך ניסיתי לשכנע את עצמי שאין טעם לטפס עליו, כי הזמן קצר, שאין הרבה מה לראות מלמעלה ושכבר ראיתי לא מעט הרי געש. אך כנראה שהתקשיתי לעמוד בפני קריאת התגר שנשקפה מן הפסגה.
למחרת, הרבה לפני אור ראשון, נסעתי עם בוֹבוֹ, מדריך בן הכפר, בקטנוע מגמגם למרגלות ההר והתחלנו את הטיפוס. השביל עבר בשדות מעובדים של תירס ויוּקָא. קרניים ראשונות צבעו את השמיים בכתום שהפך לצהוב, לכחלחל ותוך זמן קצר השמש זרחה, הטמפרטורה עלתה והזיעה ניגרה. ככול שעלינו, השביל נהיה תלול והיער הפך לסבוך. נאלצתי להשתמש בכל ארבעת הגפיים כדי להתגבר על המכשולים, לאחוז בשורשים ובענפים, כדי לטפס על סלעי הבזלת. זה לא היה קל.
בובו, נראה כמי שמדלג בקלילות יחסית. צעיר ממני בעשור בלבד וכבר טיפס לכאן יותר משבעים פעמים. הוא חי בכפר קטן ומתפרנס משילוב של דייג, חקלאות ותיירות לעת מצוא. יש לו חמישה ילדים והוא מעולם לא יצא מתחומי קמיגין. מעולם לא נתקל בפקק תנועה או ראה תוך משתרך. הוא לא נשם עד היום אוויר מזוהם וגם לא נהנה משום שדבר שהחיים המודרניים מציעים. אבל במה שהוא צריך לדעת, הוא היה מומחה. עיניו החדות הסבו את תשומת לבי לנחש חום, ארסי. במקום אחר, הראה לי נחש מתחמם על אבן, קודם שהנחתי עליה יד. במקום מסוים הראה לי חור עמוק וצר בקרקע, שממנו עלה אוויר חם, ללמדך שההר טרם אמר את מילתו האחרונה.
כעבור כארבע שעות מפרכות היינו בפסגה, מתבוננים בשפע של הירק מסביב, בכחול האינסופי, באי סֶבּוּ שמרחוק, וממש מתחתינו, ממעוף הציפור ממש, באי הלבן מאתמול. עננים לבנים ראשונים החלו לעלות. עוד כשלוש שעות של ירידה, קשות אף הן, עברו כשאני מחליק פה ושם ומקלל בלבי את הרעיון הנואל לטפס כל כך קשה וגבוה. מקודם עבדו בעיקר שרירי הרגליים וכעת הברכיים. השתדלתי להתנחם בפרחים היפים שבצבצו מתוך שפע הירק ובכוחות אחרונים כמעט הגעתי למעיינות החמים של ארדנט (Ardent), הנובעים למרגלות ההר - מאתרי החובה של קמיגין.
מדובר בשרשרת בריכות חמימות בצל העצים. מקום נעים ומופלא במיוחד עבור מי שכל אבריו כואבים ממאמץ. התפרקדתי במים הנעימים עם בקבוק בירה, נהנה מהעיסוי של זרמי המים. "איך היה למעלה"? שאל אותי צמד תיירים סקרן. התבוננתי בפסגה שנראתה מכאן רחוקה מאד. המרחצאות היטיבו להדחיק את תלאות הדרך. "נהדר", אמרתי בביטחון. כלום יכולתי לומר אחרת?
בהמשך טיילתי על אופנוע קטן. את קמיגן מקיף כביש שאורכו 70 ק"מ בלבד. אפשר להספיק את כל האתרים ביום אחד אך יש שיתקשו למצות גם בשלושה ימים. תלוי בנקודת ההשקפה. התחלתי בגיא בזלתי צר ומיוער שבסופו נקיק. משם הלכתי ברגל ביער עבות של עצי שרך, עד לתצפית על בריכה טבעית עגולה, אליה נשפך מפל קאטיבאווסאן (Katibawasan). שכחתי את הכאב בשרירים, רצתי למטה, השלכתי את המצלמה והופ.. אני שוחה אל מתחת למפל, לקול מצהלותיהם של המקומיים.
בצד ראיתי גבר לבן בשנות השישים לחייו שנראה כסבא מוקף בנכדים. אחת מהן, נערה דקיקה ויפה, נראתה קרובה יותר מאחרים. קרובה מדי. עיניה המלוכסנות הוציאו מכלל אפשרות שהיא נכדתו. גם כשקרא לה "צ'ארמינג", עדיין סירבתי להבין. כשנצמדה אליו במים, הבנתי. זוהי תופעה מוכרת בפיליפינים. הגבר שיכול להיות סבה, מעניק טיול, בילוי ומתנות והיא מעניקה לו מעלומיה. עולם אכזר. מלבד אשמאי זקן אחר הנשוי לפיליפינית דקיקה כבת עשרים, לא ראיתי תיירים כלל.
למחרת שכרתי את הג'יפני ליום שלם וטיילתי. הרי הגעש והאפר הוולקני שפלטו, היטיבו עם הקרקע ואחראים לצמחיה העשירה ולגידולים החקלאים המשגשגים. אבל ההר גם ירק אש מפעם לפעם. עדות מצמררת לכך היא כנסיית Gui ob, מהמאה ה-17 שחרבה ברעידת אדמה. במקום אחר, שטתי לבית קברות ששקע בהתפרצות הגעשית ב-1871. חמוש במסכה ושנורקל, צפיתי במצבות מתחת למים. חיים ומוות. תקווה ואימה.
יש משהו נעים בפיליפינים. אולי זו החביבות של המקומיים, שאינה מאופקת ומרוחקת כמו בתאילנד. פחות חייכנית ויותר אמיתית. אולי זו ההשפעה הספרדית, שגורמת לי לחוש בדרום אמריקה וכנראה שזו גם העובדה שרבים פה מדברים אנגלית בניגוד גמור למרבית ארצות המזרח, תודות לנוכחות האמריקאית שהיתה כאן.
למזלי הגעתי בשיא עונת הלנזונס. זהו פרי גדול שגדל באשכולות בדומה לליצ'י, אבל הוא יותר מתוק ופחות מעודן ממנו. בתאילנד הוא נקרא לֶגְיָאן וכאן הוא נחשב לפרי הלאומי. לכבוד הפירות הללו מציינים פה חג חקלאי נטול קדושים, שנחגג בפסטיבל צבעוני ורועש, בשבת השלישית של אוקטובר. הפסטיבל הוא חגיגה ספונטנית ומאורגנת להפליא. מצד אחד, אין טריבונות או כרטיסי כניסה וקל להיכנס ולצלם את הרקדנים. מאידך היו כאן קבוצות שהתארגנו מערי המחוז השונות, עם ריקודים שניכרה בהם יד כוראוגרף ובגדים שעוצבו במיוחד לאירוע. היו קבוצות שזהרו בצהוב בזהוב, אחרות בכתום וירוק. היו שם מכשפות שחורות ורקדניות בגווני לבן ומהדורה מקומית של מרימבה, כלי הקשה המוכר בעיקר מאמריקה התיכונה.
הקרנבל בקמיגן אינו מתהדר במסורת עתיקה. אלו חגיגות שהחלו לארגן בראשית שנות ה-80 של המאה העשרים, אך הילדים שנולדו אחריו משוכנעים שמדובר במסורת בת מאות ואלפי שנים. הקרנבל אמיתי להפליא ללא שמץ של מסחור. לצד הקבוצות המקצועיות כמעט, בלטו תלמידי בתי ספר, שהגיעו מלובשים בתחפושות של מסיבת סוף השנה. מאופרים להפליא וחולמים לרקוד כמו גדולים.
השמש הקופחת לא פגעה בהתלהבות הכללית. גם אני נסחפתי, רץ ממקום למקום, מצלם ללא הרף, מגיר זיעה, מתנשם ומתנשף. לאחר שעתיים, כשהמחוללים יצאו להוביל את המהומה לאזור אחר באי, נגררתי אל הג'יפני והובלתי את נהגי הכרסתן למעיינות הקרים של סנטו נינו (Santo Nino cold Spring). שכרתי אבוב ושייטתי בנעימים, מתמכר לקרירות של המים שמתחת והרוח שמעל.
את הלילה האחרון העברתי במלון ההרים Highlands resort , הנמצא בלב מטעי לנזונס ומנגו. זהו המלון הטוב באי ומחירו דומה להדהים לזה של המלונות הפשוטים יחסית שלאורך החוף. ממסעדת המלון ניתן לצפות בשמלה הירוקה של יער הגשם גולש אל שמיכת עצי הקוקוס, המגיעה לקו המים. נהר הג'יפני לקח אותי אל הנמל ותוך זמן קצר הפלגתי חזרה לקגיין דל אורו, ממנה יצאתי שלושה ימים קודם. מהסיפון התבונתי באי המתרחק, מנסה לשחזר את גודש החוויות שספגתי בקמיגין ומחליט כמובטח to come
Again.
תודתי נתונה לחברת 'אדמה – מסעות וטיולים', ששלחו אותי להכין את המסלול ומימנו את הנסיעה. אלמלא עזרתם של לינור שמאי וניסו קדם, הטיול זה לא היה יוצא לפועל.
ד"ר גילי חסקין הוא מדריך טיולים במונטנגרו וברחבי העולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם