אל איי הפלא: לצלול במיקרונזיה
כל חובב צלילה חולם להגיע אל שוניות האלמוגים של איי פלאו שבמיקרונזיה. גילי חסקין יצא לצלול במי טורקיז, בין חורים כחולים, לשוניות האלמוגים ומערות נטיפים הוא פגש שם צדפות ענק ואפילו כריש. ביקור בגן עדן בחליפת צלילה
קרני אור ראשונות הגיחו מעבר לאופק, השמים החליפו צבעים ואני ישבתי מהופנט, מבולבל מרוב יופי, לא יודע לאן להסתכל קודם, מסוחרר מציוץ הציפורים, חושש להחמיץ משהו. בהיתי בערבוביה המטורפת של גווני כחול וירוק שהתערפלה מולי, תוהה איזה צייר היה מסוגל ליצור את המראה הזה, מוחשי וסוריאליסטי כאחד.
גבעות מוריקות, שופעות צמחיה טרופית, גלשו אל הים; מפרצים קטנים, אפרפרים, שהכחילו מרגע לרגע, חדרו אל החמוקיים הירוקים. במפרץ שממול נראו איים זעירים, שניקדו בירוק את הכחול-כחול של הים. מסביבי יער גשם של ממש. עץ שפרחיו לבנים, שיחים שפרחיהם אדומים, שורשים מתפתלים על פני הקרקע, מטפסים, דקלים, שרכים ושורשי אוויר. פה ושם, מנוקדת השמיכה הירוקה, בכמה נקודות זעירות של בתים קטנים. מרחוק נראה אחד מנערי המלון בדרכו לגן הירק. העננים הצהיבו מעל הים. פלאו מתעוררת ליום חדש. מסעיר ושלו כאחד.
פלאו, "בֶּלָאוּ" (Belau) ) בפי המקומיים, היא מדינה הפזורה על פני מאות איים, במיקרונזיה, שבחלקו הצפוני – מערבי של האוקיינוס השקט, כ-850 ק"מ ממזרח לפיליפינים. האיים, משתרעים על שטח כולל של 488 קמ"ר ומוקפים בשוניות אלמוגים. מתוכם מיושבים רק תשעה. היתר קטנים מדי, או שאדמתם אינה ראויה לעיבוד.
בדומה ליתר איי מיקרונזיה, מעריכים שאיי פלאו יושבו לפני כ-4,000 שנה על ידי תושבים שהגיעו דרך הים מפולינזיה ומדרום-מזרח אסיה וקיימו כאן תרבות של תקופת האבן. במשך שנים כונו האיים בשם "האיים השחורים", לא ברור
לא ידוע כמעט על תולדות האיים עד בוא האירופאים. האנגלי הנרי וילסון, אדמירל אונייה בצי חברת הודו המזרחית, שנטרפה אל חופי האי ב-1783, היה הראשון להפיץ באירופה את קיומו של פלאו. הוא גם היה זה שהעניק למקום את שמו.
בסוף המאה ה-19 תבעו אנגליה, ספרד וגרמניה האימפריאלית את הזכויות על המקום. הויכוח הובא לדינו של האפיפיור לאו השמיני והוא פסק לטובת ספרד.בשנת 1898 מכרה ספרד את פלאו לגרמנים. תחת שילטון גרמניה, החלה תקופה של פיתוח רב, אך היא נמשכה חמש עשרה שנה בלבד. בעקבות חתימת הברית האנגלו-יפנית ב-1914, הכריזה יפן מלחמה על גרמניה והשתלטה על מושבותיה ברחבי האוקיינוס השקט.
ב-1944, במהלך מלחמת העולם השניה, פלשו כוחות הצי האמריקני לאיים וניהלו קרבות עזים ועקובים מדם עם הצבא היפני. במקומות רבים ברחבי פלאו ניתן לראות שרידים לימים העכורים ההם: בונקרים יפנים, ספינות מלחמה טבועות, מטוסים שהתרסקו ותותחים.
לאחר המלחמה היתה פלאו לשטח נאמנות של ארה"ב מטעם האו"ם. באותה תקופה נוסדו בה מוסדות שלטון דמוקרטיים, ובמקביל נוצרה תלות מוחלטת בסיוע האמריקני. במשאל העם שנערך בשנת 1993 החליטו תושבי האיים שלא להצטרף לפדרציה המיקרונזית, אלא להפוך למדינה עצמאית. החל משנת 1994 פלאו היא רפובליקה עצמאית, והיא נחשבת לאחת המדינות הצעירות ביותר והקטנות ביותר בעולם.
החל משנת 2001, מכהן בתפקיד נשיא המדינה טומי אֶסַנְג רֶמֶנְגֶסָאוּ, שהבטיח להקטין את התלות הכלכלית בארה"ב, תוך פיתוח מואץ של ענף התיירות, אך כלכלת המדינה הצעירה מבוססת עדיין על הסיוע האמריקני, ורוב תושבי המקום מתפרנסים בעיקר מעבודה ממשלתית, דיג, תיירות וחקלאות.
זוהי מדינה זעירה, מספר תושביה 21,000, מתוכם כ-5,000 הם עובדים זרים. אך למרבית הפלא, פלאו, למרות מידותיה הזעירות, מחולקת לשש עשרה מדינות, דבר תמוה מבחינה אדמיניסטרטיבית, בהתחשב בגודל השטח ומספר התושבים, אך מוסבר על רקע הפיצול השבטי והתרבותי.
14 ממדינות פלאו מחוברות ביניהן בגשרים ועוד שתים מבודדות: סונסורול והאטובי. באחרונה חיים ארבעים אנשים בלבד.
איים תמיד הילכו עלי קסם. פיסת אדמה מוקפת ים, נפרדת מהיבשה, חממה להתפתחות בעלי חיים שונים, אנשים שונים, תרבויות שונות.
אחרי טיול במפרצים הכחולים ובמפלי המים של האי גוּאָם ושבוע באי יאפ (Yap) ששייך לפדרציה המיקרונזית, אני נוחת בשעת לילה מאוחרת, ומובל אל מלוני, על ידי חבריי המקומיים, שמבטיחים לי שהגעתי אל "היהלום שבכתר". קיוויתי שאינם מגזימים בתארם את נפלאות פלאו. אולם תוך יום הבנתי, שרק הפחיתו מיופיו ומקסמו של המקום.
פיש אנד פינס (Fish 'n Fins) הוא שמו של מועדון הצלילה הגדול שהקימו זוג הישראלים, טובה ונבות בורונבסקי. צולל המגיע לפלאו יכול לבחור בין שהיה במלון, ממנו ייצא לסיורים ולצלילות, או הפלגה על סיפון היאכטה "אושיין הנטר", שם הוא מתנתק לשבע ימים מכול ציוויליזציה, אפילו מזו הקטנה והמרוחקת של פלאו, וממלא את ימיו בצלילות.
פלאו נחשב ל"מכה" של הצוללים. גן עדן מתחת למים. ואכן, הם מגיעים לכאן במספרים גדולים מכל העולם. נדמה שכל חובב צלילה חולם להגיע לפחות פעם בחייו, אל שוניות האלמוגים של פלאו.
לפני שירדתי למים, ביקרתי באקווריום המקומי, הממחיש היטב כיצד נבנית השונית ואת ייחודה האקולוגי כנווה מדבר תת ימי בתוך האוקיינוס. האקווריום הקטן המם אותי במספר הרב של דגים משונים שמימי לא ראיתי. ספקטרום הצבעים היה מופלא עוד יותר: כחול, כחלחל, ירוק, ירקרק, וורוד וסגול.
מישהו אמר פעם, שגברים מכירים ששה צבעים בלבד. "צהוב חמנייה", "אדום יין", או "אפור עכבר" מוכרים רק לעין נשית, שלא לדבר על "אפרסק" שעבור גבר הוא רק פרי ועבור אשה הוא גם צבע. אבל גם ספקטרום הצבעים הנשי לא יספיק כדי לתאר את שפע הגוונים של דגי פלאו.
נבות השיט אותנו אל אחד האתרים המפורסמים בפלאו: "החור הכחול" (The Blue Hole), שצלילה לתוך צפונותיו הבהירה לי שעלי לחלק את תולדות הצלילות שלי לשניים: אלא שעשיתי טרם הגיעי לפלאו ואלו שאחריו. שחינו לאיטנו במים רדודים, בצבע טורקיז, בעומק של שלושה מטרים לערך, מעל ריף האלמוגים, עד לחור כחול ועגול שנפער בלב השונית.
התבוננתי מטה נסער מיופי. שחרור אוויר מהמאזן ואנו צוללים לתוך הנשגב העמוק, אל המבוכים של השונית, מתבוננים בהשתאות ביכולת הפיסול היצירתית של הטבע ובמיני דגים שהתחלפו במהירות ככל שירדנו מטה. לעינינו התכלה גן שלם של אלמוגים ססגוניים, בשפע של צבעים וצורות: ספוגים וקוצים, קיפודים ועצים. לצדם גדלו צמחי מים בצבעי לבן, קרם, אפור וסגול. שעה קסומה חלפה ביעף וחשתי תחושת הקלה שעלינו מעל המים, כך שיתאפשר לי לעכל את הקסם.
למרת בבקר יצאנו שוב לצלילה. הפעם בסירה גדולה יותר, נוחה להפליא, שתכנן נבות במו ידיו. הגענו שוב אל קיר האלמוגים ולאחר תדריך קצר התהפכנו עם גבנו אל המים, גולשים במהירות לתוך המאסה הכחולה, בתוך ענן של בועות שיצאו ממיכלי הצוללים שמתחתינו.
חלפנו מעל קניוני אלמוגים גדולים, על אין ספור צורותיהם וצבעיהם. כמה מהם נראים כעצים שענפיהם מסוקסים, אחדים כקוצים חדים למגע, אחרים צורבים את כתפי שנשענה עליהם בטעות. כמה מהם מכורסמים בשיני דגים הניזונים מהם ופוערים בהם פצעים לבנים.
ראינו שושנות ים השולחות זרועות לבנות מתוך קליפה סגולה ובין זרועותיהם נחבאים דגיגונים שצבעם חום מפוספס בצהוב. היו שם צדפות ענק, שסגרו את קונכייתן במהירות על מוט המתכת של אחד הצוללים. נחילים של דגי זברה ועננים של דגיגים בצבע כחול זוהר שטו מולי וסביבי. להקות שלמות נסקו אל על ומולן, להקות אחרות, ירדו במהירות, כמו בכביש מהיר שהתנועה בו מתואמת היטב. דגים אדמדמים שחו בין זרועותיי ובין רגלי מבלי להתרגש מנוכחותי.
ריחפתי דומם דרך להקה של דגים שפתניים ודגים צהובים שצורתם מחודדת כשל חרב ודגיגונים שזנבם ממוזלג להפליא. ראיתי דגי טונה ענקיים, תולעים שטוחות מתנפנפות כצעיפים במים ורב שעירים שמנמנים עטורים בזיפים ססגוניים. כוכבי ים כחולים זחלו על הקרקעית. שחיתי קרוב מאד לצבי מים, לדגי הענק ולאלמוגים.
הפינה הכחולה (Blue Corner) היא אתר צלילה מסוג אחר. שחינו נגד הזרם, שהלך וגבר, אל זווית חדה של קיר האלמוגים. שם נקשרנו אל השונית וכך מצאתי עצמי מרחף בזרם המים העז, כשרק חבל חזק מונע בעדי מלהיזרק משם בכוח. התבוננתי בשותפי, מתערסלים במים אף הם. היה זה מראה סוריאליסטי מעט של חבורת צוללים שדמתה לציפורים במעופן.
התמכרתי לזרמי המים שטלטלו בפראות מענגת את גופי, בעודי מתבונן בסרט הטבע שהוקרן מולי. הייתי בסרט של ה"נשיונל ג'אוגרפיק". סרט בתלת או ארבעה מימדים.
הדגים סחררו את עיני ביופיים וצבעם, אך יותר מכולם, מרחיב את הלב ועוצר את הנשימה, הוד מעלתו הכריש, מלך המעמקים. התבוננתי בו, שוחה מולי, במרחק של מגע יד כמעט. חייכתי ביני לביני. רק שבוע קודם לכן, ביאפ, מול הכריש הראשון, דימיתי לשמוע את הלמות לבי מהדהדת למרחוק, עד שחששתי ששותפי לצלילה ייבהל מהוויברציות שיצרתי במים.
כעת, לאחר למעלה מעשרים צלילות במים הצלולים של מיקרונזיה, אני חש אחרת. כמעט בן בית בקרב שוכני הריף. התבוננתי בכריש המנומר, כמו בידיד ישן, מלך הים. אחריו באו עוד רבים. קטנים כגדולים, שוחים במלכותיות, תוך תנועות קצרות של זנבם מצד לצד, חושפים שניים לראווה.
עבור מרבית בני האדם נחשב הכריש לאויב, למרות שמספר הנפגעים מכלבים גדול עשרת מונים. אין ספק שגם הסרט מלתעות לא היטיב עם הכריש. יוצר הסרט לא העלה בדעתו שבעקבות יצירתו הדמיונית יעוטו רבים, חמושים בכידונים וברובים, לחסל את הכריש, כאילו שעולם החי מחולק בין טובים לרעים, כאילו שיש יתרון מוסרי לאורגניזם כזה או אחר, כאילו שחייהם אינם תלויים אלה באלה.
מאה מיליון שנים לפני שהופיעו הדינוזאורים, שחו הכרישים באוקיינוסים, מותאמים בשלמות לסביבתם. למרבה הצער, הולך מספרם בעולם ופוחת. כריך של כריש נחשב למאכל תאווה באיים הקריביים וזה כאין וכאפס לעומת הדייגים הסינים, שמייעדים את זנבו הכריש להכנת מרק לאניני טעם.
מעת לעת, נתפסות בפלאו סירות של דייגים סינים בלתי חוקיים. הם תופסים את הכריש, חותכים את סנפיריו וזורקים את גופו לים.
הכריש אינו רק יצור מופלא אלא גם חוליה חיונית בשרשרת המזון. הכריש אוכל דגים גדולים, האוכלים דגים קטנים יותר. ברגע שיחסלו את הכרישים, מספר הדגים יגדל, לכול אורך שרשרת המזון, הדגיגים הזעירים יחוסלו ובעקבותיהם יגדלו האצות ויחסלו את שונית האלמוגים, אחת היצירות המופלאות ביותר של הטבע.
כלומר, הכריש אינו רק בעל חיים פראי ומעורר השתאות, אלא יצור שבשיניו מצוי המפתח לשרידותה של שונית האלמוגים, הריכוז הגדול ביותר בעולם של מיני אורגנזמים ביחידת שטח אחת. מה ערכו של כריש מת? כ-40 דולר בערך? האם אפשר לחשב את ערכו של כריש חי? אני מעריך בכמה אלפים. הרבה אלפים.
המיקרונזים מבינים זאת. ריף האלמוגים הוא מקור הפרנסה החשוב ביותר באי. באחד הערבים שבתי מהצלילות וראיתי דג חרב, במשקל 150 קילו, תלוי לראווה על סיפונה של אחת הספינות. התיירים שצדו את הדג המופלא הצטלמו לצדו בראווה, כאילו בצעו מעשה הרואי, כאילו שלא עדיף לראות אותו במים.
אני יכול להבין אותם במקצת. גם אני אוהב לצוד, מכיר את התחושה הנפלאה של התמודדות עם חיית בר, אלא שבמקום רובה, אני משתמש במצלמה. העונג לדעתי גדול יותר.
מעת לעת כיוונתי את מצלמתי, "יריתי" בדולפין שחזר וזינק מתוך המים, "יריתי" באיגל ריי, שנפנף בסנפיריו כאילו היו כנפיים, "יריתי" בדג ענק, ה"קורבנות" מוצגים לראווה על מסך המחשב שלי וכולם ממשיכים לשחות.
בפלאו כל צלילה היא סיפור אחר. כל ירידה למים טומנת בחובה חווייה אחרת. אחד מאתרי הצלילה המופלאים בפלאו הוא מערת השנדלייה (Chandelier). זהו אתר צלילה קרוב יחסית, שהוא בעצם מערת נטיפים מתחת לפני המים. צללנו לעמוק של חמישה מטרים לערך, כשאנו מאירים בפנסים על הנטיפים, הזקיפים, המניפות ואוזני הפיל שנוצרו בסלע.
במקום מסוים, עלינו מעל פני המים, לאזור בו הנטיפים הדקיקים ממשיכים לעבוד ולהגיר מים. צפנו דוממים ומשתאים, מפנים מבטינו במהירות, כדי לא להחמיץ דבר, מהזקיפים המוצפים במים למטה, אל הנטיפים, שנראו כמחטים מחודדות למעלה, באוויר החופשי.
כך עברנו מאולם לאולם, שוקעים במים וצפים לחילופין, כשאני מודה לאל הטוב ולמועדון "פיש אנד פיש", על שהצמיד לי מדריך, אחרת מן הסתם, לא הייתי יוצא משם לעולם.
אתרי צלילה יפים יש בכל מיקרונזיה, על כתרי היפים ביותר מתכתשים פלאו, צ'ואוק וקוסארה, אלא שבפלאו יש הרבה יותר מאתרי צלילה. אחת האטרקציות המיוחדות של פלאו היא אגם המדוזות (Jelly Fish Lake).
שייט קצר במים הכחולים, טיפוס במדרגות מוביל אותנו לאגם מבודד, שמי הים מחלחלים אליו דרך הסלע.
עומקו של האגם כ-30 מטר, אלא שבעומק של 13 מטר ומטה, המים רעילים ואין בו חיים כלל. בשכבה העליונה של המים חיות המדוזות הזהובות, שצורתן פטריה או פעמון, ממנו יוצאות זרועות דקיקות.
הזכרתי כבר את תופעת ההגמדה בעולם החי, שמאפיינת בעיקר איים. אבל תעלולים אחרים של האבולוציה עשויים להתרחש לא רק על איים, אלא בכל סוג של סביבה מיוחדת ומנותקת. אחת הדוגמאות הטובות ביותר היא המדוזה הייחודית, חסרת העוקץ שחיה כאן.
קרוביהן של המדוזות הללו, השייכות כמותן, לסוג הנקרא Mastigias, חיות בלגונות של פלאו וזרועותיהן העוקצניות מאד משמשות להן להגנה ולתפישת פְּלָנְגְטוֹן – יצורים זעירים החיים במים. כנראה שבעקבות אירועים וולקניים נכלאו המדוזות הללו כבר לפני מיליוני שנים באגם הזה, מבלי יכולת לשוב אל הים.
מכיוון שהמזון באגם מועט והטורפים מעטים, הפכו בהדרגה זרועותיהן הארוכות לנספחים קצרים ועבים שאינם מסוגלים לעקוץ. מעריכים את מספר המדוזות באגם בלמעלה ממיליון.
קיוויתי לפגוש מדוזה קטנה או שתים. התחלתי לשחות באגם ובמטרים הראשונים לא ראיתי דבר. מטרים נוספים של שחיה ולפתע הופיעו מולי שלוש מדוזות קטנות, זוהרות באור השמש. עוד שלוש, עוד עשר, עוד שלושים, מאה, מאתיים ואני שוחה בתוך להקה עצומה של מדוזות זוהרות בצבעי זהב. חוויה מארץ הפלאות.
מרבית המגיעים לפלאו מסתפקים בצלילה, אך יש לאי עוד מה להציע. את הטיול בפלאו קינחנו בטיול אווירי, שיה ללא ספק אחד השיאים של ביקורי במיקרונזיה כולה. טייס ססנה חביב לקח אותנו לסיור מעל איי הפטריה, שעד עתה ראינו מלמטה, או לכול היותר מהצד.
כעת הזדמן לנו לראות את היופי הזה ממעוף הציפור. ישבתי ליד הטייס, לצד דלת המטוס הפתוחה וצפיתי משתאה במחזה המרהיב שנשקף לעיני. חגנו סביב רצועת המים הבהירה המכונה "שביל החלב", מעל קבוצה של איים מעוגלים, איים בצורת חצי ירח, איים מאורכים כמחרוזת, שובלים לבנים של סירות מרוץ שקרעו את הכחול ולבסוף, מעל היהלום שבכתר: "שבעים האיים". זוהי שמורה של איונים מקסימים, קרובים במיוחד זה לזה, האסורים בביקור.
בערב, סעדתי את סעודתי האחרונה בפלאו, טיול שיכול להתקיים גם בהטיה גסטרונומית. אכלתי סרטן מונגרובים טעים להפליא וסיכמתי לעצמי שחסרים לי עוד כמה ימים. לא ראיתי את הכל. לא צללתי לאוניה טבועה, לא שחיתי עם הדולפינים, לא הקמתי אוהל באחד מאיי הפטריה, לא צללתי בלילה כדי לראות את ריקוד החיזור של דגי המנדרין. צריך להשאיר משהו לפעם הבאה. להבדיל מגן העדן ההוא, ממנו גורשו אבותינו בחרפה, לגן העדן של פלאו, אפשר לשוב.
הביקור בפלאו נעשה כחלק מטיול הכנה ביזמתם של חברת "אדמה – מסעות וטיולים" והחברות הפאלאווית Fish 'n Fins ו-Ocean Hunter.
ד"ר גילי חסקיןהוא מדריך טיולים במונטנגרו וברחבי העולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם