אחים אנחנו, כולנו
אחרי מה שנודע בצער כ"מכתב הרבנים" אחזה בכמה מאנשי הרוח בכרמל חלחלה, והם החליטו שככה אי אפשר להמשיך • אוהד אזרחי על היוזמה מאחורי "הפורום לשיתוף בין-דתי", אוסף של אנשים מדתות שונות, שמאמינים שניתן ואף רצוי לחיות פה ביחד, בשכנות טובה
כמה שהטקס היה פשוט ככה הוא היה גם מרגש. עמדתי שם והזלתי דמעות של גיל. היה בו משהו כל כך תמים. לא היו בו פוליטיקאים ולא היתה תקשורת. רק ("רק") מנהיגים רוחניים מכל הדתות שחיות יחד על ההר הנהדר הזה נכחו במקום, וקבוצה חמודה של ילדים ונוער גם הם – מדתות שונות.
תשאלו מה עשינו יחד? התשובה היא: נטענו בוסתן, של עצי פרי, זיתים ורימונים ושקדים ותאנים.
איפה זה היה? בכרמל. למה ככה? – אז הנה הסיפור:
אחרי מה שנודע בצער כ"מכתב הרבנים", אותו מסמך גזעני שקרא לא להשכיר דירות לערבים, שנכתב ונחתם על ידי רבנים, המקבלים שכר מקופת המדינה (כלומר, אתם ואני עדיין מעסיקים אותם), אחזה בכמה מאנשי הרוח בכרמל חלחלה, והם החליטו שככה אי אפשר להמשיך.
חייבים לעשות משהו, אמר לעצמו הרב הרפורמי גולן בן חורין מחיפה, אבל מה עושים? מה עושים כשאתה לא גוף רשמי ולא בעל כספים ולא איזו תנועה עם סניפים? אספו הוא וגרשון חברו כמה אנשים טובים מהקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות של חיפה, והחליטו לקרוא לעמיתיהם מכל הדתות לבוא יחד לכנס צנוע באוניברסיטת חיפה, כדי להצביע קודם כל ברגליים כנגד המכתב.
באתי. בטח שבאתי. ושמחתי לשבת שם עם עוד ארבעה רבנים, חברי התנועות הליברליות ביהדות, ועם כמה שחים מוסלמים ודרוזים עם שפם גדול, ונציג העדה הצ'רקסית ונציג הפטריארכיה הנוצרית אורתודוקסית - כולנו הגענו – גברים ונשים ושני תינוקות.
כמובן שאף כלי תקשורת לא טרח לבוא, כי אלה חדשות טובות מידי, לא היתה דרמה. לא היה סיפור. אבל זו היתה התחלה לדרך חדשה. שתינו מיץ אשכוליות, אכלנו רוגלאך, אמרנו דברים, מחאנו כפיים זה לזה וסיכמנו שבעיקר צריכים להמשיך.
כך קם לו "הפורום לשיתוף פעולה בין-דתי" של חיפה והכרמל. יופי של פורום, באמת. אני כל כך גאה ושמח להיות חבר בו. הרבנים מהתנועה הרפורמית הנפיקו סטיקר מבריק שאומר "השכנים נאים בעיני!" ברוח הסיפור "דירה להשכיר", ואני נגשתי
באמת, לפני שעברנו לגור בקיבוץ בית אורן גרנו זוגתי הרבנית שליט"א ואני בטבריה עילית, והשכנים הקרובים שלנו היו משפחה ערבית. פעם גרו בטבריה הרבה ערבים. סבי וסבתי גדלו שם כילדים, והשפה המדוברת ברחוב בטבריה היתה ערבית.
עד מלחמת העצמאות, בה ברחו ערביי טבריה ממנה והיא הפכה יהודית, היתה גם טבריה עיר דו לאומית. לאחרונה אומרים שהיא הופכת חרדית, אבל בכל זאת, השכנים שלנו בחצר ליד היו ערבים. בקיץ הם נהגו לשבת הרבה בחצר ביתם, ואנחנו נהגנו לקדם אותם תמיד בברכת שלום פשוטה, כזו של שכנים.
אני זוכר איך בהתחלה נסוכה הבעת פליאה על פניהם. דומה שהם לא ציפו לברכת שלום, וזה היה נראה להם מוזר. אחר כך הם התרגלו. אחר כך גם הם התחילו לקדם אותנו לשלום, עם חיוך ו'מה נשמע'. אחר כך עברנו לגור בבית אורן. ואז היתה שריפה, ששרפה אנשים ועצים ובתים, ובתוך כך הפליאו הרבנים האורתודוקסים את חכמתם כי רבה והפיצו ברבים את המסמך המביש הזה, שיפה היה לה להיסטוריה של העם היהודי אילו לא היה נכתב מעולם. אבל הוא נכתב.
הפורום לשיתוף פעולה בין-דתי, יחד עם מקום בשם "בית הגפן" שתומך בפעילות יהודית-ערבית קיבלו מעריית חיפה שטח אדמה יפה בכרמל, הצופה אל הים, ובה נטענו את "חורשת השכנות". כי השכנים ממש נאים בעיני כולנו.
אני מקווה שיום אחד יבואו הרבנים האורתודוקסים לפיקניק עם משפחתם הענפה והסנדוויצ'ים, וישבו לנוח בצל העצים שנטענו, ויגידו "כמה נאה אילן זה", ואז אולי יאכלו איזה רימון או תאנה או חרוב (כי נטענו עצי פרי מקומיים) יפרישו ממנו מעשר ויברכו ברכה, ואז יראו שאת העצים נטעו ילדים יהודים וערבים בצחוקים ושמחה, יחד עם כמה מנהיגים מוסלמים ונוצרים ויהודים ובהאיים, שכולם מאמינים שבפשטות ניתן ואף רצוי לחיות פה ביחד, בשכנות טובה, לנטוע גינות ולבנות בתים, לשמוח בשמחת האחר ולכאוב בכאבו. כי אנשים אחים אנחנו. כולנו.
לאתר של אוהד אזרחי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם