חפירות בע"מ: להפוך את הבור לבאר
האמת שלנו, כשהיא מלאה באהבה ומאפשרת לעצמה להתלהב באמת – יש בכוחה להסיר אבנים כבדות מעל בארות הנפש. אוהד אזרחי משרטט את הדרך לגילוי הנוזלים החיוניים של הנשמה
בדף הבית של "נביעה- האקדמ>יה העברית של הרוח האוניברסאלית", ציטטנו כמוטו לעבודתנו קטע נפלא מספר הזוהר הטוען שהאדם בתחילת לימודו דומה לבור מים שמקבל אליו מה שמכניסים בו מבחוץ, ולאחר זמן יכול הוא להפוך לבאר הנובעת מים חיים מתוך עצמה. זו תמצית הדברים וזו אף המטרה שהצבנו לנו בהקמת האקדמ-יה של נביעה – לאפשר לכל אחד ואחת לעשות את המהפך הפנימי מבור לבאר.
והנה בבוקר יום קיצי
שאלה נהדרת וחשובה. איך מתחילה הנביעה? איך קורה בפועל המהפך מבור לבאר? כל כך שמחתי לקבל את השאלה הזו. והנה מה שיש לי לומר על כך בקיצור:
מה שמשותף הן לבור והן לבאר זה שקודם כל צריך להתחיל לחפור. חפירת הבארות היא סמל חשוב בדרך העברית. אברהם חפר בארות, ויצחק חפר בארות שוב, כי הבארות שחפר אברהם נסתמו, והיה על יצחק לשוב ולחפור אותם בעצמו.
התפיסה המיסטית העברית רואה את הדברים באופן סימבולי. חפירת הבאר היא עבודה נפשית הנכנסת אל המעמקים. זה שאברהם חפר, לא עוזר ממש ליצחק. כל דור צריך לחפור את הבארות שלו, כל אדם צריך לעשות את העבודה הפנימית שלו, ולא להסתמך רק על מה שכבר נעשה לפניו. כי הבאר של הדור הקודם נסתמת, ועליך לחפור אותה מחדש – לפי מדתך ולפי צורת עבודת השם המיוחדת לנפשך. אברהם חפר בארות בספירת החסד, אומרים המקובלים, ויצחק חפר אותם בספירת הגבורה, כי כל אחד מהם עבד עבודה רוחנית קצת אחרת.
אז דבר ראשון – לחפור! לעשות עבודה הנכנסת לעומק הנפש והנשמה. יש לימודים שמטרתם להעשיר את הנפש ולתת ללומדים חוויה נחמדה ומשהו לדבר עליו בשיחות סלוניות עם פיצוחים. זה נחמד, אבל לא ככה חופרים באר.
חפירת הבאר, וגם הבור, קשורה בהסכמתו של הלומד להיות כלי ריק, לעשות מקום בתוכו למשהו חדש, למים חדשים. בתורת החסידות קראו לזה להיות ל"אין". זה ההבדל בין בניית מגדל וחפירת באר: כשבונים לגובה מוסיפים יש, וכשחופרים לעומק מוסיפים אין.
אז מה ההבדל בין בור לבאר? באר חייבת להיחפר במקום שבו יש אקוויפר מי תהום. אם אין שם מי תהום לא יעזור כמה עמוק נחפור – תמיד זה יהיה רק בור מים המסוגל לקבל מי גשמים, אך לא להנביע מי תהום.
מהם מי התהום? מי התהום של הנפש הם הנוזלים החיוניים של הנשמה המצויים ברבדי הלא מודע. מבחינה זו אם אדם עושה עבודה פנימית וחופר לעומק במקום שאיננו עצמי לו, במקום זר, לא ינבעו שם מימיו, כי מי התהום שלו אינם מצויים שם. הוא יוכל תמיד לכנס מי גשמים, כלומר לקבל עוד ועוד מידע מבחוץ, אבל כיוון שהתחום בו הוא עוסק איננו עצמי לשורש נשמתו – אין שם מי תהום וזה לא יכול לנבוע.
וידוי אישי: כך הרגשתי אני כלפי כל התורות החכמות והנפלאות אותן למדתי בבודהיזם, הינדואיזם, סופיזם ושמאניזם. הרגשתי שזה נהדר, ושאני שותה את המים הזכים הללו לרוויה, אבל – זה לא ממש "שלי". זה שדה נהדר של אנשים נהדרים שמוכנים בטובם לחלוק אתי את המים שלהם, אבל עלי למצוא את נביעת נשמתי ולהזמין גם אותם לשתות אצלי מדי פעם.
רק כשהתחלתי לחפור בשדה החסידות והקבלה והמיסטיקה העברית – הרגשתי את ניחוחם הלח והמבטיח של מי התהום הממתינים לי שם למטה. הרגשתי ש"זה שלי". זה אמנם לא הכי נקי, והדשא הירוק של השכנים נראה כל כך הרבה יותר טוב ופשוט, אבל בכל זאת – כאן עלי לחפור.
יש כאלה שיודעים ללכת בשדה ולמצוא איפה יש מי תהום למטה. קוראים לזה "דאוזינג". לדעתי, גם ברוחניות יש סוג של דאוזינג. צריך ללכת במצב קשוב מאוד ולמצוא איפה נמצאים מי התהום של נשמתי – ושם לחפור. חז"ל אמרו: "לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ".
משיכת הלב ללמוד תחום מסוים אומרת הרבה. היא אומרת שהנפש זקוקה להזנה באותו תחום, ואולי אף שאם תחפור שם – תגלה מי תהום, את מי נשמתך המצויים ברבדי הלא מודע, שם מתחברת הנשמה עם האלהות מבפנים.
אז כדי להפוך מבור לבאר צריך לחפור ולהיות קודם כל בור. כלומר – ללמוד, לקבל, ולהתמסר ללימוד ולעבודה הפנימית. זה ההבדל הגדול בין צורת הלימוד המסורתית העתיקה בכל מסורות החכמה ובין מה שקורה היום בעידן הסופרמרקט הרוחני הניו-אייג'י: בעבר ידעו כולם שכדי ללמוד משהו רוחני באמת צריך להתמסר לתהליך שדורש שנים. שנים של העמקה ושקידה, התבוננות וכנות רבה של הלב.
זו החפירה. אני מקווה ש"נביעה" תשיב את המגמה של התמסרות לעבודה פנימית, שאיננה מסתכמת בלבוא ללמוד איזה שיעור נחמד פעם בשבוע אלא לחיות את זה, לנשום את זה, לחלום את זה, לקרוא מסביב לנושא עוד ועוד, ליצור, ללוש את החומרים, לצלם את זה ולצייר את זה ולשיר את זה ולרקוד את זה, עד לרגע שזה רוקד אותך.
החסידים לימדו שאת הבארות שחפר אברהם סתמו הפלישתים על ידי ציניות. ציניות סותמת בארות. אפשר לחפור הרבה, ואז לסתום את הנביעה על ידי הערה צינית אחת או שתים. קל יותר לסתום נביעה מאשר לחפור באר.
אחד הדברים החשובים בהוראה רוחנית וגם בחינוך ילדים זה לא לסתום להם את הבאר. לכוון ולעודד ולא ללגלג. לעודד את הסטודנט לחפש איפה יש מים חיים – ולא לבוא עם דוגמות קשיחות מדי שסותמות את פי הבאר.
נאמר בתורה שיעקב פגש את רחל על פי הבאר, שהיתה מכוסה באבן כבדה, שרק מספר רועים יחד היו מסוגלים להסיר את האבן מעל פי הבאר. באהבת את רחל התמלא יעקב און שסייע לו להסיר את האבן מעל הבאר לבדו. אהבה עושה את זה. אקסטזה של אהבה עושה את זה – ואמת טובה עושה את זה. יעקב מזוהה בקבלה עם ספירת התפארת, שאחד מכינויה הוא "אמת" (שנאמר "תתן אמת ליעקב").
האמת של הנפש, האותנטיות, כשהיא מלאה באהבה ומאפשרת לעצמה להתלהב באמת, כמו שהתלהב יעקב מיופיה של רחל – יש בכוחה להסיר אבנים כבדות מעל פי בארות הנפש שלנו. אבן כבדה היא העצבות, והעצלות והייאוש וחוסר האמונה וחוסר הגמישות של הנפש, שגורמות לנו לפעמים להרגיש שאצלנו זה חסר סיכוי.
לכן טוב גם להתלהב באהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם