הכאוס המושלם
ברנינג מאן הוא המקום הכי אנרכיסטי והכי מסודר שראיתי מעודי. אוהד אזרחי חזר ממדבר נבאדה, אחרי שבוע בפסטיבל הכי מטורף שיש ביקום
שם, במקום הנידח הזה, מתקבצת אחת לשנה קהילה של משוגעים לדבר. עבור רבים מהם להגיע לברנינג מאן זו עלייה לרגל ממש. הם מכינים את עצמם כל השנה, מתקבצים לקבוצות יצירה, בונים כל מיני מיצגי אמנות הכי מטורפים ויפים שניתן להעלות על הדעת, ומתארגנים על להסיע את זה לנבאדה. חלקם יוצרים מיצגי אמנות, אבל חלקם מארגנים כל מיני דברים שניתן לשרת בהם את הציבור - והכל בחינם.
לישראלים זה נראה אולי כמו משהו מוזר לגמרי, אבל ברנינג מאן הוא פסטיבל חף מבאסטות. אסור באיסור חמור למכור שום דבר בפסטיבל הזה. כל מה שעובר מיד ליד (והרבה עובר) חייב להיות ניתן בחינם! וכך מתארגנות קבוצות שחושבות חודשים קודם לכן "מה אנחנו יכולים לתרום?" ובאות ובונות מתחם גדול ונותנות בו לכל דורש את מה שיש להם לתת: טיפולים - חינם. פאנקייק - חינם. שתיה קרה - חינם. בירות, קוקטיילים, תה, קפה, משקאות
אז הבנתם כבר, שאחרי כמה שנים של עצלות, השנה החלטנו ללכת על זה. לימדנו בלוס אנג'לס סדנאות בשיטת KABALOVE, ומשם הדרך לנבאדה כבר לא נורא רחוקה (במושגים אמריקאים) – רק 12 שעות נסיעה...
אין מים בפסטיבל הזה. לא רק שאין איזה אגם צונן לטבול בו, אלא שאין גם ברזיות. אין מקלחות. אין מים זורמים. את כל המים שאתה נזקק להם עליך להביא אתך, וזה מדבר חם ויבש. אבל יחד עם זאת לאחר אחת מסופות האבק מצאנו פתאום מקום שמציע לכל דורש שטיפת שיער, עם מים ושמפו ומרכך. אתה נכנס למתחם שלהם, נשכב על מיטה אלכסונית, משרבב את ראשך עמוס האבק אל מחוץ למיטה, עוצם עיניים, מקשיב למוזיקה המתנגנת ברקע ומתמסר לידיים של אחת המתנדבות או המתנדבים, המקרצפים את ראשך בקצף ריחני. מאיפה המים? הקבוצה הזו הביאה איתה מיכלים ענקיים של מים, ובנתה גם מגדל מים פרטי עם צנרת המוליכה מים לכל מיטת טיפולים במספרה המדברית הזו.
ביום אחר, כשסופת האבק שככה ואפשר היה לראות משהו מצאתי את עצמי עומד מול ביתן שבו מציעים לך להשתתף בשטיפת גוף שעובדת כמו שטיפת מכוניות במנהרה. כמו ב'הליכת מלאכים' - אנשים עומדים משני צדיך כשאתה עובר בסך, אלא שאתה עובר עירום, והמלאכים הללו מחזיקים בידיהם שפריצרים עם סבון (אורגני), מברשות, ספוגים, שמפו ומים. אתה עובר בסך אט אט והחבורה שוטפת את גופך המאובק, מקרצפת אותו, מברישה לך כל פינה בגוף, מסבנת ושוטפת, אך לא לפני שהם יוודאו איתך היכן עוברים הגבולות האישיים שלך כך שיוכלו לכבד אותך כראוי. כשאתה נכנס לביתן – דבר ראשון מציבים אותך בין השוטפים, עם מברשת או שפריצר ביד אתה מוצא את עצמך מנקה את גופם העירום של אנשים מכל הגילאים והצורות. רק אחרי ששירתת אחרים מגיע גם תורך להתענג על אותה מקלחת הגונה. ואז אתה יוצא חזרה אל האבק שבחוץ...
ברנינג מאן הוא פסטיבל ענקי. השנה היו בו כארבעים ושמונה אלף איש (!), אבל הסדר בו הוא מופתי - וכל זה ללא נוכחות מאסיבית של סדרנים. הכל ברוח טובה. הכל מאורגן טיפ טופ. יש מפה מפורטת שמארגנת את הפסטיבל על פי גיאומטריה מקודשת. לכל מחנה יש מקום מאוד מאורגן - ואתה חייב להשתייך לאיזשהו מחנה כדי לחנות בו. כל המחנות מסודרים בצורת חצי ירח, או אמפיתיאטרון ענק - כזה שבנסיעה על אופניים מקצה לקצה לאורך הרחובות הפנימיים זה יכול לקחת לך שעה להגיע מצד לצד. במרכז האמפי הענק הזה ישנה רחבה גדולה, שבה מוצגות עבודות אמנות, בה בנויים המקדשים - שתיכף אספר עליהם - ובמרכזה עומד ה"מאן": פסל עץ גדול של איש, הניצב גבוה גבוה, שבסיום הפסטיבל נשרף כליל בטקס פגאני רב רושם.
מכוניות רגילות לא יכולות לנסוע ברחבי ברנינג מאן, רק לבוא ולחנות במתחם אליו אתה שייך. אבל מה שכן נוסע שם זה מלא כלי רכב יצירתיים. כלי רכב בצורת עכביש, עקרב, פרפרים, ספינות פיראטים, אפיריון מצרי ועוד כל מיני המצאות כיד הדמיון הטובה, מסתובבים לאיטם ברחבי הפסטיבל ותמיד שמחים להעלות אותך אם אתה זקוק לטרמפ.
אם תסתכלו היטב על התמונות תוכלו לראות שם גם דוכן מעניין במיוחד שמצאתי יום אחד כשנסעתי לי סתם ככה על האופניים בדרך לאיזו סדנה: אישה אחת הקימה דוכן לייעוץ רוחני. מעל השולחן שהיא הקימה באמצע המישור המדברי האין סופי, יש שלט שאומר "Spiritual Advice". אבל כשעברתי שם באמצע הצהריים ראשה היה נטוי אחורנית, עיניה עצומות, רגליה היו מונחות בפיסוק רחב על השולחן, וראשו של גבר בצבץ ביניהן. האם היה זה מישהו שבא לקבל יעוץ רוחני?
כל שנה בונה אמן אחר מקדש עבור הפסטיבל. זו עמדה מאוד נחשקת על ידי ארכיטקטים ואמנים שונים - לבנות את המקדש של ברנינג מאן. השנה היה זה ארכיטקט יפני שבנה מקדש מעץ עם גילופים. מקדש מושקע בסגנון אסייתי, שהוקדש לסליחה. לי זה התאים מאד – הפסטיבל מתרחש בחודש אלול - חודש הרחמים והסליחות. במהלך כל ימי הפסטיבל עולים המשתתפים לרגל אל המקדש. בדממה הם נכנסים, לבושים או עירומים, וכותבים הקדשות או בקשות סליחה על קירות המקדש. לאחר כמה ימים המקדש כולו הפך למסמך אנושי של תפילה. הקירות היו תפילה. אנשים תלו תמונות של יקיריהם שהלכו לעולמם. ביקשו סליחה או סלחו למישהו, או כתבו הכרזות אמוניות מחזקות, כמו זו שאומרת "אני עוד אוהב שוב!". מה עבר על אותו אדם, כמה נשבר או נסגר לבבו או לבבה, עד שנזקקו להבטיח לעצמם שעוד תחזור האהבה לפתוח להם את הלב הסגור?
בסוף ימי הפסטיבל, לילה לאחר ששורפים את ה"מאן" – שורפים גם את המקדש כולו. כל שנה מקדש נוסף עולה בלהבות השמימה. המקדש הזה עלה עם כל התפילות כולן ולא נשאר לו זכר בעולם החומר. את האפר כולו אוספים מאות מתנדבים שעוברים יד ביד על כל שטח הפסטיבל ודואגים שלא יישאר זכר לפעילות אנושית כלשהי. כל האפר נאסף ונלקח מהמקום, וכל שנה לאחר סיום הפסטיבל נראה המקום כמו חדש, כאילו לא היו בו 48 אלף איש.
אין פחי אשפה במתחם הפסטיבל, אבל אין בברנינג מאן לכלוך. פשוט אינך יכול למצוא בדל סיגריה או שקית ניילון או איזה בקבוק ריק מתגלגלים ברוח. כל אחד אוסף את האשפה שלו ולוקח אותה איתו החוצה. יום אחד הלכנו דואן ואני באחד הרחובות ופתאום צדה עינה עטיפה של סוכרייה כחולה מתגלגלת ברוח. היא מיהרה להתכופף ולאסוף את הלכלוך הזה, שהפתיע אותנו בנוכחותו הבלתי מצויה. למה לא הופתענו לגלות שהעטיפה האחת והיחידה שמצאנו מתגלגלת ברחוב היתה של סוכרייה ישראלית, מבית החרושת עלית? מסתבר שלא היינו הישראלים היחידים בפסטיבל...
ברנינג מאן הוא המקום הכי אנרכיסטי והכי מסודר שראיתי מעודי. הכל מותר בו מבחינת הביטוי האמנותי והאישי - כל עוד אינך פוגע באחרים ומכבד את מנהג המקום. רשימת הסדנאות המוצעות בו היא אין סופית, ותוכלו למצוא בה הרצאות על ביוכימיה ואקולוגיה לצד שיחות על עב"מים וכיצד ליצור איתם קשר, הרצאות על הפילוסופיה של הפיזיקה הקוואנטית (על ידי פרופסורים מכובדים מהאקדמיה, שמהווים אחוז לא קטן מבאי הפסטיבל), בצד סדנאות לקשירות בסגנון BDSM, צ'אנטינג הינדי וסדנאות מדיטציה ויוגה לצד סדנאות מסאז' טיבטי או סדנאות להכרות עם פי הטבעת, חינוך מיני לנוער (עם הדגמות חיות), גידול אצות למיחזור של עשן מנועים, תזונה הוליסטית, ליצנות, וגם - קבלת שבת חביבה שמארגנת קבוצה של יהודים מתנועת ההתחדשות היהודית (Jewish Renewal). באותה קבלת שבת, שנתבקשנו זוגתי שתחיה ואני להעביר, פגשנו גם את יונתן, צעיר יהודי מאורגון שיצר דיסק בשם "היפ-הופ שבעס" וחלק איתנו את תפילת השבת שלו בקצב ובחרוזים של ראפ מעולה.
ברנינג מאן הוא בעיני אחת ההוכחות לכך שבני אדם יכולים לקיים תרבות חופשית, משוחררת, אנרכיסטית, פתוחה ושמחה ללא שוטרים וללא חוקים וללא פוליטיקאים. 48 אלף איש חגגו שם את החגיגה הכי פרועה והכי מסודרת שאפשר לחלום עליה, והם עושים זאת כל שנה. אולי בשנה הבאה ניסע עוד פעם - אבל הפעם ניקח איתנו קבוצה של ישראלים שירצו להקים, אולי, דוכן לחומוס טוב וקפה שחור עם הל לחלוקה בחינם?
לאתר הרשמי של הפסטיבל
כאן תוכלו לראות עוד תמונות של אוהד ודואן
לאתר של אוהד אזרחי
נא להמתין לטעינת התגובות
