עיר אגדה: מסע לטימבוקטו
גילי חסקין יצא לטייל בטימבוקטו מלא בציפיות, בעקבות עבר מפואר ואגדי. הוא נתקל בעיר שמתעוררת רק פעם בשנה עם פסטיבל מוזיקה מקומי. מסע אל ארץ ההווה
טימבוקטו נמצאת בקצה הדרומי של מדבר סהרה. היא נוסדה במאה העשירית לספירה והייתה נקודת מסחר חשובה על צירו של מדבר סהרה ונהר הניז'ר. במשך שנים הייתה סמל למקום נידח, מעבר לאופק. טימבוקטו. שם המעורר ציפיות כה גדולות, עד שאין מציאות שיכולה לעמוד בהן.
בעיני רבים, טימובקטו היא גולת הכותרת של טיול למאלי. אבל האמת היא שטימבוקטו מאכזבת בכול קנה מידה. טימבוקטו היתה שם נרדף לקצה עולם, למחוז כיסופים, עבורנו היא יעד אליו הגענו לאחר יום של טיסה, יומיים או שלושה של נסיעה ויומיים של שייט. עבור הסוחרים הערבים, שיצאו מעמק הדְרָע שבמרוקו, היתה עורק חיים שהמתין במרחק של חמישים ושניים ימי רכיבה על גמל. נקודת השפיות הראשונה בסיומו של המסע בסהרה.
טימובוקטו המרוחקת נודעה באוניברסיטת סנקור ובמדרסות ששכנו בה כבר במאה ה-15, ושימשה כמרכז לימודי חשוב להפצת האסלאם במערב אפריקה. בעיר שוכנים שלושה מסגדים ידועים - ג'ינגרבר, סנקור וסידי יאהיה.
בשנת 1990 הכריז אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית והכין תוכניות לשימורה. ב-2007 הייתה העיר מועמדת לשבעת פלאי תבל החדשים, אולי בגלל האסוציאציות שמעורר שמה מאשר בגלל יופייה או ייחודה, אך לבסוף לא נכללה ברשימה.
אין בעיר מונומנטים יוצאי דופן, אין אווירה אקזוטית, אין שווקים צבעוניים, הבתים בעיר נמוכים ובנויים מחומר וחול. דלתות הבתים העשויות פליז מעניקות להם יופי מיוחד. כל דלת היא מעשה אומנות של ריקועים, ולכל אחת צביון שונה. פני החול בסמטאות גבוהים ממפתני הדלתות, כך שצריך לרדת כדי להיכנס לבתים.
מתוחכם ככול שיישמע, טימבוקטו היא מקום אליו נוסעים לאו דווקא כדי לראות את מה שיש בה, אלא את מה שאין בה, ליתר דיוק, את מה שהיה ואיננו עוד. את הימים שלפני ווסקו דה גאמה, את הימים בהם נזקקו לגמל כדי להגיע ממזרח אפריקה למערבה, את הימים בהם ערכו של מלח נמדד בזהב.
תושבי העיר הם תערובת של הסונגהאי והטוארגים.
האנשים ברחובות לבושים בתלבושת מסורתית. באחדים מפתחי הבתים ובקרנות הרחובות ישבו מבוגרים לאור מנורות נפט. התחושה היתה של ביקור במקום אחר ובתקופה אחרת.
ה"בלה", מילה שהוראתה היא "עבדים", הם קבוצה השייכת לשבט הטוארג שבחרה לחיות בשולי טימבוקטו ולשרת את תושבי העיר המשתייכים ברובם לשבט הסונגהאי. הם גרים בבקתות דמויות איגלו, באוהלים העשויים מכפות תמרים ואפילו בבקתות של קבע הבנויות מחומר.
מחוץ למרכז הולך ופוחת השימוש באבן לבנייה, ובשולי העיר כבר אפשר להבחין בבניית הבוץ שאפיינה ערים אחרות במאלי. הרחובות די רחבים, אך חסרי כל ריצוף, הבתים הם בתי בוץ חד קומתיים עם גגות שטוחים. בחזיתותיהן תנורי בוץ עגולים בהם מבשלים את המזון. בכל מקום הגברים עסוקים בתעשיית הבנייה: הכנת מאות ואלפי לבני בוץ וטיוח תדיר של קירות הלבנים הללו בבוץ טרי. ילדי העיר שלא לומדים ביום ראשון, הסתובבו ברחובותיה והקיפו אותנו בידידות רבה, חלקם דוברי אנגלית סבירה.
.
מאז היווסדה במאה העשירית, הייתה טימבוקטו מרכז סחר בין לאומי של סחורות מאירופה שהובאו לכאן בשיירות גמלים מהצפון, מעבר לסהרה. עם קצת מזל אפשר גם כיום לפגוש שיירת גמלים עמוסת מלח המגיחה מעבר לדיונות וענני האבק של הסהרה.
ההווה של טימבוקטו חיוור ביחס לעברה המפואר. היא דומה יותר ל"חור" בקצה העולם, מאשר למושא הכיסופים של מובילי השיירות. אך למרות זאת, דרך סמטאותיה המאובקות אפשר לחוש בגדולת העבר.
את טימבוקטו הקימו השבטים הטוארגים, סביב באר מים שהוקמה על ידי אישה בשם בּוֹקְטוּ (מילולית: האגן הגדול, אך יש הטוענים שדווקא "הטבור הגדול") ולכן זכתה לשם "טימבוקטו" (הבאר של בוקטו).
טימבוקטו שימשה כעיר מרכזית של מספר ממלכות לאורך ההיסטוריה, אך תחת אימפריית מאלי האסלאמית ששלטה על כל דרכי המסחר של הטראנס-סהרה, הפכה בשנת 1325 למרכז האסלאמי החשוב ביותר של מערב אפריקה.
באותן שנים התפתח מאוד המסחר ובעיר נוסדו אוניברסיטאות ונבנו מסגדים מפוארים. לאו אפריקנוס, נוסע ממוצא ספרדי־מאורי, ביקר בטימבוקטו ב־1494, לאחר שנים של מסעות בסהרה. בספרו "היסטוריה של אפריקה" דיווח כי בטימבוקטו לומדים כל התושבים קרוא וכתוב, וכי "יש בעיר המון מלומדים, רופאים ושופטים שכולם מוחזקים בנדיבותו האינסופית של המלך".
ב-1591 כבשו המרוקנים את טימבוקטו ושלחו את מלומדיה לעיר פז יחד עם אוצרות שמצאו במקום. הם גורשו מהעיר 50 שנה לאחר מכן. אבל אז כבר ירדה חשיבותן של הדרכים היבשתיות בסהרה, והחלה שקיעתה האיטית של טימבוקטו לתוך החולות, כשהיא מאבדת את כוחה.
כולם כבשו אותה: שבטי הפולה, הבמברה, הטוארג. אבל הסיפורים על העיר באמצע המדבר, שבה אפשר להחליף מלח בזהב, ועל לוחמים גאים המצוידים בחרבות אדירות ממדים, נפוצו באירופה והלהיבו את דמיונם של הרפתקנים.
תושבי טימבוקטו טרחו לתעד את ביקוריהם של האירופאים הראשונים. על הבתים בהם התארחו מופיעים שלטים ועליהם רשומים פרטי הביקור ההיסטורי. האירופאי הראשון הגיע לטימבוקטו ב־1826. היה זה סקוטי בשם גורדון ליאנג. הוא נרצח על ידי מלוויו. על הבית בו התגורר נכתב: "הגיע לטימבוקטו ב־1826 ושילם על כך בחייו".
שנתיים אחר כך הגיע לטימבוקטו ההרפתקן הצרפתי רנה קאייה. במשך ארבע שנים נדד במדבר מחופש למאורי. הוא זכה לחזור הביתה ולפרסם כמה ספרים על הסהרה ועל תושביה. רבים פקפקו באמיתות דבריו. לא האמינו שאדם לבן יוכל לשוב בחיים ממפגש עם תושבי טימבוקטו הקנאים ואפופי שנאת הזרים.
המקום נחשב לפרוע, עד שהגיעו הצרפתים. ב-1960 הפכה טימבוקטו לעצמאית, אך גם העצמאות לא הביאה שקט, נהפוך הוא. הטוארגים, שחשו מופלים, מרדו ב-1990, כנגד השלטון המרכזי. רק אחרי ששלושת אלפים מורדים הניחו את נשקם והושב השקט, הוחלט לחגוג אותו בפסטיבל שנתי של מוזיקה, שמתקיים מדי חודש ינואר כל שנה.
במשך שנים סופר באירופה על סוחרים תועים שנקטלו בחיצי הכסף של הטוארגים. חלק ממסעי הוקדש לביקור במחנה הטוארג לא רחוק מהעיר. כבר שנים שאני מצפה לפגוש את ה"לורדים הכחולים" של הסהרה.
מוצאם של הטוארגים משבטי הברברים שברחו דרומה מהערבים עם הכיבוש הערבי של צפון אפריקה במאה השביעית לספירה. הם דוברים את שפת הטאמאשק, שפה מיוחדת ששזורות בה מילים ממוצא ברברי, אך חלקם גם דובר ערבית. לבושם המסורתי הן גלימות – כחולות לגברים, שחור לנשים. כולם מכסים את החצי התחתון של פניהם בבד.
הטוארג אימצו את תרבות הנוודות והסתמכו על גמלים כמקור תנועה, מזון ומשאבים. חברתם היררכית ומחולקת לפי אצולה ואריסות. כל שבט בנוי ממספר חמולות ומונהג על ידי צ'יף. האצולה הגבוהה שייכת ללוחמים אריסטוקרטיים שניהלו בעבר את מערך ההגנה, ההתקפות והמסחר. תחתיהם מעמדות הביניים בעלי משלחי היד והמלאכות.
כיום, מתפרנסים הטוארגים מחקלאות דלה, רעיית צאן ובקר, מסחר וליווי שיירות. חלקם הגדול עבר ליישובי קבע בסמוך לערים הגדולות. כמה משפחות טוארגיות מתפרנסות מאירוח תיירים. הסיור כולל רכיבה מביכה על גמל, ארוחתה טעימה, מופע מאולתר ומיני פנטזיה של רכיבה על גמלים.
ג'מים מוזיקליים של ישן וחדש, אקוסטי וחשמלי, נוצרים בספונטניות על ידי אנשים שבאים כדי ליהנות ממוזיקה אחרת. כולם רוקדים בדיסקו המאולתר, על רחבת הריקודים החולית, לאור הזרקורים של הירח.
בני נוער טוארגים לבושים בערבוביה של בגדי היפ־הופ וטורבנים. הם רוקדים בשיכרון חושים, נהנים מכל רגע ומנצלים את ההזדמנות לפרוק עול, לרקוד ולשתות לפני שיחזרו לשגרת חייהם הקשוחה.
כמה מהם יחזרו לנדודים בסהרה, אחרים יחזרו לעבוד במכולת, ויהיו כאלה שיחזרו לקבץ נדבות מתיירים מזדמנים. אבל אף אחד לא נחפז לעסוק ביום בצרות של מחר.
מדי שנה מעניקה הממשלה חסד לצעירים המתוסכלים של הטוארג. במשך שלושה ימים הם ירטיטו את לב התיירות המזדמנות לפסטיבל בצעיפיהם הכחולים ובדהירתם על גמל, הם ירקעו ברגליהם לקולות מוזיקה שתגיע לכאן מרחבי אפריקה כולה, עד שייאלצו להתעורר ליום חדש.
הביקור בטימבוקטו נעשה כחלק מטיול הכנה במאלי וסנגאל מטעם "החברה הגיאוגרפית". תודתי לדמיאן יפה, מנכ"ל החברה, שאלמלא עזרתו, סיור זה לא היה יוצא לפועל.
ד"ר גילי חסקין הוא מדריך טיולים ברחבי העולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם