הזנות כהעצמה נשית
בתאילנד, שמאות אלפים מתושביה עוסקים בתעשיית המין, מצאה קבוצת בנות דרך להתפרנס בכבוד. הן מוכרות שירותי מין, אבל מנהלות את הבר שלהן בעצמן, בלי סרסור, בלי קנסות ובלי אלימות. הפמיניסטיות לא משתכנעות
באולם הבר אני מוצא עוד רמזים לכך שהמקום הוא לא מסוג הברים התאילנדים הסליזיים, שהפכו לחלק מהמיתולוגיה של סיפורי הסקס. אין פה אמא אווזה, "מסאמן", שדוחפת את בנותיה לזרועות הגברים-לקוחות. המוזיקה לא מחרישת אוזניים. העובדות לבושות כמו סטודנטיות: ג'ינס, חולצות טי שירט ונעלי ספורט.
אבל אסור לתת למראה השונה, הכמעט תמים, להטעות: 30 הבנות, צוות הבר של "כן דו", מקיימות יחסי מין עם הלקוחות בתמורה לכסף. הבנות מתפעלות את המקום בעצמן ומחלקות ביניהן את הרווחים, אין סרסורים באזור, והעובדות-יזמיות מתייחסות לעצמן כספקיות בידור. "חלק מהגברים אוהבים את זה שאנחנו עובדות בתנאים הוגנים, שאין לנו מעביד רשע", אומרת מאי, פועלת סקס בת 25 עם תלתלים חומים ועיני איילה. "בגלל זה הם באים לכאן במקום למקום אחר".
הנחת העבודה פשוטה: אם הבנות יצליחו להוכיח שבר שמנוהל על ידי בנות יכול להסתדר בלי ההרגלים המגונים של התעשייה, כמו "תעלי במשקל ואת מפוטרת", או "הוא לקוח קבוע, את לא יכולה לסרב לו", הרי שהן יוכיחו שמכירת סקס אינה בהכרח מבוססת על ניצול. העולם, או לכל הפחות תאילנד, ישים לב.
עובדים בתעשיית הסקס ייראו כמו מפרנסים לגיטימיים, ולא כמו קורבנות או נשים נקלות. "רוב החברה התאילנדית אומרת שאנחנו זונות ומוכרות את הגוף", אומרת מאי. "למה הם לא יכולים להתייחס לזה כמו אל מכירת מכוניות? אנחנו כאן כדי לתת שירות".
כשיום השנה החמישי להקמת הבר מתקרב, תוצאות הניסוי מעורבות. האם הגברים מגיעים בהמוניהם? לא. זה יותר כמו טפטוף יציב של לקוחות. האם זה רווחי? בקושי, לפחות לפי החשבונות של החודש שעבר. האם הן מספקות השראה לחקיינים בתעשייה? עדיין לא.
אבל המודל העסקי עשוי לעודד אחרים בתעשיית המין המשגשגת והענקית של תאילנד לצפות ליותר מהמעסיקים שלהם. הענף מעסיק כ-77 אלף עובדים ברחבי המדינה, לפי הערכות של הממשלה, ויותר מ-300 אלף לפי הערכות של ארגונים לא ממשלתיים.
"מכיוון שלעץ לוקח כעשר שנים לגדול, החלטנו לתת לזה עשר שנים", אומרת ליז הילטון, אוסטרלית דוברת תאילנדית שוטפת שעובדת עם "אמפוואר" (העצמה), קואליציה לזכויות העובדים בתעשיית המין, שסייעה בהקמת המועדון.
הנשים פתחו את הבר ב-2006 בהשקעה עצמית של 30 אלף דולר. לדברי הילטון, פשוט נמאס להן להתחנן בפני גורמים רשמיים של המדינה שיכירו בתעשיית המין ויכללו אותה במסגרת חוקי העבודה ומדיניות הביטחון הסוציאלי של הממשלה.
"הן אמרו 'את יודעת, הממשלה
אבל "כן דו" הוא לא מעוז הדקדנס שתיירי המין מחפשים בתאילנד. עובדות הסקס כל כך צנועות בלבושן, שקשה להבדיל בין נערה עובדת לבין לקוחה שנכנסה לדרינק אחרי העבודה. גם נשים מערביות נכנסות כדי לשתות בירה, מעשה שלא ייעשה בברים הרעשניים והחשוכים האופייניים לאזור.
לפי עובדות הסקס ב"כן דו", הלקוחות שלהן כוללים רופאים וסוחרים, עובדים של ארגוני סיוע מקומיים ופנסיונרים זרים בחופשה. רוב הבנות תאילנדיות, ומקצתן מגיעות מבורמה השכנה.
לפחות 80 אחוז מהן אמהות חד הוריות, אומרת הילטון, בנות בגילאים בין 18 ל-66. " כן, 66", אומרת הילטון, בתגובה למבט המופתע שלי. "היא מוכרת את זה מעולה, ואל תדאג לה. אתה יודע, קשה למצוא 'עובדת' בת 66, אם זה מה שאתה מחפש".
כדי להעריך כיאות את המודל העסקי של "כן דו" צריך להבין את המכניקה של מועדוני הבנות בתאילנד. לעובדי הסקס יש שתי דרכים להרוויח כסף: אחת היא דרך "דרינק לליידי" - קוקטיילים מהולים במים במחירים מופקעים, שהלקוחות מתבקשים לקנות עבור הגברת. העובדות מרוויחות בערך דולר אחד על כל משקה.
השנייה היא כמובן מין. זה עולה בין 30 ל-50 דולר , ומתקיים הרחק מהבר. נערה שתפסה לקוח לאקט מיני, תקבל את כל הסכום לכיסה. עם זאת, מי שעוזבת את הבר לכמה שעות צריכה לשלם לבעלים של הבר כ-15 דולר , בתמורה לזמנן: "קנס בר". השיטה המתחכמת מסייעת לסרסורים/בעלי הברים לעבור על החוק התאילנדי, שאוסר על זנות.
המודל של "כן דו" דומה, רק שהלקוחות לא יכולים להכריח את הבנות לשתות אלכוהול (הן מעדיפות מיץ), ואין "קנס בר". "אנחנו חושבים שסקס זה עניין של הסכמה בין אחד, שניים, שלושה או חמישה מבוגרים", אומרת הילטון. "זה לא באמת מעניינינו, וזה גם לא אמור להיות הרווח של הבר".
אם מורידים את קנס הבר, מקור הרווח המרכזי במועדונים, "כן דו" מתגלה כמקום מפסיד. העובדות גם מסרבות להנהיג בו משטר ענישה, כמו הורדה מהמשכורת למי שלא מגיעה למכסה מסוימת של "דרינקים לליידי". בברים אחרי מותר לבעלים להוריד מהשכר אם לקוח יצא מאוכזב מהמפגש, או אם מישהו מהלקוחות הטיח את בקבוק הבירה חזק מדי על הבר.
".
ב"כן דו" גם נותנים יום חופש בשבוע, ושבועיים חופש בשנה, בשונה משאר המועדונים שמצפים מהנשים לעבודה שבעה ימים בשבוע. "זה המקום הכי טוב שעבדתי בו", אומרת פיי, נערה עובדת וברמנית ב"כן דו". " במקומות אחרים את יכולה לעבוד מאוד קשה ולפשל ממש בקטנה - ואז לוקחים לך את הכסף. זה אף פעם לא מספיק לפרנסה".
למרות הקשיים הכלכליים, "כן דו" הצליח להוכיח שאפשר לחבר בין תעשיית הסקס לבין אתיקה, טוענות המייסדות. אבל לא כל הפמיניסטיות בתאילנד מאמינות שאפשר לטהר את הסחר במין. "גם אם זה מקדמים את הזנות בתור עבודה, זה עדיין ממסחר את הנשים", אומרת וירנדה סומסווקי, אחת הפמיניסטיות הבולטות בתאילנד. כבוגרת של אוניברסיטת קורנל, היא ייסדה את התוכנית הראשונה ללימודי נשים במדינה, באוניברסיטת צ'אנג מאי, בשנת 1986. "הן עדיין הופכות את הגוף שלהן לאובייקט לשימושם של גברים", אומרת וירנדה. "האם זה מגיע לנשים? אחרי כל מה שתרמנו לחברה?".
לדבריה , העובדות בתעשיית הסקס לא עושות שום דבר רע, אך מנוצלות על ידי המערכת. "אנחנו צריכים להתמודד עם הסוגיות האלה בדרך יותר נבונה", היא קוראת.
הסטיגמות מלוות את הנערות הבית. "החברה התאילנדית חושבת שאנחנו נוראיות", אומרת מאי. "אנשים ברחוב שלי אמרו'למה את לא יכולה למצוא עבודה יותר טובה מזאת?'".
כך שגם אם "כן דו" לא ירוויח מספיק כדי לעורר השראה קפיטליסטית במוסדות דומים, העובדות בו מקוות שהוא יעזור לפחות לקבל את תעשיית הסקס כעבודה לגיטימית, עם כישורים ייחודיים שנדרשים לה. "זה לא רק העניין של ללכת לבית מלון", אומרת פיי, "צריך לגרום לגבר להרגיש נוח, לגרום לו לחייך. יוצאים לאכול, ואז לרקוד. הסקס? זה רק חמש דקות מתוך משמרת של שמונה שעות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם