להיות רומיאו ויוליה: חתונה ישראלית בוורונה
בתקציב זהה לזה של חתונה ישראלית ממוצעת, טל אריאל אמיר ובן זוגה, אייל יקיר, הטיסו 34 אורחים לחתונת החלומות שלהם בוורונה, איטליה, ואפילו נשאר להם כסף לירח דבש מפנק באזור האגמים. רומיאו ויוליה מקנאים
בעודנו צועדים בשביל המוביל לחניה המפוארת, הרגשתי שרגלי כושלות. הבטן כאבה לי ולא יכולתי לנשום. כל שנותי ככתבת פלילים דרוכה, כעורכת חדשות לחוצה ואחר כך ככתבת במוסף "סופשבוע" של מעריב, לא הצליחו לעורר בי אפילו קמצוץ מהתקף החרדה שאחז בי בגלל תכנון החתונה שלנו (וזו עוד חתונה שנייה). הסתכלתי על אייל והבנתי שהוא מרגיש כמוני (למעט כאב הבטן. אצלו זה היה הגב). לשנינו היו מבט דיכאוני בעיניים וכמיהה סמויה לפרוזאק.
פרץ הצחוק המשחרר הגיע שנייה אחר כך. באותו רגע עיכלנו את העובדה שהיצע החתונות בישראל, זה העטוף בהפקה גרנדיוזית, שלל טרנדים והמון ראוותנות, הוא בסופו של דבר ממש לא בשבילנו.
נסו להישאר שפויים אחרי רצף פגישות עם מעצבת אירועים, בעלי אולם, אנשי פרחים, די ג'יי, תאורנים ושאר הספקים שאמורים להפוך את ליל הכלולות לפנטזיה חד פעמית, אבל מותירים אותך אומלל כמו קורבן של חברי מאפיה המתמחים בסחיטת כספים.
הבנו שחודשיים של חיפושים קדחתניים, סטנדרטים שהאמירו ללא שליטה ורשימת עלויות המסתכמת בסכום הזהה לתקציב משרד הביטחון, הפכו אותנו לשני אנשים מבולבלים. החלטנו על הקפאת הליכים גורפת, והוצאנו למילה "חתונה" צו הרחקה בן חודש. חשבנו להימלט לשבוע בחו"ל, לנקות את הראש ולחזור עם תובנה מעשית. אבל אז עלתה ההברקה: לשלב את רעיון הבריחה עם טקס חתונה משפחתי וחברתי מצומצם, באווירה אירופית הכל כך אהובה עלינו.
אבל איך עורכים חופה יהודית בחו"ל? ואיך שני אנשים, שהרגישו במשך חודשיים כמו בתוך סד עינויים, עוברים את התהליך שנית, אבל הפעם במדינה רחוקה? הרעיון נראה בלתי אפשרי. אלא שדווקא בחו"ל, עם ההחלטה לצמצם את מספר האורחים ל-34, התגלתה המשימה כמהנה, זורמת ומרגשת.
כבר בהתחלה היה ברור שהאופציה הנבחרת היא איטליה, מדינה רומנטית וממגנטת. חשבנו על רומא התיירותית, אולם תוך יומיים שונתה ההחלטה לעיר ורונה, מקום אינטימי וציורי שבו מתרחש סיפור אהבתם הנצחי של רומיאו ויוליה.
בספטמבר 2010 הפכנו לישראלים הראשונים שהתחתנו בוורונה. להפתעתנו, כלי התקשורת האיטלקיים לא פספסו את החופה, החל מהעיתונות המקומית ועד לערוצי הטלוויזיה הארציים ששלחו במיוחד צוותים מוונציה.
אין ספק שהכיסוי התקשורתי שיווה זוהר לחופה, אולם גם בלעדיו הרגשנו שמימשנו את חתונת חלומותינו, כזו שבאמת רואים רק בסרטים, עם חגיגה שנמשכה ארבעה ימים רצופים ועם אורחים שעדיין לא שוכחים.
אז זו לא הייתה חתונתם של הנסיך וויליאם וקייט מידלטון, אבל בתקציב הזהה לזה של חתונה ממוצעת בישראל הטסנו את האורחים, שיכנו אותם במלון המרכזי ביותר בוורונה, והסענו אותם לטיול באגם גרדה.
אפילו נשאר מספיק לשבוע ירח דבש מפנק בצפון איטליה ובאגמים. עבורנו היו אלו עשרה ימים של התחלות חדשות, התרגשויות גדולות, שמחות קטנות ואהבה אחת גדולה.
תוכנית החתונה שלנו נפתחה רשמית בגוגל. תוך חמש שניות למדנו שבוורונה קיים בית כנסת אחד, עתיק ויפהפה, ששופץ בשנת 1864. לקירותיו החיצוניים, כך הבחנו, הוצמדו לוחות אבן, בהם הוטבעו עיטורים מסורתיים וסמלים כמו מגדל דוד, לוחות הברית וקבר רחל. אולם התמונה היחידה באינטרנט לא לימדה דבר על המבנה הפנימי של אחד מבתי הכנסת היפים באיטליה. לנו זה לא שינה. אנחנו כבר ידענו - טסים לוורונה. שם נחליט אם להתחתן בעיר הרומנטית, או שסתם ניהנה מהטיול.
את כרטיס הטיסה רכשנו תוך יומיים, אבל עם מי מדברים שם ומיהו הרב המקומי? אחרי מסע טלפוני מפרך ואינטנסיבי בין הקהילות היהודיות ובתי חב"ד ברומא, ונציה ומילנו, הושג מספר הטלפון המיוחל של הקהילה היהודית בוורונה. בעבר השני של הקו הייתה אלנה גנץ, איטלקייה הדוברת עברית שוטפת ומתנגנת, המשמשת כמזכירה של הקהילה היהודית הקטנה בעיר. גנץ נשואה לנתן, ישראלי לשעבר, והשניים מתגוררים בוורונה יותר מ-20 שנה ומקפידים לגדל את ילדיהם, דניאל ולאורה, על ברכי היהדות.
אלנה, שהתרגשה מהרעיון שבבית הכנסת, שבו לא התחתנו יהודים יותר משש שנים, תיערך שוב חתונה - ועוד של
הרב פיאטלי דיבר קצרות. אחתן אתכם, הודיע, בתנאי שתגיעו לפגישה מקדימה בוורונה עם תעודות רווקות ואישורים מהרבנות בישראל.
נפגשנו כעבור שבועיים, וגילינו עיר מרהיבה עם כיכרות שוקקות חיים וארכיטקטורה עתיקה. סמטאות היסטוריות שוכנות בהרמוניה לצד רחובות עמוסי חנויות מודרניות ויוקרתיות.
במרכז העיר העתיקה ניצבת הארנה המפוארת, הקולוסאום השלישי בגודלו בעולם, שממנה בקעו בשעות הלילה צלילי מוזיקה אופראית. ומעל לכל מרחף באוויר סיפורו הטראגי של שייקספיר, שהצית את דמיונם של רבים והפך לעסק תיירותי מכניס. אלא שההתרגשות שלנו הייתה נתונה באותו הרגע למראהו הפנימי של בית הכנסת, שנבנה כמעין קתדרלה עמוסת סממנים יהודיים. עמודי השיש הכתומים, התקרה המעוטרת בפסיפס של תריסר השבטים, הפמוטים העצומים, הנברשות האדירות והחופה בת ה-200, העשויה מקטיפה אדומה וחוטי זהב - הותירו אותנו חסרי אוויר. לשנינו היה ברור שזה המקום בו תיערך החופה שלנו.
בו בערב הכנו רשימת מטלות ארוכה, ובראשה התובנה הבאה: המלון שבו התארחנו, שבחירתו נעשתה מהארץ דרך האתר "בוקינג", לא התאים, שכן היה מרוחק ממרכז העיר העתיקה והשוקקת. בכל יום נאלצנו לנסוע לחניון הסמוך למתחם העתיק, אליו נאסרה כניסת כלי רכב, ומשם להמשיך ברגל בטמפרטורה של 36 מעלות בצל. את זה רצינו למנוע מהאורחים.
הכנו לפי האינטרנט רשימה של כל בתי המלון במרכז העיר העתיקה ופצחנו בסבב פגישות, שכלל גם שיחה עם צוות צלמי חתונות ידוע בעיר, חיפוש אחר רכב עתיק שיסיע אותנו לצילומים, בדיקת אפשרות להזמנת אוכל כשר (אין, מי שרוצה צריך להביא ממילנו), סריקת קונדיטוריות ובחינת אתרים אטרקטיביים בעיר ומחוצה לה, שאליהם ניתן יהיה לקחת את אורחינו.
כשחזרנו לארץ עייפים אבל נרגשים, היו באמתחתנו שלוש החלטות ראשונות לגבי החתונה. האחת, את האורחים נשכן במלון "בולוניה". זהו מלון היסטורי, מקסים ומרכזי, הנמצא במרחק נגיעה מהקולוסאום, ומתאפיין באנשי צוות חברותיים באופן יוצא דופן ובמנהל אדיב, לאו ביאג'יו, שזרם עם תוכניתנו ושריין לנו 16 חדרים (מחצית מחדרי המלון).
ההחלטה השנייה נגעה לטיול שאחרי החופה. את האורחים, כך החלטנו, ניקח לעיירה הציורית מונטה בורגטו, השוכנת על נהר שוצף, ומשם נמשיך לסירמיונה, עיירה תיירותית ומקסימה הנמצאת במרכז אגם גרדה.
ההחלטה השלישית נגעה לצילום הטקס. צלמי החתונה של ורונה דרשו מחירי עתק. את הצלמת שלנו, רינתי דבורסקי דור, שעבדה בעבר במעריב וכיום מתגוררת באיטליה, מצאנו בעזרת בית חב"ד במילנו.
ארבעה ימים בוורונה לימדו אותנו שאם אין ברירה, אפשר להפיק חתונה בפחות מחצי שנה. הרבה פחות. חודש וחצי ליתר דיוק. גנץ התגייסה לסייע עם הפרחים (עשרות תמונות נשלחו באי-מייל עד שנמצא הבוקה המתאים), בחיפוש אחר רכב עתיק (הנבחר: סיטרואן מתחילת המאה הקודמת, שגרם לאבי להזיל דמעות מאחר שכילד ניצול שואה הוא חלם על רכב כזה בימים הקשים) ובמציאת צלם וידיאו.
במקביל, חיפשנו חברת תעופה שתטיס את כל האורחים במחיר סביר. מחלקת הקבוצות של אל על, בעלת הצוות הסבלני, ניצחה בין היתר בשל האפשרות להטיס את אמי ואת אבי, שעבר ניתוח צווארי ונותר משותק בכל גופו, במחלקת העסקים הנוחה. רק אחר כך התפנינו לחיפוש הסעות משדה התעופה במילנו למלון, ולטיול המתוכנן לאחר החופה.
עניין ההסעות הפך לעסק מורכב מהמצופה. האיטלקים, אין ספק, הם עם מאיר פנים וחובב תיירים, אבל הסיכוי למצוא ספק שירות דובר אנגלית משול לרצון שלי ללמוד סנסקריט. נסו כך לסגור מחירים ומסלולי נסיעה בשיחות טלפוניות מישראל לאיטליה. לפחות התקשורת עם צלם הווידיאו, פלאביו סאטורי, נעשתה בעזרת התכתבות שתורגמה בגוגל, ובעזרתה של אלנה.
רק סוגיית האוכל שיוגש לאורחים לאחר הטקס, נשארה פתוחה. אין ספור שיחות למסעדות כשרות במילנו העלו חרס. את חבל ההצלה שלח מנהל מלון "בולוניה", שהציע לארגן בופה עוגות, פטיפורים וקפה, וכן להכין ארוחת ערב חגיגית לאחר הטיול לאגם גרדה. בין לבין, הזענו בארץ בין חנויות הבגדים )לאייל(, חנויות נעליים, מעצבת שמלת הכלה ומעצב טבעות הנישואים.
כשיום הטיסה הגיע, התאספו בשדה התעופה כל האורחים המפוהקים בשל שעת הבוקר המוקדמת. בזמן שהם נמנמו במטוס, אייל ואני עוד הספקנו לסדר באייפון את רשימת השירים שתושמע לפני הטקס, במהלך הצעידה לחופה ולאחר האירוע. ההגעה למלון הזכירה לאורחים טיול שנתי, ומראה העיר גרם לכולם לפרץ ערנות מפתיע. עד לערב, שבו נערכו שתי מסיבות רווקים/ות נפרדות, הסתובבו האורחים ברחובות היפהפיים עד שקרסו מעייפות ומכובד שקיות הקניות.
למחרת, יום החתונה, בזמן שהאורחים התענגו על ארוחת הבוקר, בחרנו אייל ואני להצטלם על רקע נופי ורונה (אין מצב שהיינו עושים את זה בארץ).
צעדנו בהנאה על הפונטה פייטרה, גשר אבן בעל קשתות רומיות החוצה את נהר האדיג'ה שמקיף את העיר העתיקה, לקול ברכות ה"אאוגורי" (מזל טוב) של העוברים והשבים. משם המשכנו לקסטל וקיו (המבצר העתיק), טירה גותית בעלת לבנים אדומות שסיפקה רקע צילומי יוצא דופן. רק אחר כך לקח אותנו אטורה, נהג הסיטרואן העתיקה, אל בית הכנסת.
השעתיים הבאות נראו כך: כלי התקשורת האיטלקיים הפתיעו אותנו ונתנו לנו לרגע תחושה שאנחנו זוג הוליוודי, הרב ערך טקס ארוך ומרגש שהתקיים בשפה העברית, ולאחריו הצטלמנו בחוץ עם כל האורחים לקול צהלות העוברים והשבים המסוקרנים.
חגיגת החתונה לא הסתיימה בכך. היא נמשכה בצעדה רגלית, הכוללת שירה וריקודים, לכיוון המרפסת של יוליה (ברחוב קאפלו), האתר המבוקש ביותר בוורונה למתחתנים. ברחבת הבניין נמצא פסל נחושת בדמותה של יוליה, והאגדה אומרת שלנוגעים בשד הימני שלה מובטחים מזל ואהבת נצח.
משם חזרנו למלון (עדיין בשירה וריקודים), כדי להתענג על בופה המתוקים והאלכוהול. כעבור שעה כבר היו האורחים בתוך בהסעה שלקחה את כולם אל מונטה בורגטו (האורחים התעלפו מהיופי) וסירמיונה (אף אחד לא רצה לעזוב).
הערב נסגר בקידוש ערב שישי ובארוחה שהכין במיוחד השף של מסעדת "רוביאני". למחרת בבוקר הפנימו האורחים שנשארו להם עוד יומיים באיטליה, וחלקם יצאו ליום טיול בוונציה. לנו נותר לעכל את הסטטוס החדש, את פרויקט החתונה שזרם באופן מושלם למרות הזמן הקצר ובעיות השפה והמרחק, ולהבין שבלי להתכוון, אנחנו יכולים להפוך היום למפיקי חתונות בוורונה.
וכפי שאוהבים האיטלקים לצטט את אחד מפתגמיהם הידועים: כשאנו מבקשים את הבלתי אפשרי, לפעמים אנו מקבלים את האפשרי.
המקום הראשון המושך אליו את התיירים הוא מרפסת ביתה של יוליה ברחוב קאפלו, המספק הוכחה ממשית ומוחשית לכך שהרומנטיקה לא מתה. ברחבת הבניין נמצא פסל נחושת בדמותה של יוליה, והאגדה אומרת שלנוגעים בשד הימני שלה מובטחים מזל ואהבת נצח.
במקום הפתקים עם בקשות האהבה שעיטרו בעבר את קירות הכניסה למתחם (דוגמה לכך אפשר לראות בסרט "מכתבים לג'ולייט"), מוצבים בתוך הבניין מחשבים מודרניים דרכם ניתן לשלוח מייל ליוליה. תשובה מובטחת מצוות מיוחד שתפקידו לענות על כל בקשת אהבה.
המקום השני אליו מגיעים התיירים הוא הארנה, הקולוסאום המקומי שנבנה במאה השלישית לספירה והממוקם בסמוך לבית העירייה ולפיאצה ברה. בימי הקיץ ניתן לרכוש כרטיסים למופעים מוסיקליים ולאופרות ידועות המוצגות בו תחת כיפת השמיים.
לא רחוק משם נמצאת כיכר השוק, פיאצה דל ארבה, המשמשת כמרכז החיים של ורונה העתיקה, והמוקפת בבתים מעוטרים בציורים שנוצרו לפני מאות שנים.
כדי לקבל תצפית טובה על העיר כדאי לטפס במעלה המדרגות (אפשר גם במעלית תמורת יורו אחד) של מגדל למברטי הסמוך לפיאצה, בעל השעון הענק בחזיתו. מי שיתגעגע לקצת ירוק בעיניים יוכל לבקר בגן ג'וסטי, גן רנסנסי גדול ומטופח, הממוקם במרחק הליכה קצר ממרכז העיר.
סביר להניח שלמרות האדריכלות היפה והאוויר הרומנטי, רבות מהנשים יתורו אחר השופינג. רחוב מציני, מדרחוב קניות אלגנטי, וכן הרחובות סביבו, יספקו את היצרים במיוחד לחובבות לואי ויטון, גוצ'י, מקס מארה, סיסלי ועוד.
tal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם