אבודים ברומא: טיול על וספה ברחובות רומא

האיטלקים החביבים, המעדניות שנקרות בדרך, ציורי הגרפיטי והמזרקות, עצירות לגלידה או אספרסו-רומא היא עיר מושלמת ללכת בה לאיבוד, במיוחד על וספה

מעיין כהן | 24/5/2011 15:24

הכל קרה נורא מהר. החלטנו, קנינו כרטיסים ולמחרת עלינו על טיסה. אפילו את המלון סגרה עבורנו חברה מהארץ כשאנחנו היינו בנסיעה לשדה התעופה. ככה פתאום מצאנו את עצמנו ברומא. הרבה לא הספקנו לתכנן, אבל דודי בן זוגי החליט נמרצות: "שוכרים טוסטוס".

כתל-אביבית בעלת טוסטוס כבר 15 שנה, שנשואה לגבר שגם הוא מטוסטס כבר שנים, ישר נשמתי לרווחה - לפחות דו"חות חניה ברומא אני לא אקבל.

צילום זוגי על הטוסטוס. מעין כהן

עוד בשעות הראשונות הגענו לחנות להשכרת אופנועים, הצטיידנו במפה, חבשנו קסדה ושמנו גז. יצאנו לכבוש את רומא, כשבמחסנית האייפון אנחנו חמושים בפרק מעורר השראה מתוך "ללא עכבות" ("NO RESERVATIONS"), הסדרה של השף אנטוני בורדיין, שהוקדש לבירת איטליה.

אחרי שהזלנו ריר מול הפרק במהלך הטיסה, החלטנו פה אחד - כזאת רומא אנחנו רוצים. עיר שהעיצוב בה הוא דרך חיים, האוכל הוא דת קדושה, ותרבות הפנאי בה היא החלק הכי חשוב בתרבות.

כבר בנסיעה בלילה משדה התעופה למלון, התאהבתי. מתוך החשכה בלטו חנויות מוארות וצבעוניות - לא פיצוציות ולא קיוסקים. החנויות היחידות שהיו פתוחות בשעה שתיים בלילה היו חנויות פרחים. לא סיגריות, לא שוקולד - פרחים. איך אפשר שלא להתאהב?

המלון שלנו, HOTEL ZONE, לא היה במרכז העיר (ממוקם ב-VIA ALFREDO FUSCO 118), ולכן החדרים היו מרווחים יחסית וזולים, רק צריך להביא בחשבון שחייבים להתנייד עם טוסטוס או מכונית, הנסיעה במוניות מאוד יקרה.

גם באור יום העיר כבשה אותי. אני, שלמדתי תולדות האמנות במשך מספר שנים לא מבוטל, נשארתי פעורת פה. בכל פינת רחוב, בכל סמטה קטנה, בכל פיאצה שכונתית או מרכזית, ניצבים פסלי שיש מרהיבים. לידם, כאילו בביטול מסוים, יושבים רומאים שמלקקים גלידה או מתענגים על הנשנושים הרבים שהעיר מציעה.

מי שהייתה מוזרה כאן זו רק אני, הנדהמת. הם רגילים לכל היופי הזה, מבחינתם זה נורמלי לחלוטין. את התחושה המוזרה שהתגלגלה לי בבטן, הבנתי רק בהמשך היום - זו הייתה היוצרת שבי, שתהתה: איך אפשר להיות מעצב או יוצר בעיר שבה לא משנה מה תעשה, תמיד תנשוף בעורפך האמנות הקלאסית ברמה הגבוהה ביותר?

זו עיר שהכל מעוצב בה - מפחי האשפה הציבוריים ברחוב ועד למדי השוטרים הכהים עם הפסים האדומים במכנסיים, מהבניינים המטופחים ועד לארגזי הירקות מעץ שזרוקים ליד כל מסעדה, רק מחכים שאעלה אותם למטוס איתי הביתה.

בדיוק אז התחלתי לראות גם רומא קצת אחרת, רומא יותר אורבנית, צעירה, מלאה באמנות רחוב, חלקה מצחיקה, חלקה בועטת, אבל כולה מהממת.

מזרקות קלאסיות בכל פינה. מעיין כהן

המפה היא המלצה

הימים נפתחו עם קפה במלון וסימון יעדים על המפה. ברור היה לנו שהסימונים, התכנונים, והאמת - גם המפה עצמה, הם בגדר המלצה בלבד. בדיעבד אפשר להודות שהתוכניות שבאמת שרדו היו אלה שהיו קרובות פיזית לארוחות שתכננו, הרי הצבא צועד על קיבתו, ואנחנו-להזכירכם - יצאנו לכבוש.

נקניקים במעדניה. "מעדניה זה אנדרסטייטמנט". מעיין כהן

פינינו חלקים גדולים של היום כדי ללכת לאיבוד, זה היה החלק האהוב עלי. העצירות הלא מתוכננות בחנויות לממכר אוכל (אפילו המילה "מעדניות" קצת ממעיטה מערכן הקולינרי), נסיעה לפיאצה מזדמנת, נשנוש פרושוטו שנמס בפה לצד בייבי ארטישוק מוחמצים, תוך ניהול שיחה על פסל השיש או על ציור הגרפיטי הקרוב - אלו היו היעדים בגדול.

נסיעות איטיות חסרות מטרה היו, למעשה, המטרה. גם כשרצינו להגיע למקומות שכבר ידענו את הדרך אליהם, העדפנו לפנות דווקא לרחוב הלא נכון, שם חיכו תמיד הפתעות נעימות בדמות ארכיטקטורה מופלאה וחנויות שכונתיות.

כשממש

לא ידענו איפה אנחנו, שאלנו. בנחמדות אין קץ ובאווירה חמה ונעימה הסבירו לנו המקומיים איך לחזור לאזור שממנו סטינו. פעם שמעתי הרבה דברים בגנותם של הנהגים האיטלקים, ואני דווקא רוצה להעיד לטובתם. הם אולי בעלי דם חם וטמפרמנט ים תיכוני שמאוד מזכיר אותנו, אבל יש להם עידון אירופאי. אצלם, נהיגה היא קודם כל לקיחת אחריות: כן, הם יעברו בלי להתבלבל ברמזור אדום, אבל הם יעשו את זה אחרי שהם וידאו שהם לא הורגים אף אחד.

היום אני יכולה לומר בפה מלא - יום על טוסטוס בתל-אביב, עיר שאני מכירה את כל הרחובות בה, מלחיץ אותי קצת יותר.

גשר על נהר טיבר. מעיין כהן

בערב הראשון התוודענו לשכונה הצעירה טראסטברס (TRASTEVERS), לשם הולכים המקומיים כשהם רוצים לצאת לבילוי (בשבילנו "מקומיים" הייתה מילת המפתח - הם יודעים איך לעשות חיים, והרי ברומא מצפים ממך שתתנהג כרומאי).

ברחובות הצפופים גילינו שכונה שלא מפלה אף גיל או סטייל, יש בה הכל לכולם, מיקס של פאבים, גלריות,מסעדות, חנויות מעצבים מרפסות מהממות ואנשים שמחים. וכששמענו על מסעדה מומלצת בשכונה והחלטנו להגיע אליה דווקא לצהריים, השכונה פתאום לבשה אווירה אחרת - הרחובות נמלאו ריח מהפנט של מאפים, כי בכל פינה אפשר ליהנות ממאפה ממכר בליווי אספרסו איכותי.

בטראסברס שמתי לב לכמות הגרפיטי שיש בעיר. נדמה שחוץ מחומת הותיקן, כל קירות העיר מלאים בציורים מקושקשים וצבעוניים. רומא נותנת לכולם, ללא אפלייה, את זכות הביטוי האמנותי, את זכות היצירה. איך אומרים אצלנו - בכיף שלך.

ליד כל עץ רענן. גרפיטי. מעיין כהן

שופינג בכפר

עכשיו וידוי - בארץ אני בכלל לא בקטע של שופינג, אבל ברומא פתאום מצאתי את עצמי עומדת דבוקת אף לחלונות ראווה מול נעליים, בגדים, עניבות, לנז'רי. פתאום אמרתי משפטים שחשבתי שבחיים לא אגיד - "זה הטרנד הכי חם עכשיו" או "וואו, איזה נעלי עקב מהממות".

בהתחלה הסתובבתי כדי לראות מי דיבר עכשיו בעברית ובקול דומה מאוד לשלי. זה כנראה משהו באוויר (אולי ריח המאפים?), אבל הצ'אקרה של חלונות הראווה נפתחה לי שם, ובגדול. לצערי, אותה צ'אקרה בדיוק גם נסגרה כשהסתכלתי על תג המחיר.

ואז הגיעה החלטה מפתיעה - מחר יוצאים מרומא לאאוטלט של ואלמונטון (VALMONTONE OUTLET, פרטים באתר: FASHIONDISTRICT.IT). כשהובהר לנו שאסור לעלות עם הטוסטוס על הכביש המהיר, קיבלנו את הידיעה בשלווה מסוימת - אז נלך לאיבוד גם בדרכים העוקפות בכפר, רע זה לא יכול להיות.

לאט לאט נפרדנו מהבניינים ומהכבישים העמוסים והגענו לפריפריה. עברנו שדות, גבעות, פרות, מרחבים, והגענו לעיר קטנטנה שכולה חנויות. כ-200 חנויות במספר, והכל אופנה, אבל הפעם המרת המחירים לשקלים נשמעה הגיונית יותר.

נאיבים שכמותנו, חשבנו ששעתיים-שלוש יספיקו לחוויה. המקום מלא במותגים הגדולים - אדידס, נייק, קלווין קליין, ריפליי, ולצדם מותגים איטלקיים מדליקים, כך שבסופו של דבר חזרנו לרומא רק בשעות הערב, עמוסים בשקיות - מעיל פוך היסטרי בוורוד זוהר אפילו יותר היסטרי, סווטשירט של קלווין קליין בחיתוכים מגניבים, כמה ג'ינסים וטי-שירטים.

תקרת קשתות אותנטית וארכיטקטורה בצלחת. IL GABRIELLO. מעיין כהן

בערב האחרון רצינו להשתגע, והחלטנו להשקיע במסעדת שלושת כוכבי המישלן "לה פרגולה" (LA PERGOLA), שנמצאת במלון הילטון וצופה אל הוותיקן. מלווים בחיוך מאוזן לאוזן הגענו לטרקלין המלון, שם גילינו שהספונטניות הישראלית שלנו לראשונה לא עבדה: המסעדה סגורה יומיים בשבוע - ודווקא ביומיים האלה (ראשון ושני, לידיעתכם).

מקופלי זנב חזרנו למרכז העיר. רצינו משהו מיוחד, ולא היה לנו מושג מה הוא. כבר הבנו בשלב הזה שכוס אספרסו זריזה יכולה לפתור כל מצב בעייתי, אבל לא הבנו עד כמה. כשסיפרנו למוכר הקפה שזה הלילה האחרון שלנו ושאנחנו רוצים ארוחת ערב מיוחדת, לא היינו צריכים להוסיף דבר, הוא פשוט הביא לנו כרטיס ביקור - "IL GABRIELLO".

לאנשים כאלה חובה להקשיב, נסענו לשם בלי לחשוב פעמיים. המסעדה, שנמצאת בפיאצה די ספניה (PIAZZA DI SPAGNA) בקומת המרתף - ללא שום שלט בכניסה - נראית מבחוץ כמו גלריית אמנות עכשווית. על הקירות תמונות בשחור-לבן של מרילין מונרו מקושטות בנטיפי צבע אקריליק אדומים וכחולים. תקרת הקשתות האותנטית עשויה אבן, ומשולבים בה גופי תאורה חדשניים.

כשהתחיל להגיע האוכל החגיגה הייתה כפולה: ארכיטקטורה על צלחת בטעמים מופלאים. למשל, מבחר אנטיפסטי ציורי עם לחם שנאפה במקום. ברומא הלחם צריך להיות עם קראסט, קשה מבחוץ, רך, חם וממכר מבפנים.

את הלחם ברומא צריך גם לשמוע, ואם לא שמעתם עדיין לחם, אתם חייבים לנסות. עוד למנה ראשונה - קונפי ארטישוק, שטוגן טיגון עדין בשמן זית ונראה כמו יצירת אמנות. הפסטה הייתה עשויה למופת ברוטב עדין של שמן זית ומעט עשבי תיבול. למנה עיקרית התענגנו על דג שלם אפוי במעטפת מלח ועל סטייק מעולה.

אחרי הארוחה נפרדנו מהטוסטוס לשלום. דקה לפני שזה באמת נגמר, חזרנו שוב לשכונת טראסטברס, ושם, ב"סאלוטה" של הצ'ייסר האחרון, הבטחנו לבעלי הפאב המקומי שאנחנו עוד נחזור.