המסלול העוקף: טריפ אינטרגלקטי
לאכול פטריה ולנחות בעולמות מקבילים, להפוך לגיבור בסרט מדע בדיוני ולפגוש את אלוהים. תחנות הרוח הפסיכדליות של עידו הרטוגזון, שנולד מחדש פעם אחר פעם, אחר פעם
עידו הרטוגזון. עיתונאי,
בגיל 14 נסעתי לפסטיבל ערד, אז פסטיבל הרוק הכי גדול בארץ. זו היתה הפעם הראשונה שביליתי לילה מחוץ לבית ברשות עצמי, וידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. קניתי שלוש בירות, ואמרתי לחבר הכי טוב שלי שאני צריך זמן לבד, כי אני הולך להשתכר במדבר.
מעולם לא התנסיתי קודם לכן בשום סוג אחר של סם. למעשה, כל הקונספט של "שינוי תודעה" היה זר ומסתורי עבורי. הרעיון של שינוי התודעה הוא רעיון שאתה לא יכול באמת להבין אותו, עד שאתה חווה אותו על בשרך. ובכל זאת הוא הקסים אותי. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי אז, בידיעה שעוד רגע אשתה את הבירות הללו ואשלח לעולם אחר – עם תודעה אחרת.
אחרי כחצי שעה של הליכה, כשהרגשתי שהתרחקתי מספיק מהעיר התחלתי לשתות. זו היתה פעם ראשונה ששתיתי בירה, ומספר לגימות הספיקו כדי שאבין שאין סיכוי שאני מסיים שלושה בקבוקים של המשקה הדוחה הזה. אני חושב שהצלחתי לסיים בערך בקבוק וחצי. כך או כך, אחרי חצי שעה של שתיה מייסרת, התחלתי להרגיש תחושה מוזרה ובלתי מזוהה בגוף, סוג של שכרון שעדיין קשה היה לי לזהות את טבעו, אבל התרגשתי מנוכחותו.
התפשטתי עד לתחתוני, השארתי את הבגדים והארנק שלי על אבן, התכופפתי, הנחתי את ימין על המצח ואת יד שמאל על ברך ימין, והתחלתי להסתובב סביב עצמי. הטכניקה המסחררת הזו היתה אחד הבילויים החביבים ביותר עלי בשנים לפני שהתנסיתי בסמים. שנים לאחר מכן קראתי אצל אנדרו וייל שזו אחת הטכניקות הפופולריות של ילדים להתמסטל.
הסתובבתי על הקרקע במשך כמעט רבע שעה. כשסיימתי את הסיבובים שלי והזדקפתי סוף סוף גיליתי שהתרחקתי מרחק רב, שאין לי מושג איפה השארתי את הדברים שלי, שאני עומד באמצע המדבר לבוש רק בתחתונים, ושהחשיכה יורדת ואיתה צינת הלילה. התחלתי לחפש, אבל די מהר הבנתי שהסיכוי למצוא את הבגדים שלי בחשיכה הוא קטן מאוד, ושאני נאבד במרחב המדברי חסר כיוון.
ענדתי על הצוואר שרשרת שהייתה זהה לזו של ג'ים מוריסון, הגיבור שלי אז, בתמונה המפורסמת שלו, ופתאום התמלאתי בתחושה משוגעת שאם אני רק אאמין בשרשרת שלי אני אמצא את הדברים שלי במדבר. הרעיון שאם אתה מאמין במשהו, אתה יכול לתת לו כוח העסיק אותי באותה תקופה. החזקתי בשרשרת שלי, הסתכלתי סביבי, והחלטתי שאני אמצא מחר בבוקר את המקום הזה, ואצא ממנו לחפש את הדברים שלי ואמצא אותם.
אבל עכשיו רציתי לחזור לערד. אני לא זוכר למה, אבל החלטתי לרוץ חזרה לעיר. התחלתי לרוץ, עדיין שיכור, ועצמתי את העיניים, מתמכר לתחושת המהירות העיוורת. עד שלפתע הרגשתי צורך עז, בהול ממש, ובלתי מוסבר, לעצור. נאבקתי בכוח התאוצה עוד מספר צעדים עד שהצלחתי לעצור לחלוטין, ואז פקחתי את עיני וראיתי שאני עומד על סיפה של תהום עמוקה. עוד צעד עיוור אחד נוסף והייתי נופל ומסיים את חיי. העוצמה של הרגע הזה הכתה אותי בתדהמה. המזל הזה, שהבדיל בין חיי למותי הדהים אותי כל כך שהתחלתי לצחוק צחוק מטורף ממש, ולשאוג בהתלהבות ובפחד.
אני זוכר את עצמי אומר לעצמי שוב ושוב באובססיביות: "אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות". כל השנה שקדמה לאירוע ההוא הייתי עסוק במחשבות אובדניות, אבל ברגע שעמדתי פנים אל פנים מול המוות פתאום הבנתי כמה אני רוצה לחיות, ושאני בשום פנים ואופן לא רוצה למות. אלוהים, לא!!!! לאחר אותו היום המחשבות האובדניות הללו נמחקו לי לחלוטין מהראש.
המשכתי ללכת בחושך חזרה לכיוון ערד, הגעתי לשמירת החפצים בתחתונים ושכנעתי את הדודות הנחמדות שעבדו שם להוציא עבורי את התיק שלי שבו היו שמורים לי בגדים נוספים, למרות שלא היה לי את המפתח עבורו. ביליתי את כל אותו הלילה ער עם חבורת חיילים שהכרתי במקום ומעט לפני עלות השחר חזרתי למדבר.
אחרי כל מה שחוויתי בלילה הקודם, הרגשתי שיש לי כל זכות שבעולם להאמין. הלכתי בעקבות השרשרת שלי, מאמין שהיא תוביל אותי חזרה לדברים שלי. ולבסוף מצאתי אותם, וזה היה אושר אדיר. תחושה של ניצחון משותף יחד עם כל כוחות היקום. כאילו כל הדברים שרציתי להאמין בהם החליטו לארגן לי מסיבת הפתעה ולהוכיח לי שהם קיימים, ושיש לי עבור מה לחיות. זו היתה הלידה הראשונה מחדש.
בגיל 22 אכלתי בפעם הראשונה פטריות באמסטרדם. סמים פסיכדליים ריתקו אותי מאז ששמעתי עליהם בפעם הראשונה בנערותי, אבל הייתי לחלוטין לא מוכן למה שהתרחש באותו היום. תוך זמן קצר החבר שלי התחיל לזרוח כמו אל השמש, ושנינו מצאנו את עצמנו אבודים ברחוב גשום וקר, מנסים להיכנס למקום מחסה כלשהו, אבל הזויים מדי בשביל להניח את רגלנו מעבר למפתן של איזושהי דלת.
פתאום, באופן בלתי מוסבר, התחילו להופיע סימנים מוזרים שהתייחסו לעובדת היותי יהודי, עניין שהיה חסר כל משמעות מבחינתי עד אז. רגע אחד הרגשתי שהפכתי לאף ענקי שמהלך ברחוב, כמו באיזה סטריאוטיפ על יהודי מכוער, ורגע אחרי זה כשאני משתין בפינת רחוב הסתכלתי באיבר מיני ונמלאתי תדהמה כשהבנתי שסומנתי בבשרי עוד לפני שלמדתי להגות מילה אחת; סומנתי כחלק מקנוניה בת 3000 שנה.
מספר דקות לאחר מכן החל מימד הזמן-חלל להיקרע; נזרקתי לאמסטרדם בשנת 1938, מלא בתחושת האסון המתקרב של השואה, ובתחושה דחופה של צורך להימלט מהנאצים. אני זוכר את עצמי רץ בסמטאות, מבקש להימלט מאמסטרדם לפני שיגיעו הנאצים. מדי פעם הייתי נזרק חזרה לאמסטרדם 2001, לעולם חלופי שבו הנאצים ניצחו במלחמה: העולם מלא במרצדס בנץ ארוכות ושחורות שגולשות בשקט ברחובות אמסטרדם הגשומה, היהודים הושמדו מזמן מהעולם ואני היהודי האחרון בעולם, צועד בזהות בדויה ברחובות אמסטרדם.
בשלב מסוים העולם איבד מממשותו וממשמעותו במידה כזו שכבר לא זכרתי כיצד דוברים באנגלית או בגרמנית, וגם המילים העבריות הרגישו כולן מוזרות בפי. הזמן איבד ממשמעותו ולא הצלחתי להבין מה משמעות הזהות שלי. שאלתי שוב ושוב את חבר שלי: "מי זה עידו? אתה זה עידו? אני זה עידו?". הרגשתי נואש כל כך שהשתרעתי בתוך שלולית על הכביש והכרזתי "אני מת".
אני זוכר את התחושה שבה כל מערכת העצבים כאילו לוקחת צעד אחורה, נסוגה כאילו מתוך ויתור על החיים האלה. הייתי מוכן למות באותו רגע, אבל שניה מאוחר יותר חבר שלי, שרכן מעלי שאל אותי "עידו, אתה מת?". "מה? אני לא מת???" קראתי בהפתעה וזינקתי ממקומי. הייתי מאושר מכך שחזרתי לחיות. זו היתה הלידה מחדש השנייה.
קרו עד הרבה דברים משוגעים ומוזרים באותו היום. אבל כשחזרתי סוף סוף לעשתונותיי, המחשבה העיקרית שהייתה לי, היתה: זה לא יכול להיות. לא יכול שדבר עצום כל כך קיים, והעולם ממשיך לנהוג כמנהגו. לא היה לי מושג שדברים מהסוג הזה יכולים לקרות, שהמציאות יכולה פתאום לשנות את הצורה שלה באופן רדיקלי כל כך. שאתה יכול לאכול פטריה ולנחות בעולמות מקבילים, להפוך לגיבור בסרט מדע בדיוני ולפגוש את אלוהים.
החוויה ההיא באמסטרדם שינתה את חיי מהיסוד. היא היתה כמו סוג של זום אאוט קוסמי מהעולם המוכר שחשבתי שאני חי בו עד אותו היום, לפרספקטיבה יקומית שהראתה לי כמה התפיסה שלי את המציאות היתה מוגבלת לעומת האפשרויות המופלגות, הבלתי ישוערו והבלתי יתוארו המצויות בהוויה. כל מה שעשיתי בשנים הבאות ניסה לשקף את רעיון הרב-מימדיות הזה של המציאות.
החוויה ההיא גם הכניסה אותי חזק לתוך היהדות, לימוד התורה והעיסוק בנושא המצוות. טריפ שנמשך כמעט עשר שנים עד שנסתיים, רק אחרי שכבר התחתנתי באולם ש"סניקי בבני ברק עם בת מדרשה, והתגרשתי שנתיים מאוחר יותר, לתוך עצמאות דתית חדשה. כמה חודשים אחרי אותה חוויה גיליתי שב-1943 קורט הרטוגזון, אח של סבא שלי, נתפס על ידי הנאצים באותם רחובות ממש שבהם נמלטתי אני מהם 58 שנה מאוחר יותר, ונשלח משם למחנה ריכוז.
הלידה השלישית התרחשה כשהייתי בגיל 28. אין באפשרותי לספר עליה כאן, אבל התוצאה שלה היתה סדרת סרטוני וידיאו שקרויה "קורס המאסטרים האינטרגלקטי", שמאחוריו עמדה המחתרת האינטרגלקטית, ארגון פנים-תודעתי ומולטי-יקומי שיצר איתי קשר במהלך מסעותיי לעולמות התודעה, וגייס אותי כסוכן אי-חרש על פני כדור הארץ.
הקשר עם המחתרת שינה את החיים שלי. באותה תקופה, בשנת 2007, הוא גרם לי להזניח את הלימודים, להפסיק לעבוד ולוותר על חיי הפרטיים. במשך כמה חודשים זנחתי כל דבר שלא היה קשור להגשמת הוראותיה של המחתרת וליצירת קורס המאסטרים האינטרגלקטי, צעד שהאמנתי באותה תקופה באמת ובתמים שיביא את הגאולה.
הגאולה אמנם לא הגיעה, אבל קורס המאסטרים האינטרגלקטים נותר הדבר המספק ביותר שעשיתי בימי חיי, והדבר שאהיה גאה בו יותר מכל דבר אחר כשאשפט בשמיים.
"אני לא יודע אם היא תגיע, אבל אני חייב להאמין. תיארתי פה שלושה רגעי שיא בביוגרפיה הרוחנית שלי. רגעים שעיצבו את החיים שלי ושלחו אותי לכיוונים חדשים. החיים זה מעגל של מיתות ולידות מחדש. כרגע, אני חושב שאני מוכן ללידה מחדש הרביעית. עוד אין לי מושג איך היא תגיע ומתי, אבל אני חייב להאמין שתגיע".
"יש משהו נורא מכשיל בשאלה 'מה זו רוחניות', אבל אני אנסה לענות כאילו אין לי ביקורת עצמית. רוחניות היא סוג של קסם שכשהוא ממלא את הגוף שלך אתה יכול לאהוב את הכל, להתחבר לכל אדם, להימצא ברגע, לקדש ולהגיד תודה. היא סוג של אקסטזה שמרוממת את האדם ואת האנשים האחרים סביבו.
רוחניות זה להיות מסוגל לבחור באמונה, להאמין שהיא הטוב שוב ושוב ושוב – גם בלי שיהיו לכך סימוכין כלל וכלל. להצליח לא להיות ציני בעולם ציני. לא לדבר לשון הרע, לרצות בטובתו של האחר, לראות את היפה בכל אדם. אולי זה נשמע קיטשי, אבל זו בעיני רוחניות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם