ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

ילד בתוך תרמיל: לתייר גם עם זאטוטים

בניגוד לרובנו, הם לא חששו (ואם חששו- התגברו) ממחלות, זיהומים, אוכל בעייתי, נסיעות ארוכות וילדים נטולי מסגרת. הנה שלוש משפחות שנסעו עם ילדים צעירים לטיולים ארוכים במדינות אקזוטיות, ולא רק שחזרו בשלום- הן ממליצות על כך בחום!

כמו רבים, גם אני מעת לעת מפנטזת על טיול ארוך עם הילדים למחוזות אקזוטים ורחוקים, עם חופים בתוליים, יערות גשם ושווקים צבעוניים. כמו רובנו, גם אני משאירה את הפנטזיה הזו (שמכילה בחובה גם נסיעות ארוכות באוטובוסים מקרטעים, מאכלים לא מזוהים ותנאים לא קלים) עמוק במגירה, ומסתפקת בחופשה עם הילדים באירופה. אלא שיש  משפחות שהעזו והוציאו לפעול את החלום להתנתק משגרת היום יום, ולטייל עם ילדים קטנים לארצות 'לא מערביות', בלשון המעטה.

"כל כך רצינו לשבור קצת את המעגל שאנו רצים בו בסיבובים ומגיעים כל פעם לאותה נקודת התחלה, של חוסר שביעות רצון, ושל איך להשיג את היעד הבא. רצינו לחיות שנה אחת של חיים על פי חוקים אחרים, פשוטים יותר – כמו פעם, ומעל לכל רצינו לחרוט בזיכרון של הילדים שאנו תמיד איתם, לא מרוחקים בעבודה וחסרי סבלנות בבית, אבא ואמא זמינים ונגישים".

הדברים נאמרים מפי אדר גלעדי, מהנדס מציפורי, נשוי לאנה, מהנדסת אף היא, שניהם הורים לאיה ועלי. לפני קצת יותר משנתיים, כשאיה היתה בת חמש

ועלי בת שנתיים, הם החליטו לעשות פסק זמן של שנה ולנסוע עם הבנות להודו וניו זילנד.

"כבר כמה שנים שרצינו שינוי אווירה, השגרה הייתה קשה לנו, לא ראינו את הבנות מספיק", מספר גלעדי, "ההחלטה הסופית לנסוע קרתה לאחר שאנה פוטרה ממקום עבודתה. בחרנו בהודו כי היא מעניינת וזולה, ובדיעבד גילינו שהיא יעד מאד נח לטיול עם ילדים, כי מגיעות לשם הרבה משפחות. בהודו יש מגבלת שהיה של חצי שנה, אז התפרענו והוספנו גם את ניו זילנד, שם התנסינו באורח חיים רגוע, בריא ואקולוגי".

-היו לכם חששות לנסוע עם ילדות קטנות לאזורים האלה?

"לא חששנו, אבל היינו זהירים. עשינו את כל החיסונים. מה שנוח בהודו הוא שמדובר במדינה זולה, ואם אתה מטייל עם קצת כסף אתה יכול להרשות לך ולמשפחתך תנאים טובים. לפני הנסיעה שוחחנו עם משפחה שביצעה כזו נסיעה, והבנו שזה ממש לא מטורף כפי שזה נשמע. יותר חששנו מעצם הנסיעה עם ילדה בת שנתיים, לקחנו קופסת תרופות שהתבררו כמיותרות, כי הכל ניתן לקנות שם ברבע מחיר, לקחנו המון משחקים וספרים  ומחשב עם הרבה סרטים. בסופו של דבר גילינו שילדים יכולים להסתפק בהרבה פחות מהעושר שיש להם כיום".

-איך היה המפגש עם הודו?

"במודע החלטנו לא לחשוף את הבנות לעיר דלהי, ולאחר לילה אחד עברנו לגור בכפר ליד דרמקוט, מתוך מחשבה שעדיף שהמפגש עם הודו יערך בכפר בו מתגוררים ישראלים וזרים רבים,  בלי להיחשף למראות הלא נעימים שניתן לראות בחלקים אחרים של הודו.
בכפר גרנו בבית דירות מקסים. בית לכל דבר, בו יכולנו לבשל, לקנות מה שצריך, לכבס, זה התאים  לסוג הטיול שבחרנו  - להישאר רוב הזמן במקום אחד וממנו לצאת לטיולים בסביבה. אוכל בישלנו לעצמנו, וכשאכלנו בחוץ לא הייתה בעייה למצוא תפריט מערבי, לצד עושר של פירות".

- נשמע מאד פסטורלי.. ומה עם הקשיים?

"החלק היותר קשה בטיול היה כשיצאנו לנסיעות יותר ארוכות ונתקלנו בתחבורה ההודית, והכבישים  שנמצאים במצב קטסטרופלי. למשל, בנסיעה הארוכה הראשונה שלנו, לאחר 70 ק"מ, עלי הרימה ידיים ופשוט הקיאה את נשמתה עלי ועל אנה. בנסיעה אחרת, מפושקאר לג'איסלמר, החלטנו לנסוע באוטובוס מיטות, אלא שהמיטה התבררה כתא פיצפון. הקפיצות שבהן אתה כמעט נתקע בתקרה, הסיבובים, שבהם אתה לא מצליח להישאר יציב ומועך את אחד הילדים, הפכו את הנסיעה לסיוט אחד ארוך ומתמשך.

"הקושי האחר היה של הצבת גבולות לבת שנתיים,. למשל, נושא השינה. עלי התרגלה לחיים הטובים, ורצתה שירדימו אותה כשאנחנו צמודים אליה. בכל פעם שהתרגזתי בלילות כאלה נזכרתי ששיניתי לבנות את המציאות, ולכן ויתרתי בשיניים חשוקות והבטחתי לעצמי שכשנגיע הביתה אני אעשה לה סידרת חינוך. בשורה התחתונה, בטיול כזה צריך לוותר לילד ופשוט להעניק לו את כל תשומת הלב שהוא צריך".

לאחר חצי שנה בהודו המשיכו הארבעה לניו זילנד. דווקא ניו זילנד המערבית, שם היו ממונעים עם רכב משלהם והתגוררו ועבדו בחוות אקולוגיות, אכזבה את המשפחה. "בניו זילנד יש הרבה פחות משפחות שמטיילות, והילדות שלנו היו צמאות לחברה. מבחינה תרבותית ניו זילנד היא כמו הארץ, בהשוואה להודו היא פשוט משעממת. אמנם יש בה טבע מדהים, אבל זה לא כל כך עניין את הבנות".
מה הטיול נתן לכם כמשפחה?

"למרות שהיו רגעים קשים עם הילדים, ההרגשה של להכיר בצורה כל כך יסודית את הילד שלך ולהיות חלק כל כך משמעותי בחייו, שווה כל קושי. לראות את עלי גדלה מיום ליום, לראות את איה הולכת לה במסדרון הרכבת בהודו, בין אנשים שהיא לא מכירה, שרה לה שירים, פוצחת בשיחה באנגלית עם כל מיני אנשים ביוזמתה. הטיול העניק לי גם פרספקטיבה על היחס בין עבודה למשפחה, וחידד לי את סדר העדיפויות שלי. החלטנו שאנחנו לא מוכנים לחזור לטירוף של פעם, ונכון להיות אנה עובדת במשרה מלאה ואני באופן חלקי, ובשאר הזמן אני בבית עם הבנות.

"הטיול הראה  לנו שהמשפחה יכולה לעמוד במצבי לחץ ולעבור אותם בשלום- נסיעות ארוכות, צפופות ולא נוחות, לינה קשה - לפעמים ארבעה במיטה אחת, שעות שינה מועטות, וכדומה.  זה לימד אותנו גם להסתפק במועט. מבחינת הבנות, הדבר העיקרי שהן לקחו מהטיול זה הביטחון במשפחה- אתה רואה מול העיניים ילדות מאושרות. לראות עולם, להיפתח לאנשים, טעמים ומראות שונים - כל זה קידם אותן משמעותית".

- ואיך הייתה השיבה הביתה?

" היה קשה, לקח זמן להסתגל מחדש. הבית שלנו היה מושכר, גרנו אצל ההורים, ועלי היתה ללא מסגרת. היינו צריכים לעשות את המקסימום על מנת לחזור לבית שלנו ולדאוג לעלי למסגרת, כי אחרי שנה ביחד כבר ייחלנו  לשקט שלנו. היה קשה גם להתרגל מחדש ללחצים שבארץ אחרי הודו הזורמת, והאמת היא שמאד היינו רוצים לחזור להודו שוב".

לבלוג המקסים של אדר גלעדי.

אם הודו ותאילנד הפכו בשנים האחרונות להיות בין המדינות המועדפות על משפחות עם ילדים, הרי שדרום אמריקה עדיין נחשבת ליעד פחות פופואלרי למשפחות, עם תנאי 'עולם שלישי' של ממש בחלק מהמדינות ורמת ביטחון אישי מפוקפקת למדי לתיירים. למרות זאת, משפחת ספיר - לילך, שעבדה בשיווק בחברת היי-טק, בעלה טל, ושלושת ילדיהם, ניצן, עומר ושחר, (אז בני 10, 7 ו-4) בחרה דווקא בדרום אמריקה כיעד לטיול משפחתי של 11 חודשים.

-למה דרום אמריקה?

"זה חלום שהיה לנו מאז ומתמיד, לעצור את מירוץ החיים ולקחת חופש לשנה שלמה. לפני כן נשלחנו מטעם החברה שבה עבדתי לשנתיים לברצלונה, וכשסיימנו זו נראתה לנו הזדמנות טובה להגשים את החלום. בחרנו בדרום אמריקה גם בגלל השפה, שכבר הכרנו ורצינו לשפר, גם חיפשנו יעד זול שמאפשר טילים אתגריים, ומכיוון אף אחד משנינו עוד לא היה בדרום אמריקה העדפנו אותה על המזרח, והילדים נרתעו מהמזרח, פחדו מהלכלוך והאוכל, ומשום מה דווקא דרום אמריקה נראתה להם בטוחה...".
-ולא חששתם?

"בוודאי שהיו חששות. בראש ובראשונה היה החשש של הביטחון האישי, בדרום אמריקה יש שודדים, וחששנו שהילדים יחשפו לאלימות. היה גם חשש מפני מחלות ומרמת מערכת הבריאות בחלק מהאזורים, וחשש איך נסתדר מבחינת מזון לילדים, בעיקר עם הקטן שהוא בררן באוכל. היה גם החשש להיות אחד עם השני 24 שעות ביממה, בלי חוגים, גנים, חברים וכד', חששנו איך נלמד את הילדים, והיו גם חששות כלכליים, בעיקר איך נסתדר כשנחזור".
בפועל, משפחת ספיר לא נתקלה באלימות, ולמרות שהכינו מראש תגים של בית חולים עם שמות לילדים, הם לא השתמשו בהם בטיול. "גם לא הייתה בעייה עם הקטן והאוכל", מוסיפה לילך ספיר, "בכל מקום היה לו מה לאכול, בין אם זה צ'יפס, בננות או אפילו לחם. השתדלנו לאכול מסודר, במקומות נקיים, לקנות הרבה בסופרמרקטים ולהכין אוכל לבד. הוא גם למד לטעום מאכלים שלא אכל לפני הטיול, ולצערי גם לא אוכל אחריו...
"מבחינת מחלות - אני לא יודעת אם זה מזל או שכל, הם היו חולים פה ושם, אבל שום דבר טראומטי", אומרת לילך, ובכל זאת, מתברר שפה ושם נאלצה משפחת ספיר להיעזר בשרותי הרפואה המקומיים: "הגענו מספר פעמים לבית חולים, פעם בגלל שפעת, פעם הקטן נפל, ופעם הוא השחיל לנחיר חרוז שהבאתי לו למשחק. בכל הפעמים מצאנו בתי חולים נורמליים.

הייתה פעם אחת שטיילנו בג'ונגל, רחוקים מציוויליזציה, והקטן חטף מחלת עור, ועד שהגענו למרפאה המחלה כבר התפשטה והוא נראה כמו מצורע. בסוף הסתבר שזה משהו שהוא בכלל הביא איתו עוד מברצלונה שהתפרץ שוב בלחות של הג'ונגל. המזל היה שדי מהר זיהיתי מה זה ולא נלחצתי.

פעם אחרת הגדולה והאמצעי העלו חום באמצע הג'ונגל. גם אז לא הייתי לחוצה, כי הרגשתי שזה נגיף של 48 שעות, ואפילו הרגשתי מספיק בטוחה להשאיר אותם יחד עם הטבח במחנה בג'ונגל ולצאת בלעדיהם לטיול של כמה שעות".
הקושי העיקרי עם הילדים, מסתבר, בא דווקא מכיוון אחר: "היה מאד קשה ללמד אותם, הם לא רצו ללמוד עם אבא ואמא. היו גם קשיים של עייפות, של מריבות קטנות ביניהם, של תוכניות שמשתבשות. היה מקרה אחד מאד דרמטי שכמעט ונגמר באסון -  שטנו בצורה מסודרת ומאורגנת ביאכטה של בחור גרמני, מפנמה לקולומביה.

במהלך הלילה, בעודנו בלב ים סוער, נפל ונשבר התורן הראשי של היאכטה, עשרה סנטימטר מעל הראש של בתי, שבמזל לא התעוררה והרימה את הראש בזמן שזה קרה. הפלגנו בים די סוער במשך 8-10 שעות, ולא יכולנו להמשיך כי התורן והמפרש היו במים, וכל גל גדול יכול היה להפוך אותנו. היינו עם שלושה ילדים, כשהקטן לא יודע לשחות, בלי חגורות הצלה, וזה היה מאד מפחיד. אחר כך התגלה שגם המנוע לא עובד. הנסיעה הזו לקולומביה הייתה מאד קשה ומתישה".

איך היה המפגש עם דרום אמריקה?

"דרום אמריקה היא שילוב של מערביות עם עולם שלישי. בוליביה, לדוגמא, היא ארץ מאד לא מערבית. זכורה לי נסיעה באוטובוס ישן ורעוע, בלי שירותים, במשך 19 שעות, עד לעיירה בשם פאמפס, שם התחלנו מסלול בג'ונגל. באמצע הנסיעה הבן הקטן מתעורר ורוצה פיפי, ואין סיכוי שהנהג יעצור, אז פתחתי חלון והבן נעמד עלי ועשה פיפי דרך החלון.....

מנגד, היו לנו המון ימים מופלאים בטיול –  בוואקצ'ינה בפרו, שם נסענו בבאגי בדיונות חול, במפלי האיגואסו, שבוע נהדר בשייט באיי גלאפגוס, עם שנורקלים ושחייה על יד צבי מים ואריות ים. היה חודש וחצי נפלא בו שכרנו רכב בארגנטינה (את שאר הטיול עשינו בתחבורה ציבורית) ועצרנו בלילות לקמפינגים באוהל ליד שמורות טבע. בכלל, הילדים מאד נהנו מהטבע המרשים - מהג'ונגלים, מהמפגש עם חיות ים בגלפגוס, פינגווינים בארגנטינה, דולפינים ותנינים בבוליביה וגם מהקרנבל בברזיל, השווקים הצבעונים וההתנסות עם השפה הספרדית".

שחר, בנה הצעיר של לילך היה בן ארבע כשיצאו לטיול, מסתבר שגם גיל ארבע דורש התארגנות מיוחדת: "גיל ארבע הוא 'בין לבין' - גדול מדי למנשא וקטן מדי להליכה מרובה. אז באמת היו ימים שבהם הוא היה מקטר שקשה לו ללכת. מכיוון שידענו זאת מראש, היו מקומות שהתארגנו אחרת, למשל, בטרק של ארבעה ימים שכרנו עבורו סוס, ובטרק אחר של יומיים שכרנו נהג פרדות.

כל הזמן דאגנו שיהיה איתנו אוכל כדי שהם לא יהיו רעבים, בעיקר בנסיעות הארוכות באוטובוס, אותן השתדלנו להעביר בלילה ואז הילדים ישנו. באכסניות תמיד ציינו מראש שאנחנו עם ילדים, וברוב המקומות לא הייתה בעייה לקבל אותנו, למעט אכסניה אחת בבוליביה שבה אמרו לנו שלא מקבלים ילדים כי יש בה התנהלות שלא רצוי שילדים יראו (שתיית אלכוהול וסמים).
"העובדה שטיילנו עם ילדים פתחה את הלבבות, ובמקומות רבים המקומיים עזרו לנו הרבה יותר מלאחרים.  לקחנו בתרמיל משחקים וחוברות וגם נינטנדו נייד (והיו תקופות ארוכות שאף אחד לא השתמש בו), באוטובוסים בפרו יש סרטים, ברוב ההוסטלים יש משחקים, בחלק מהמקומות היו אפילו בריכות וכשהגענו למקומות עם ישראלים, הילדים שלנו הפכו למסמר הערב והצעירים הישראלים שיחקו איתם".

-האם ארעיות והתחושה של חוסר הבית השפיעה על הילדים, בפרט על הקטן?

"בננו הקטן היה בן שנתיים שיצא לראשונה מהארץ, כך שלמעשה אפשר לומר שהוא נולד לתוך זה. אני דווקא חששתי איך יהיה לו לחזור לשגרה, להיות בגן ילדים כשהוא אחד מהרבה ילדים בגילו, ולא מסמר הערב. להפתעתי הגננת מדווחת על ילד מעולה, שמסתדר מצוין עם החברים שלו".

מה הוא זוכר מהנסיעה?

"הוא לא זוכר הרבה, אם מתכוונים לשמות של מקומות, אבל הוא זוכר היטב את החוויה וזה לדעתי הכי חשוב. זה שינה את ההוויה שלו והשפיע על המהות של מי הוא ומה הוא. בכלל, אני חושבת שהטיול העניק דברים טובים לכל הילדים- ביטחון, עצמאות, חיבר אותם לעולם הגדול, יצר אצלם סקרנות, הוציא אותם מתרבות הקניונים, הציב בפניהם אתגרים, מצבים של קבלת החלטות, הם היו צריכים לדאוג לאוכל שלהם, לציוד. זה גם החזיר לנו, ההורים, את השליטה על תכנון הזמן של הילדים. לפני הנסיעה הייתי עסוקה בקריית ההיי טק שלי, הילדים הלכו למסגרות שלהם וכמעט ולא הקדשתי מחשבה על החינוך שלהם. הטיול  גרם לי ללא מעט מחשבה על איך ומה ללמד אותם".
לאחר שחזרו לארץ יצאה לילך לדרך עצמאית וכיום היא מעבירה הרצאות בנושא הורות ותרמילאות ובעלת האתר 'ילדים בתרמיל' המעניק טיפים כיצד לטייל בעולם כמשפחה.

"במידה מסוימת הטיול הוא החלום הפרטי שלי" מתוודה לילך, ובזה אולי עונה לכל המקטרגים  שמבקרים משפחות עם ילדים קטנים שנוסעות למזרח או לדרום אמריקה. "נסענו להגשים את החלום הזה עם הילדים כי לא יכולנו בלעדיהם. יש שיאמרו שזה אגואיסטי, אבל סך הכל כולנו מגדלים ילדים בהתאם לחלומות ולערכים שלנו, ועבורי להיפתח לתרבויות אחרות זה הערך שאני רוצה להנחיל לילדי.

המסר שלי להורים הוא לא לחשוש להגשים חלומות. גם אני חששתי לנסוע עם המשפחה לדרום אמריקה, אבל הלכתי אחרי החלום והפחדים לא עצרו אותי".

אצל משפחת בולוטין המתגוררת בחוות פטיש בנגב, טיולים בעולם הם עניין שבשגרה. דן-דן בולוטין, אתנו-בוטנאי, מרצה ומדריך טיולים  ומשלחות, ולילך לוי- בולוטין, ביולוגית ומומחית לשימפנזות וגורילות, מצרפים את ארבעת ילדיהם לטיולים ולמשלחות מזמן שהיו תינוקות.

בגיל חצי שנה אופק הצטרפה למסע לגרינלנד, איסלנד ואיי ספיצברגן. כשאופק הייתה בת ארבע ואשל בת שנתיים הם יצאו במשלחת לאנטארקטיקה ואיי ג'ורג'יה הדרומית. כשעיטם היה בן ארבעה חודשים הם נסעו לבנות מכלאות של גורילות בקמרון, כשהיה בן שנה הוא זכה לבקר בנמיביה, בוצואנה וזימבבואה וכשנבט, הבת הרביעית, הייתה בת שנה, המשפחה בילתה בזמביה.

 "מצפייה בבעלי חיים למדתי איך זה להיות הורה, ובטיפול בגורילות מצאתי את האינסטינקטים האימהיים שלי", מספרת לילך בולוטין, "כשאופק נולדה שמתי אותה עלי במנשא והמשכתי לעבוד איתה, היה ברור לי שהיא חלק ממני, ואני לא מתכוונת לשנות את חיי, כולל לא להפסיק לטייל, וכשהגיעו ההזדמנויות לטייל היה ברור שהם מצטרפים אלינו".

לא חששת לקחת ילדים לקצה העולם או לאמצע הג'ונגל?

"לטייל עם ילדים זו עבודה קשה, אבל אין לי בעייה עם קושי. שני הדברים החשובים לי זה שהם עלי, ושהם זוכים להמון גירויים ולא מפלסטיק, ושני הדברים הללו התקיימו במסעות שלנו. מה שעזר לילדים להסתגל בכל טיול הוא שמעולם לא גיבשתי להם סדר יום  או הרגלים, גם בבית. הם הלכו לישון כשהם עייפים, אכלו כשהם רעבים וכשאין סדר יום קבוע אין בעייה להוציא ילדים מהשגרה ולהעביר אותם למקום אחר. עד גיל חצי שנה הם רוב הזמן היו עלי במנשא, ובגיל חצי כשהם החלו לזחול לא רדפתי אחריהם, מה שהפך אותם לזהירים. באפריקה, למשל, הם לא זזו מהמחצלת שפרשנו להם. נראה לי יותר מסוכן לחצות את הכביש עם עגלה.

"החשש העיקרי הוא כמובן המחלות, אבל מכיוון שמגיל יום הייתי מניחה אותם במכלאות של החיות בחווה בזמן שהייתי עובדת,  התפתחה אצלם עמידות למחלות. גם עם עיטם, שלקחנו בגיל ארבעה חודשים לג'ונגל רוחש המחלות לא חששתי, כי ידעתי שכל עוד הוא יונק אין בעיה. ילדים לא תוהים לגבי המציאות, ולא שואלים למשל, 'מדוע עלי לסבול חמישה ימים של הפלגה מטורפת והקאות רק כדי להגיע לאי מבודד שיש בו חיי טבע מהמרתקים בעולם?', הם מקבלים את המציאות כפי שהיא, והם שורדים את המציאות הרבה יותר טוב מאיתנו, ואת זה צריך לנצל".

גם את נושא האוכל פתרה לילך בצורה מקורית: "אופק הייתה בת חצי שנה בגרינלנד ועד אז התקיימה מהנקה מלאה, ודווקא שם החליטה שהיא רוצה להתנסות באוכל אמיתי. האוכל הראשון שהיא טעמה היה שרימפסים- היתרון שלהם שלא צריך ללעוס אותם, החסרון היה שהיא גמרה לנו את כל האוכל. אצל האסקימוסים היה רק בשר, אז הייתי לועסת לה בשר, כמו האסקימוסים, ונותנת לה".

אבל לא הכל היה קל, היו גם רגעים קשים. בהפלגה לאנטארקטיקה, למשל, סבלה לילך ממחלת ים קשה, נבט הקטנה חלתה מאד באפריקה, ובמסע לזמביה לילך והילדים התהפכו עם הרכב לנהר.  גם העובדה שבחלק מהזמן דן-דן עסק בהדרכת המשלחת ולילך נשארה לבד עם הילדים לא הקלה.

אבל הקושי, מבהירה לילך, הוא כאין וכאפס לעומת החוויה המשפחתית של לטייל יחדיו: "הילדים העצימו את חווית המסע לדרגות שלא ידעתי שאפשר להגיע אליהן, למדתי המון מהם, חוויתי את הטיול דרכם. באנטארקטיקה למשל, נתקלנו בקרחוני נצנצים, הבנות נורא התרגשו וכולנו הפכנו, כמו ילדים, לחולי נצנצים, וצילמנו אותם כמו משוגעים.

בטיול הזה הבנות הראו לנו שהתכונות הילדותיות שלנו פורצות החוצה ברגע שיש להן אפשרות. בגיל הקטן יש בהם מתיקות אינסופית בחיפוש אחר הגירויים, כל אבן קטנה הופכת להיות עולם ומלואו. את רואה פיל ומתלהבת - והם מתלהבים מעלה נופל ברוח.  זה נותן פרופורציות לחיים. גם הסביבה התייחסה אלינו יותר יפה בזכות הילדים, פחות חששו מאיתנו בזכותם".

ומה זה נתן לילדים?

"הילדים זכו ל'חריטות במוח", ומכיוון שאנו זוכרים את הדברים המיוחדים ולא את השיגרה, זה מבטיח להם המון זכרונות יפים. אני מאמינה שהטיולים מעצבים להם את המוח בצורה שונה, מאפשר להם ראייה רחבה של העולם. אשל בגיל שנתיים ידעה לדקלם את כל שמות הפינגווינים והעופות הדרומיים. אם היום מדברים על המוח ועל הזכרונות כעל טביעות רגליים, אז הטיולים העניקו להם טבעית רגל חזקה מאד".

לאן הנסיעה הבאה שלכם?

"אנחנו עומדים בפתחה של נסיעה לדרום אמריקה. זה משהו חדש עבורנו, ומה שעוד חדש הוא שאופק כבר בת 11, מתחילה את גיל ההתבגרות, ואני יודעת שהפעם אני אצטרך ללמוד איך להתנהג איתה בטיול".

1. מומלץ לארוז עבור כל בן משפחה שקית גדולה וחזקה עבור הדברים האישים שלו, זה הופך להיות 'הארון הפרטי' במהלך הטיול. כל ילד מקפל לעצמו לבד את הבגדים ומכניס לשקית, ולא צריך לנבור בתיקים הגדולים.

2. לנצל את ההצעות של החבר'ה הישראלים הצעירים שמטיילים, שמציעים לעשות בייביסטר על הילדים ולצאת לבלות בזוג.

3. ללמד את הילדים קצת אנגלית או ספרדית לפני הנסיעה. זה עוזר להסתדר ומחבר למקום ולאנשים.

4. לדעת מראש שהיו קשיים, יהיו אוטובוסים שיתפספסו, ימים מתסכלים, ולא צריך להתרגש מזה.

5. לקחת לפטופ. יש WIFI כמעט בכל מקום, למעט הג'ונגלים. בזכות הלפטופ יכולנו לכתוב בלוג והילדים השתתפו בכתיבתו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...