ארוחת בוקר בבורגונדי: עשרה ימי רוגע
הטירה בכפר סומון, הנופים של אגם לה סטון, בית הקברות של המחתרת הצרפתית סמוך לכפר סאבלו, הבתים שלעולם לא נקנה בכפר פייר פרטוי והגשרים המדהימים שעל נהר הקור. עשרה ימים בחבל הארץ הרגוע בתבל
אחרי קפה ראשון נכנסנו למכונית ונסענו להביא באגטים וקרואסונים מחנות הטבק שבכפר השכן. השמש טרם הגיחה. היינו הרכב היחיד שנסע על הכביש הצר, וענן אדי לילה נח עדיין מעל לאחו. הירוק הלך ונגלה מתוך ערפילי הבוקר והפרות כבר ליחכו ברגיעה בשטחי המרעה הנרחבים. נאלצנו להודות בפני עצמנו: חשנו התרוממות רוח אמיתית. היה עלינו להזמין את מצרכי הבוקר הריחניים יום קודם לכן, והם המתינו לנו עטופים ומלווים בחיוכה של בעלת חנות הטבק, שהיא גם מכולת.
בחנות הקטנה, הדחוקה בתוך שורת בתים דוממים לאורך הרחוב הראשי של הכפר לוסניי ל'ווק (Lucney L'evec), פגשנו אחדים מתושבי המקום שהספיקו ללגום קפה וגם יין שחרית וכבר דיברו על כל מה שיש לדבר. חבריהם מילאו טופסי לוטו ועישנו בפיות מוקפים בקמטים, תוצאה של חיים ארוכים בשדות.
עם כניסתנו, הרימו כולם מבטים אל צמד התיירים והיו בהם כאלה שבירכו בבונז'ור שגרתי. בעלת המקום שהושיטה את המאפים רק שאלה "מחר אותו דבר?", וענינו , "ווי, מרסי, אורוואר", וכמעט היינו למקומיים.
אחר כך התכנסנו כהרגלנו לארוחת בוקר ממושכת מסביב לשולחן עץ עתיק בפתח הבית. המבנה שימש בעבר למגורי גנן הטירה. דלתותיו ומשקופי העץ שלו נושנים ומאסיביים ומרצפותיו בגוון טרה קוטה.
חדר האורחים רחב ויש בו אח גדולה. בסמוך נמצא מטבח מאובזר. מבחוץ, קירות האבן של הבית חשופים, צמחים נאחזים בהם. מימין לדלת ורד מטפס, עשיר בתפרחות אדומות, משמאל עץ דובדבן כבד בפירות. השקט שליווה את ארוחות הבוקר שלנו הופר רק בציוצי ציפורים וזמזום דבורים. כך התממש לו חלום: "חופשה בכפר בצרפת". ולמתעניינים: בחצי המחיר מעלות צימר בגליל.
שהותנו הממושכת בטירה אפשרה לנו לטייל בניחותא. לא היה זה ביקורנו הראשון במקום (כתבנו על ביקור קודם במוסף זה ב-10 בדצמבר 2010). הפעם חסכנו בדלק ולא הרחקנו נסוע. פשוט לא התעורר כל צורך לעשות זאת. בשביל מה לנסוע הרחק, כשאתה כבר נמצא בתוך חלומך? חזרנו גם לשיטה הישנה של לימוד המפה ונסיעה לפי שלטי דרך, כי במסעותינו בכבישי צרפת למדנו שאפשר לסמוך על השלטים. הכיוון: יער מורוואן ואגם לה סטון (Les Settons).
הכפר סומון שוכן למרגלות הגבעות המיוערות ומיד עם צאתנו מהיישוב החל הכביש להתעקל, מתאים עצמו לשיפולי הגבעות והעמקים המתונים שביניהן. לעתים הוא מעפיל לגב רכס ואז יורד מעדנות לצד האחר. נסיעה רגועה כמעט אינה מצריכה חילופי הילוכים, וכך גם הנהג יכול להביט ולחוש את הנוף שסביב. הכבישים הצרים נכנסים לעתים למנהרות ירק אפלוליות. העצים הגבוהים סוגרים ממעל, והשרכים הדשנים שולחים אצבעות מלטפות אל שולי האספלט.
אמנם היה זה יום ראשון, יום המטיילים הצרפתים, אבל לא נתקלנו בתנועה סואנת בין פיתולי הכבישים של שמורת מורוואן. דרך הנוף D88 הוליכה אותנו לאנו (Anost), עיירונת במרכז הפארק האזורי מורוואן. בבר-מסעדה המקומי התקבצו תריסר נגנים עם כלי נגינה עתיקים המבוססים על נשיפת אוויר באמצעות מפוח ידני. הם השמיעו נעימות עממיות מרקידות במסגרת חזרות לקראת חודש אוגוסט שבו יתקיים פסטיבל ה"הורדי-גורדי", כפי שנקרא אותו כלי נגינה בארוקי.
דרך הכפר עברה בתחילת המאה ה-20 מסילת ברזל אזורית. היום משמש היישוב כנקודת התחלה וסיום למטיילים בשבילי הליכה. אנחנו המשכנו בנסיעה לפי השלטים והגענו לצפון-מערבו של אגם לה סטון, לסכר שיצר אותו ואורכו 277 מטר.
הסכר נבנה במחצית המאה ה-19 על הנהר Cure בגובה של כ-570 מטר מעל פני הים. האגם עשיר בדגה ושלטים לאורך חופיו עמוסים בהוראות "מותר ואסור" ביחס לדיג. למדנו מהם שהקרפיון הוא אחד מארבעה סוגי דגים שאגם זה הוא ביתם והוא מותר לדיג. נסיעה קצרה דרומה ל-Chevigny אפשרה להחנות את הרכב ולרדת לחוף, לנקודה שבה פגשנו בשביל הליכה שמקיף את האגם.
שפת האגם משופעת במפרצונים, והיקפו הוא 15 ק"מ. מסלול ההליכה לכיוון אתר הקמפינג הביא אותנו לגשר עץ המיועד להולכי רגל ומאפשר צפייה מן המסתור בחיי הציפורים ובעלי חיים אחרים. על הגשר המתפתל הזה חצינו את האגם בדרך אל האי הזעיר שבמרכזו.
מצפון לאגם מצויה העיירה מונסוש לה סטון (Montsauche les Settons) שיושבת על כביש הנוף הנפלא D977bis. כביש זה מוליך מזרחה, לעיירה גולו (Gouloux), שדרכה חולפים בדרך לעיירה סנט בריסון (St. Brisson) שבקרבתה מצוי "בית יער מורוואן". זהו מוזיאון אזורי המדגים את חיי האזור בעבר ובהווה. באותו מתחם של בתי אבן עתיקים נמצא גם מוזיאון הרזיסטנס.
ברמת מורוואן הייתה פעילה מחתרת "מקי"(maquis) האנטינאצית, שמבצעיה זכו להצלחה מפני שהגרמנים התקשו לשלוט באזור רווי אפשרויות מסתור. חזרנו דרך אותו כביש במסע שביקש לגלות את עקבות תנועת ההתנגדות לנאצים באזור.
בעיקול דרך, סמוך לגשר אבן עתיק, נחשף לפנינו שלט חדש: Gouloux Saut de. מגרש החניה במקום עמד בפתחם של שני מבני עץ חדישים עם שלט "מסעדה" מעל אחד מהם. הגענו למקום אחרי "שעת סגירת המטבח", אך השף, ספרדי במוצאו, התגלה כחובב ישראל, ופתח לנו שולחן על המרפסת הצופה אל קניון הנחל.
מדרגות ושביל הליכה בנוי מעץ ומתכת מוליכים מן המרפסת אל גדת המים. אחרי הליכה קצרה הגענו למפגש נהרות, ובהמשך לנקודת תצפית על מפל (בצרפתית: Cascade). סטייק אנטרקוט משובח עם צ'יפס מתוקים ובירה מקומית, "תומס בקט" שמה, תאמו בהחלט את האווירה העליזה שנוצרה על המרפסת מעל לקולות המים השוצפים בערוץ.
בחיפושים אחר בית הקברות של לוחמי הרזיסטנס בכפר סאבלו, חלפנו שוב דרך מונסוש לה סטון בכיוון מערב על D977bis. " ברנרד-מקי" הוא שמה של היחידה שלחמה בנאצים ביערות מורוואן. אף על פי שבעלות הברית העדיפו לשתף פעולה עם תנועת המחתרת הגוליסטית, כאן במורוואן קבורים זה לצד זה לוחמי SAS בריטים וחברי מחתרת צרפתיים. הצנחנים, שהיו במטוס שהופל, נורו בידי הגרמנים ונקברו בלב היער באוגוסט 1944. באותו קיץ שאחרי הפלישה לנורמנדי נהרגו באזור 21 לוחמי מחתרת שנקברו לצד שבעת הבריטים.
חיפשנו את סאבלו (Savelot) ואיתרנו על המפה את סאבו (Savault). חשבנו שמישהו טעה ברישום (ודאי לא אנחנו) ונסענו לעבר סאבו. כביש מפותל ירד לעמק וממנו העפלנו לקאפלה צנועה ויפהפייה הצופה אל הכפר מראש גבעה בודדה. הנוף היה מרהיב. פריחות האביב הוורודות של האצבעונית התנוססו סמוך לרגלינו ומעבר להן שדות מרעה, יערות וכפרים עתיקים זעירים, המבצבצים בצבעים חמים ולחים מתוך כל גוני הירוק. למעלה היו שמים מעוננים, שהעניקו באורם נפח ותעוזה לכל סלע שהצליח להתרומם מתוך הצמחייה. נהנינו מרגע ההפוגה שאיפשר נשימת חמצן טהור לעומק הריאות, והבנו שכאן לא נמצא את בית הקברות של מקי.
עיון מעמיק במפה ששורטטה על שלט למרגלות הקאפלה גילה לנו שמעברו האחר של הכביש נמצא הכפר שחיפשנו - סאבלו (Savelot). הכל עניין של איך מבטאים את השם. כשחזרנו לכביש הראשי כבר ראינו היטב שבצומת הכניסה לכפר יש שלטים המספרים על בית הקברות הנחבא ביערות שמאחורי הכפר. הנסיעה מן הכפר לבית הקברות נמשכת על דרך עפר כבושה בתוככי היער ומסומנת היטב.
חלקת הקברים, מגודרת בין עצים גבוהי צמרת, מבהירה שהמקום מטופל ומטופח. שלטי הסבר, בראשם מצוירים דגלי בריטניה וצרפת, מספרים את סיפורה של יחידת "ברנרד-מקי". צלבי עץ לבנים ניצבים על תלוליות הקברים. שבעה לצנחנים הבריטים שנהרגו כאן, 21 לצרפתים, ועוד חמישה של ותיקי הלוחמים שבחרו להיקבר כאן. הוד קדום סוכך במקום השקט והמבודד.
העיירה Lormes בכיוון צפון-מערב הייתה התחנה הבאה. היא לא מופיעה במדריכי התיירות, אך כדאי להתעכב בה. בכיכר שארל דה-גול שבמרכזה, מול בית העירייה והשוק (Marche), עצרנו ללגום קפה וכוס יין לבן ב"לה גרנד קפה".
מדרום מערב לעיירה, על כביש D170, במרחק של דקות נסיעה, מצוי מגרש חניה שממנו אפשר לרדת למסלול הליכה קצר ולתצפיות על מפל ועל קניון Gorges De Narvau. בקצה האחר שלה, ברחוב פנורמה, מעפילים אל הכנסייה הרומנסקית הניצבת בראש גבעה נישאת וצופה על המורוואן. למרגלות הכנסייה משתרע בית קברות רחב ידיים, משופע בקברים מעניינים בני מאות שונות.
מכאן לעיירה התיירותית Vezelay המרחק אינו רב. כבישים D42 ו-D978 המוליכים אליה חולפים לצד כפרים, שבתיהם בני מאות השנים מעוררים תאוות רכישה שלא תמומש. אך בינתיים הפנטזיות של ימי הפנסיה מתעשרות בפינות חמד בין בתי אבן איכריים לפכפוך של פלג החולף מאחורי הבית.
היו שעות שבהן טפטף גשם קל, שנפל בעדינות לתוך הפלג הזורם בנחת, מים הרי לא יחסרו לו לעולם, והזין את ההזיות הישראליות. פייר-פרטוי (Pierre-Perthuis) הוא אחד הכפרים הזעירים מן הסוג החלומי הזה, השוכן בחיבוק עמק נהר הקור (Cure).
נסיעה בעקבות השלט Les Ponts (הגשרים) מובילה לשפת הנהר, בצל שני גשרים שהוצבו מעליו. האחד, המודרני על גדות הקניון, הוא גשר בעל קשת רחבה שגובהו 33 מטר ונבנה במאה ה-19. האחר הוא מן המאה ה-16 וניצב מתחתיו, ממש על גדות הנהר. זהו מקום נהדר לפיקניק ועל כן נהגנו בהתאם לדרישות המקום, בעודנו צופים בזוג צעיר שנהנה להתנשק על הגשרון העתיק.
הכפר הסמוך, סנט פר (St. Pere) גם הוא ממוקם על גדות הקור, ממש למרגלות וזלה. זהו כפר שסמטאותיו העתיקות מושכות עין, ובלבו כנסיית נוטרדאם הגותית. לא הרחק ממנו נחשפו שרידי מרחצאות גאלו-רומיים.
הדרך מן הכפר לווזלה עוברת לצד כרמים ויקבים המאפיינים את האזור. מותר לעצור ולטעום שרדונה. ומי שלא אכפת לו לטמון בקבוק או שניים במזוודה, ימצא עונג עצום בפתיחת הבקבוק הצונן בערב יולי ישראלי.
וזלה היא בעיקר עיירה של רחוב ראשי מטופח ומושך תיירים, המטפס מתחתית הגבעה (שם מצויים מגרשי החניה) ועד לכנסיית סנט מגדלנה עצומת הממדים שבראשה (גם שם תמצאו מגרשי חניה).
הכנסייה חשופה בתוכה מכיוון שהפכו אותה למוזיאון איקוני מרשים. מדובר במבנה בהיר ונרחב, המאפשר תצפית נוחה אל כותרות העמודים העתיקות, המספרות את סיפורי התנ"ך בפיסול גבס. חלק מן הכותרות שוחזר לצורך התצוגה, ובחנות הסמוכה אפשר לרכוש את דגמי הפסלים הבהירים, שנוצרו בימי הביניים.
הכנסייה עצמה הוקמה במאה ה-11 בעקבות הבאת עצמות מריה מגדלנה (מרים המגדלית) למקום. כך הפכה העיירה למקום עלייה לרגל וגם לנקודת מוצא לעולי הרגל שנדדו מנקודה לנקודה לעבר סנטיאגו די קומפוסטלה שבספרד. שפע חנויות, גלריות אמנים, מסעדות וגלידריות קורא ומפתה ברחוב הראשי של וזלה, כבכל עיירה תיירותית.
סמוך למרום הרחוב, לא רחוק מן הכנסייה, לכד את העין שלט שנקבע על חזית אכסניית מגדלנה, סמוך לדלת: "האחיות במנזר זה הסתירו ילדים יהודיים בין השנים 1942 ל-1944. מדינת ישראל העניקה להן את אות חסיד אומות העולם". עקבות השואה נמצאים גם כאן, בין תרני פרחי החוטמית המתבוננים בתנועת התיירים בגוני ורוד, סגול ואדום להבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם