ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

לרכב אל החופש: מסע רכיבה בגיאורגיה

האנשים קשוחים ומחוספסים מבחוץ, אך רגישים ומלאי מתיקות מבפנים. כך גם הסוסים שלהם. ההרים עצומים, היערות עבותים, המפלים שוצפים והכפרים קטנים וציוריים. מיכל שלו יצאה למסע רכיבה בגיאורגיה וחזרה עם מסקנה: אם יש גן עדן, הוא בוודאי נראה כמו הקווקז

גיאורגיה! סוסים! טליה! שילוש מילים שהילך עליי ציפיה והתרגשות מזה כמה חודשים. בקיץ שעבר יצאתי להרי האפוסן ברומניה עם אחת מקבוצות הרוכבים שמארגנת טליה הורוביץ מחוות דורון בבןשמן בשיתוף עם טיולי איילה, וכתבתי על חוויותי בסופשבוע מעריב.
 
אם מהטיול ההוא חזרתי עם שכרון-חושים ואופוריה, הרי שמגיאורגיה הבאתי עמי קילוגרמים של אנרגיה ותחושות נשגבות של התעלות גוף ונפש. בהחלט עוד התנסות של פעם בחיים.

גיאורגיה ארץ קשוחה ויפהפיה. הגיאורגים, אם לשפוט על פי המדריכים שליוו אותנו והתושבים שפגשנו במסענו, אף הם, כתבנית נוף מולדתם, קשוחים ומחוספסים מבחוץ, רגישים ומלאי מתיקות מבפנים. וכך גם הסוסים שלהם - יפים, חזקים, נוחים לרצות אך עם זאת בעלי התלהבות שהדביקו ושלהבו גם אותנו הרוכבים.

נפגשנו בשדה התעופה שנים-עשר איש מכל הארץ. שישה גברים ושש נשים, בטווח גילאים רחב שבין עשרים לחמישים. אף שרובנו לא הכרנו זה את זה, נפרדנו כחבורה מגובשת, עם אחוות לוחמים שנוצרה תוך כדי רכיבה אינטנסיבית על גבול האקסטרים.

ביום החמישי לטיול שכח לספר לנו דטו, המלווה המקומי, שכדי להגיע לאחד ממעברי הרים עלינו לעבור ביקורת גבולות. חובבי הקונספירציות בקבוצה ראו בכך חיזוק נוסף לתיאוריה שהתגבשה כי דטו פשוט התאהב בנרקיס היפה, צעירת הרוכבים, מה שגרם לו להיות מבולבל ומפוזר. הגענו למעבר הגבול הקטנטן בהרים ונתקלנו בשני קצינים גיאורגים חמורי-סבר שדרשו דרכונים. אבל הם, כמובן, לא היו עלינו.

כל התחנונים והחנחונים לא עוזרים. הם מפנים אותנו לאחור בנימוס אך בתקיפות. זה עולה לנו בשלוש שעות רכיבה, אבל הנוף כה מדהים שלאף אחד לא ממש אכפת. אנו מוחלים לדטו המסכן (והמאוהב) ומקבלים החלטה נועזת לחצות את הרכס במעבר הרבה יותר גבוה, מה שהופך בסופו של דבר לשיא של נוף עוצר נשימה.

אך בל נקדים את המאוחר. הטיול מתחיל בגוון אינטלקטואלי, כשבדרך מטבליסי הבירה עוצרים בכנסיה עתיקה ומרהיבה על גדות אגם גדול. אחריה אכלנו ארוחת צהרים כפרית טעימה וטיפוסית שליוותה אותנו עד שחזרנו לטבליסי - חינקלי טרי: בצקיות קמח עם בשר טחון, חצ'יפורי: לחם ממולא גבינה מוגש מיד בצאתו מהתנור, גבינה קשה ומלוחה, מרק, תפוחי אדמה ומגש עשבים טריים מהגינה.

בעיירת הסקי גודאורי התמקמנו בפנסיון משובב נפש, מכל חדריו משתקף נוף נפלא. אחרי מנוחה יצאנו לבחור את הסוסים שהגיעו מכל האיזור - כל סוס עם בעליו, מציגים את מרכולתם כמו בשוק בתוספת המלצות והפצרות מתונות. על תזמורת ההתרחשויות מנצחת

טליה, שהביאה מהארץ שישה אוכפים משלה לכל הרוכבים כמוני, שאינם בעלי סוס פרטי. היא מייעצת, עוזרת, מתרוצצת, דואגת שכל אחד מאיתנו יקבל את הסוס המתאים והנוח לו. ואכן כולנו מרוצים, יוצאים לרכיבת אחר צהריים.

אנו עורכים היכרות עם מדריכי הרכיבה: ג'ורג', שמקבל בהנאה את הכינוי "רמבו" בגלל הדמיון לסילבסטר סטאלון, ונוגרי טוב הלב והשקט, שחיוכו העדין לא סר משפתיו לאורך כל הדרך. ג'ורג' ונוגרי יעילים ביותר - מפרזלים פרסה שניתקה ממקומה, מאלתרים חגורות בטן ו"חזיות" באורכים הרצויים, שולפים כלי עבודה וציוד מתרמילי גב גדולים שהם נושאים על גבם, ומספקים מידע רב ערך על תוואי הדרך.

נוגרי עצמו רוכב על סוס צעיר, לא מאולף, חם מזג ויפה להפליא. איבון, שמאחוריה שלושים שנה של רכיבה ואילוף סוסים, שמה עליו עין וכבר מנהלת מו"מ עם המדריך כדי לקבל את הסוס לידיה למשך הטיול. נוגרי מקבל את ההצעה, והעסקה נחתמת. אנו יוצאים לדרך עם תוספת מקסימה: סייח בלונדי מתוק, עודנו יונק וצמוד לאימו וכולנו נוזלים בכל פעם שהוא מתרפק על אמו ויונק ממנה.

בדרך חזרה מתקדרים השמים וגשם שוטף מתחיל לרדת. בהתחלה כולנו מחייכים, אף אחד לא מתפנק, אך כשכדורי ברד קפואים בגודל של בית מכים בנו, אנו כבר עוברים למצב של הישרדות. לא נותר לי אלא לחקות את אבי שהתכרבל במעיל הרוח, כופף ראשו והפנה גבו אל המטחים הלבנים (רק מאוחר מדי הבחנתי בנוגרי המנוסה, שירד מהסוס והתחבא כמיטב יכולתו תחת סלע גדול).

הברד לא ירד במשך זמן רב ואנו המשכנו בדרכנו, עוד כחצי שעה לסיום, רטובים עד לשד עצמותינו ומקווים שבפנסיון בוערת האח. בערה ועוד איך.

למחרת התגלתה לנו ארץ של נופים דרמטיים - הרים נישאים ועצומים, יערות עבותים, כרי דשא קטיפתיים בעלי אינסוף גוונים של ירוק, משובצים בפריחות מרהיבות, נהרות שוצפים, נחלים מפכים בכל נקיק, מפלי מים, מעיינות, עיירות וכפרים קטנים וציוריים.

אם יש גן-עדן הוא בוודאי נראה כמו הקווקז. יופי בלתי נדלה שגרם אצל כולנו לפרץ בלתי פוסק של התפעלות והתרגשות. קדמוניות פראית שורה על הכל ותחושת הבראשית מוסיפה לזיכוך הנפש.

את הלילה השני והשלישי בילינו בעיר המקסימה קזבגי, ביתם של משוררים וסופרים גיאורגים ידועים, שם ביקרנו במוזיאון המקומי ורכבנו בדרך מכושפת אל הכנסיה שנראית כאילו נמצאת בגג העולם, משקיפה על ההר הכביר קזבגי שגובהו כ-6,000 מטרים .

מקזבגי רכבנו לתוך עמק ציורי משופע אגמים, שכמו יצאו מציור של מונה. הסוסים גם הם אינם אדישים לנוף. חדורי אנרגיה ועוז עם הרבה קאנטרים וגאלופים (הסוסים חמים אש) לוקחים אותנו אל המקומות הנידחים ביותר.

בקומה התחתונה של הבית בו לנו בכפר ג'וטה מכינה הסבתא גבינות בשיטות ידניות ישנות. הכל צנוע, עני, פשוט, אך חדרי השינה בקומה העליונה מפתיעים: גובלנים על הקירות, מיטות עץ עם פיתוחים, שידה מפוארת ובתוכה מערכות של כלי פורצלן עדינים.

הגיאורגים - אנשים של כבוד. דורשים כבוד ונותנים כבוד. הם מספרים שבכפר עשרים משפחות ובחורף הקשה נשארות רק שש מתוכן. תנאי החיים הנגזרים מהאקלים לא קלים, וגם לנו "לא קל".

אחרי יום רכיבה אנו מתפצלים. חלקנו בוחרים בטיול רגלי למרגלות הקרחון, אליו נטפס מחר, וחלקנו העצלנים יורדים אל הנחל הפסטורלי שמימיו קרים כקרח לטבילה ונמנום בשמש החמימה על הגדה.

בשביל התלול בדרך חזרה, לבושה בבגד ים, אני משתטחת ומתגלגלת בתוך שדה סרפדים, שלפוחיות גדולות מכסות את ירכי וכאב עז שנעלם אחרי כמה דקות תוקף אותי. מבוהלת אני רצה לג'ורג' ונוגרי, והם פורצים בצחוק וממהרים לעודד אותי שהכל יעבור בשלום ושיש לי "מזל גדול" - בגיאורגיה הצלפה בסרפדים נחשבת מרפא גוף ידוע.

הלילה יורד מאוחר ובשעת בין-ערביים, לפני ארוחת הערב, כולנו נפגשים ב"פאב" המקומי - אוהל נטוע הרחק מעל הכפר, באמצע השום-מקום, בין ההרים, לשתיית השיכר המקומי: הצ'ה-צ'ה, מעשה בתה של בעלת הבית. הגיאורגים נוהגים, כל אחד בתורו, לברך את המסובים עם כל כוסית שהם שותים, ואנו, יחד עם דטו, ג'ורג' ונוגרי, מאמצים את המנהג.

ביום שישי אנו חוצים את מעבר צ'אוחי המדהים ביופיו, בגובה של קרוב ל-4,000 מטרים (זוכרים את דטו חולה-האהבה?) כשחלק מהעליות והירידות התלולות ביותר אנו עושים ברגל, מוליכים את הסוסים בשלג ובדרכים לא דרכים עד שנדמה לנו שעין אדם וסוס לא שזפה אותם מעולם. המסלול כה מרהיב ומהמם חושים, עד שהקושי נדחק אל מעמקי התודעה. בערב אנו מגיעים לבית המשפחה המארחת אותנו בכפר החמוד רושקה, ומגלים שהתיקים שלנו לא הגיעו מלבד זה של הצלם שלנו דני.

בשעה שטליה הבלתי-נלאית דואגת שהטעות תתוקן, אנו מחסלים לדני את השמפו, הסבון ומשחת השיניים במקלחת חמה ומתכנסים לשחזר ולהתענג שוב ושוב על זכרון החוויות הלא ייאמנו של אותו היום. עטופים בסדינים הנקיים שבעלי הבית נתנו לנו כתחליף לבגדינו, אנו מתפעמים מהמאורעות והלב מתמלא תחושות של טוהר והתעלות.  

בשבת אנו יוצאים בחזרה אל טבליסי, כשבדרך אנו עוצרים לכמה שעות של רפטינג כיפי. את הטיול אנו מסיימים ביום בטבליסי, עיר פנינה רומנטית, במלון מפנק ביותר, מסיירים בעיר העתיקה, בשווקים, בבית הכנסת היהודי, בבנין הפרלמנט.

טליה מודיעה שכל אחד יכול לבלות כמה שעות כרצונו אך כולנו באופן טבעי נשארים יחד ומקנחים בארוחת ערב מצוינת מלווה בהופעת ריקוד גיאורגי עממי צבעוני. אנו מטמיעים את המסורת הגיאורגית בברכות מעומק הלב המופנות אל טליה - רוקמת ההרפתקאות הקסומות והבלתי נשכחות. ובשנה הבאה? תפתיעי אותנו, טליה!.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...