ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

הכל עבר, חביבי: ביקור ב"אי האמנות" נאושימה

יפן זה לא רק אסונות טבע, טכנולוגיה קרירה ופקידים שחורי שיער שעובדים 22 שעות ביממה. ברוכים הבאים לנאושימה: אי המוקדש לאמנות, למיצגים, ולשחזורו של עבר מנומנם ומתוק

במשך עשרות שנים, כאשר עלה שמה של יפן בשיחה כלשהי, האסוציאציה שעוררה ארץ השמש העולה הייתה קשורה למהירות, מודרניות, מסך הטלוויזיה על לוח המחוונים של המונית, לוחות הבקרה בבתי שימוש. היי-טק.

ואכן, עולמות שלמים נבנו בעריה הגדולות של יפן מתחת לפני האדמה סביב תחנות רכבת מרכזיות, שם ממשיכים לשקוק חיים גם לאחר שאסון הצונאמי זעזע את כולנו.

אבל יפן אינה רק היי-טק, רעידות אדמה וקרינה רדיואקטיבית. ליפן עולם אמנותי עשיר. עם זאת, כאשר איש המערב מתעניין באמנות יפנית אופיינית, סביר להניח שהוא יזכיר את ציורי הקומיקס "אנימה" ו"מנגה", שמוכרים יותר מן הציירים הקלאסיים של המדינה או מן האמנים המחקים את סגנונות הציור האירופיים.

לכן, נדהמתי לגלות את נאושימה, האי המרוחק והמנומנם שבדרום המדינה, שנהפך ל"אי אמנות" עשיר במוזיאונים ובמיצגים. עבורי, זה היה הגילוי הכי מסעיר שנתקלתי בו ב-24 השנים שבהן אני מתגורר ביפן.

אפשר להגדיר זאת כ"ההפך מטכנולוגיה". את הבניינים בנאושימה אפשר לאפיין כ"סופר היי-טק". הם נראים כמבנים שייבנו במאה ה-23, עם בטון מזוין אפור וכל החידושים של הדור הבא. אולם למעשה הבניינים דווקא פונים לאחור, אל העבר, אל עקרונות של צמצום, פשטות וריכוז, האופייניים להאיקו, לציורים היפניים ול"נו" (סוג תאטרון יפני ששורשיו במאה ה-14, המאופיין בחינניות מאופקת וספרטנית ובשימוש במסכות) של פעם.

בעוד בדרך כלל טכנולוגיה הופכת את המשתמש למהיר, מעודכן ונמצא בכל מקום, בנאושימה היא מרגיעה ומאיטה עד כדי כך שחשים כאילו נכנסתם לתוך מקדש של מדיטציה.

המסע אל סטו נאיקאי - הים הפנימי הנמצא בין שלושת אייה הגדולים של יפן - הוא כמו מסע דרך העבר. יצאתי מביתי בשעת אחר צהריים מקסימה של סוף הסתיו. העצים סביבי זהרו בצבעי אדום בוער, זהב וצהוב קורן. על מנת להגיע אל האי המרוחק הייתי צריך לנסוע באוטובוס, ברכבת, ברכבת נוספת עד קיוטו, ברכבת קליע עד לאוקיאמה, ואז עוד רכבת מקומית, מעבורת איטית ועוד אוטובוס.

וכך, אחרי חמש שעות, הגעתי ל"בנס האוס", המלון המרהיב שבו התאכסנתי בנאושימה. במהלך הנסיעה, בכל החלפה של כלי תחבורה, נדמה היה שהמודרניזציה מתרחקת עוד טיפה. חשתי שאני הולך ומתקרב אל הישן. כאשר יצאתי מאוקיאמה בדרך אל סטו נאיקאי, כבר הייתי ביפן הרבה יותר מוקדמת עם משרדי כרטיסים לא מאוישים ומזחים נטושים.

האנשים כאן היו לבושים בפשטות רבה יותר, והיו רק מעט שלטים באנגלית. הרכבת מאוקיאמה קרטעה לה בעצלתיים, ההפך הגמור מרכבת הקליע, והיא עצרה כל שתיים-שלוש דקות לצד רציף שומם.

בנסיעה ראיתי את הבתים האחידים עם גגות הרעפים האפורים, צמודים לגבעות, עשן מיתמר משדות האורז לפניהם. כשהגענו במעבורת לעיירה אונו, כבר זכרתי בקושי איך נראים גורדי השחקים ובתי קפה "גודייבה" בקיוטו. כאשר הגעתי אל נאושימה, התחלתי להרגיש כאילו אני נמצא בכלל מחוץ לזמן, בתוך עולם שבעת ובעונה אחת גם שקוע עמוק בעבר וגם נמצא כל כך רחוק בעתיד, עד שאיבדתי את היכולת לדעת באיזה זמן אני נמצא.

"בנס האוס" הוא מבנה עם סטייל. יש מכשיר סי-די על כל שולחן כתיבה, אולם אין טלוויזיה או חיבור לאינטרנט. כל חדר עוצב אישית על ידי הארכיטקט האוטודידקט מאוסאקה, טדאו אנדו. המסדרונות מלאים בציורים מקוריים בני זמננו ופסלי אור מוזרים מקרינים נופים יפניים קלאסיים מבעד לכמעט חשיכה.

באופן מוזר, האמנות המודרנית הזאת דווקא לוקחת אותך אל הפשטות של הריוקאן,

הוא הפונדק המסורתי העתיק שבו רק צפייה בשמש היוצרת פסים על מזרני הטטמי, או מטילה צלליות על חלונות הנייר, כל כך מרתקת, עד שאתה לא רוצה לעזוב את החדר.

"בנס קומפני", חברת הוצאה לאור מאוקיאמה והבעלים של רשת ברליץ, השתלטה על החלק הדרומי של האי בשנת 1985. זמן קצר לאחר מכן, בשיתוף פעולה עם ראש העיר דאז צ'יקצוגו מיאקה, היא הזמינה את המינימליסט אנדו לעצב חלק ניכר מפארק ולהפוך אותו למרכז אמנות בינלאומי. אנדו נענה לאתגר, חלומו של כל ארכיטקט.

בשנת 1992 הוא פתח את "בנס האוס", ואז הקים גם בהמשך הרחוב את "מוזיאון בנס האוס" (עם חדרי מלון בקומות השנייה והשלישית). אחר כך הקים את מה שמוכר כ"אובל", סדרה של עוד שישה חדרים בסגנון ג'יימס בונד, הממוקמים בפסגת ההר מאחורי המוזיאון. אל החדרים היוקרתיים האלה ניתן להגיע באמצעות מונורייל פרטי.

בשנת 2004 השלים אנדו את בנייתו של מוזיאון צ'יצ'ו, שנמצא במרחק 20 דקות הליכה מ"בנס האוס ". בכל 50 שנותיי לא ראיתי מקום כל כך טהור ומרומם נפש כמו מוזיאון צ'יצ'ו, הרבה בזכות הפוטוריזם (תנועה אמנותית מראשית המאה ה-20 המאופיינית בדחיית המסורת ותמיכה במודרניזם) הנקי, שהופך את נאושימה למקום כל כך מיוחד.

יש בצ'יצ'ו חמש עבודות מרכזיות: סדרה של שושנות מים של מונה; חדר גדול ובמרכזו פסל גרניט בגובה 1.80 מטר, שיצר האמן האמריקאי וולטר דה מריה; ושלושה מיצגי אור של האמריקאי ג'יימס טורל. אבל במקום להביט בעבודות האלה, אפשר לומר שממש נכנסים לתוכן. באחד המיצגים של טורל, שנקרא "שדה פתוח", נכנסים לתוך חדר מוצף באור כתום שלא מהעולם הזה. אחר כך עולים במדרגות ומגיעים לחדר נוסף וגדול, שם מתכסים באור כחול עמוק ומרגיע. וכאשר מסתובבים, האנשים שלצדך בחדר נראים כאילו הם בעצמם עבודות אמנות. בקיצור, המבקר נכנס למצב של חלום.

במרחק עשר דקות הליכה מצ'יצ'ו נתקלתי בעוד מוזיאון, שנפתח רק בשנה שעברה, כדי להציג את עבודותיו של האמן יליד קוריאה לי אופן - ושוב, בתוך מבנה גבוה, אפור וחסר חלונות שהציב אנדו בתוך שדה. אחת היצירות היא סלע המוצב בפני לוח ענק שאור מוקרן עליו, ונראה כמו דמות מתפללת.

בדרכי חזרה משם ל"בנס האוס" חלפתי על פני 88 פסלי בודהא עשויים מפסולת תעשייתית. קובייה ענקית נחה לה על החוף, ועל הצוקים מעל הונחה אמבטיה חמה שנקראת "אמבטיה להתכה תרבותית".

בנקודה מסוימת על הכביש השקט שמתי לב שאני יכול לשמוע את המים המתנפצים על החוף בשני חופים שונים, כל אחד במפתח אחר. החללים המוגנים ואווירת הצלילות מאפיינים כל פרט בנאושימה. אין אולמות פצ'ינקו (אולמות עם מכונות מזל או הימורים) באי הקטן הזה שבו מתגוררים 3,600 בני אדם. גם אין מועדונים למשחקי וידאו או חנויות כלבו צעקניות. המכוניות הן מראה נדיר ונדרשת למבקר לא יותר משעה על מנת ללכת מאתר אחד אל האתר שנמצא הכי רחוק ממנו. אם מביטים על הים אפשר לראות סירות דיג שטות אט-אט לעבר אחד האיים השכנים השלווים. וכאשר נכנסים לתוך אחד המוזיאונים, לאחר שחולצים נעליים בכניסה, מצויים שוב בתוך שקט של תפילה.

"בנס האוס" הוא מקום קלאסי להתאכסן בו, ללא ספק. בעלי תקציב מוגבל יותר יכולים ללון באחד מעשרת ה"יורטים" המונגוליים (מבנים מעוגלים האופייניים לעמים מונגולים וטורקיים במרכז אסיה) הנמצאים על החוף. המחיר: פחות מ-50 דולר ללילה. אפשרות נוספת היא בתי הארחה, מינשוקו, שמנהלות משפחות, והם מפוזרים בכפרים על האי.

בכפר אחד מהמאה ה-18, הונמורה, הנמצא במרחק חצי שעה הליכה מ"בנס האוס", מוצגות בשישה בתי עץ ישנים עבודות אמנות מודרנית. לאן שלא פונים בנאושימה, המקומיים ואמנים אורחים צצים עם פרויקטים חדשים: בבית המרחץ "I love you", בעיירת הנמל מיאנורה (שם מבלים כשסביב עבודות אקלקטיות ומשעשעות, ובכלל זה תא טייס של מטוס וקולאז' ארוטי), או בקפה "מיאו שימה" בהונמורה, שם ניתן ללגום קפה כאשר מסביב יותר מעשרה חתולים הנמים את שנתם.

נאושימה לא דומה לשום דבר במערב. היא יותר מחווה אולטרה-מגניבה למה שיפן עשתה תמיד - להזיז הצדה את הסחות הדעת ולהשתמש במסגרות ובאור ובדממה על מנת להרגיע את המוח ולהגביר את הריכוז. ובתקופה שבה אומה מודרנית נאלצת להתמודד עם סדרה של זעזועים ומנסה לחשוב מה יחזיר לה את היציבות, מאוד הגיוני לחפש את המקדש הזה, המביט קדימה - אל העבר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...