ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

רכבת הפרברים: ברכבת בטנזניה

על 960 הקילומטר שמפרידים בין דר א-סלאם, עיר הנמל הגדולה בטנזניה, לעיר המסחר קיגומה, מופקדת רכבת אחת. שני לילות ושלושה בקרים על המסילה

בשעה 15:30 נשמעה אנחת רווחה. הייתה זאת שעת אחר הצהריים חמה, לחה ושטופת שמש בדר אסלאם, עיר הנמל הגדולה בטנזניה. כאשר נכנסה הרכבת לתחנה נדמה היה שמדובר במצב על סף משבר. נשים ממהרות נשאו צידניות, סלים, סירים וכפות מעץ, כאילו הן בדרכן לפיקניק. זה נראה כמצעד אינסופי של נוסעים עם מזוודות ושקיות ניילון העומדות להתפקע ולצדם סבלים שנשאו שקים על הכתפיים. בני משפחה נטלו חלק בסצנות היסטריות של פרידה. ראשים וידיים הציצו החוצה מהחלונות והיו כאלה שעשו רכישה של הרגע האחרון באוספם כיכרות לחם שנמכרו על הרציף.

עלינו לרכבת, דחסנו את עצמנו לתאים מחניקים ומיהרנו לפתוח את החלונות. אז יכולנו לראות את השוטרים שהגיעו כדי לפנות מן הרציף את אלה שנותרו בתחנה. בגניחה חזקה יצאה הרכבת לדרכה, בעוד כיכרות לחם מושלכות לעבר החלונות. תוך זמן קצר עשינו את דרכנו דרך פאתי העיר, עשן של דיזל היתמר ממעל והסתיר את אור השמש שליוותה את תחילת מסענו לתוך לבה של טנזניה. הנסיעה השבועית של הסנטרל ליין, החוצה את המדינה, היא אחד ממסעות הרכבת המופלאים של אפריקה.

המסע הזה, בהיבט תיירותי, מתאים למי שיש לו שפע של זמן פנוי וגם חיבה מיוחדת למקומות סגורים. הרכבת נוסעת לאורך 960 ק"מ, בדרכה המגושמת והמייגעת, עד לעיר הנמל קיגומה, עיר מוזנחת בימים אלה שנבנתה בידי הקולוניאליסטים הגרמנים על גדות אגם טנגניקה. אפשר לראות במסע הזה התרסה מעודנת נגד מסעות הספארי המודרניים. במדינה ענקית שבה מטוס קל יכול להקפיץ את התייר למחנה ספארי מרוחק תוך פחות משעה, הנסיעה ברכבת, שנמשכת יומייםשלושה, היא ספארי - "מסע" - במלוא המובן של המילה הסוואהילית הזו. עבור רבים מן המקומיים זהו מסע עסקי.


המסילה נסללה בתחילת המאה ה-20 בגלל צורך כלכלי. באותה תקופה, לב היבשת האפריקאית היה חף כמעט לחלוטין מסוחרים אירופים. בעומק אפריקה, שם מצויים שלושה אגמים גדולים - ניאסה במלאווי, ויקטוריה וטנגניקה בטנזניה - הוקמו נקודות התיישבות שסביבן גידלו תה, קפה וכותנה. המסילה הונחה על מנת לחבר את האגמים ונקודות ההתיישבות הללו עם הנמלים בחוף המזרחי של אפריקה, משם יצאו הסחורות בדרכן לשווקים מעבר לים.

כיום, הסנטרל ליין ממשיך להיות עורק חיים חשוב לרובה של טנזניה. אינספור תושבים באינספור כפרים תלויים ברכבת הזאת. בשנה שעברה, כאשר שיטפונות סחפו חלקים גדולים מהמסילה והרכבת הוצאה מכלל שימוש. נדרשו לעובדי המסילה שישה חודשים כדי להעלות שוב את הסנטרל ליין על הפסים. היו אלה שישה חודשים של מאבקים ודאגות מבחינתם של רבים מתושבי טנזניה.

במהלך הנסיעה שלי לא היה סימן לדאגות כאלה. בכפרים שבהם עברנו, הרכבת הייתה סיבה למסיבה. אמהות הניפו את התינוקות שלהן מעל לראשיהן, כאילו הן מציעות אותם כמתנה. גברים נופפו בכובעים שלהם. איכרים ואנשים מבוגרים שרכבו על אופניים, עצרו וחייכו. ואילו מתוך הרכבת הציצו ראשים בזוגות ובשלשות, נהנים מידידות חדשה שנרקמת לה במהלך מסע ארוך שרק החל.

שותפי לתא היה גודפרי צ'אטה, אדם בשנות ה-70 לחייו. כעובד לשעבר של חברת הרכבות של טנזניה, הוא כבר לא זוכר כמה פעמים עשה את המסע הזה מדר א-סלאם לביתו בקיגומה. "עובדי הרכבת תמיד נסעו חינם", הוא סיפר על הימים שבהם הרכבת הייתה בבעלות ממשלתית. "אולם, כאשר צאצאי המהגרים ההודים השתלטו על העסק, הם אמרו:'זהו, עד כאן. אתה לא עבדת בשבילנו'". כעת גודפרי נאלץ לשלם, כמו כולנו.

באמצע הלילה, כשהרכבת עצרה בתחנה שהתאורה בה עמומה וברקע נשמעו קריאות של כפריים, התעוררתי ולעיניי נגלה גודפרי עסוק במסחר מהיר - מעביר מבעד לחלון שטרות מקומטים וסוחב פנימה שקיות פלסטיק כבדות. בבוקר התגלגלו על רצפת התא תפוזים ואגוזי קוקוס שהיו מתחת למיטתו. למסחר היה תמיד תפקיד מרכזי לאורך הציר הזה שעובר ממערב למזרח. כאשר הגרמנים החלו בעבודות להנחת המסילה, בשנת 1904, הם הניחו את הפסים לאורך נתיב השיירות העתיק של הסוחרים הערביים.

יותר ממאה שנים מאוחר יותר, ממשיך להתנהל מסחר שוקק לאורך אותה הדרך ממש לאגם טנגניקה. בשווקים שבעיירות הקטנות לאורכה של המסילה הוקפנו על ידי נשים שאחזו שקיות

עם שורשי מאכל או כאלה שנשאו על ראשיהן חבילות של קני סוכר.

לאורך המישור המרכזי הצחיח, שבו האדמה לא פורייה ויש מעט מאוד חקלאות, ניסו הכפריים למכור מוצרים שונים כגון מטאטאים, מקלות הליכה, סלי קש ודבש צמיגי הכלוא בתוך בקבוקי מים ישנים.
בכל תחנה שהרכבת עצרה בה החל מיד תוהו ובוהו שמח, אך גם בתוך הרכבת האווירה הייתה עליזה. גברים התקוטטו וצחקו בעת ובעונה אחת במסדרונות ובתאים; דלתות נפתחו לרווחה כדי למצוא הקלה מהחום והאבק המחניקים; נשים ישבו על הרצפה או על מיטות מתקפלות וקלעו צמות זו לזו. בקרון המסעדה, גברים עם עיניים אדומות ונפוחות ישבו ליד השולחנות עם בקבוקים גדולים ופושרים של בירת ספארי. לא משנה באיזה שעה נכנסתי לשם, תמיד הייתי צריך לפלס את דרכי בתוך הקהל על מנת למצוא מקום לשבת. ארוחת ערב הייתה צלחת עם אורז ודג מטוגן ולצדה קערה קטנה של רוטב מימי. הרעש בקרון המסעדה נמשך אל תוך הלילה.

תושבי טנזניה השתויים היו הדאגה האחרונה שלי בשעה שניסיתי לתפוס תנומה. העור שלי נדבק למיטה המתקפלת הצרה, והרגשתי כאילו אני מנסה להירדם על אלונקת בית חולים. פשפשים ריחפו לאורך הקיר וחלפו מעל ראשי. ניסיתי להסתתר מפניהם, לעצום עיניים ולמצוא שלווה פנימית בעת שנסענו לתוך החשיכה. אך לשווא. הצלחתי לחטוף תנומה של לא יותר מכמה דקות, לפני שהייתי מתעורר שוב ואז מחדש את המאמצים להירדם. התא היה מחניק, אולם גודפרי התעקש להשאיר את החלונות סגורים. לדבריו, גנבים נוהגים לחדור לרכבת בלילה כשהיא עוצרת בתחנה.

מבחינתם של רוב הנוסעים שעמם שוחחתי, את הנסיעה הזו בסנטרל ליין הם לא עושים להנאתם, אלא בגלל צורך כלכלי. רבים מהם היו נשים שעשו את הדרך הארוכה אל דר אסלאם וממנה על מנת לקנות מוצרים סיניים זולים בערי החוף ולמוכרם בכפרי מגוריהן. הסיכויים לרווח פעוט, די בהם להצדיק את היציאה למסע הזה שנמשך הלוך ושוב על פני 1,920 ק"מ.

אחרים עשו דרכם הביתה לקיגומה, טאבורה או אובינזה, כדי לבקר את משפחותיהם שבלב היבשת, כשהם מביאים עמם את החסכונות שצברו בעבודות מזדמנות בדר א-סלאם - כפועלים, כסבלים וכשומרים. היו אלה חסכונות שחיוניים כל כך לבני משפחותיהם. הרגשת המחסור קיבלה חיזוק על ידי הנוף המאובק שבו עברנו. כאשר חולפים על פני כפרים עם בקתות שהקירות שלהן עשויים מבוץ והגג בנוי מסכך, לא קשה לדמיין את התושבים מתכננים את הימים והשבועות שלהם באותה חסכנות עגומה וזהירה.

לקראת סופו של היום השני למסע של הסנטרל ליין, נכנסנו גודפרי ואני לקצב הנינוח של הרכבת, וניהלנו בינינו שיחות על ביסקוויטים ותה אנגלי מהתרמוס חסר התחתית של גודפרי. בחוץ המשיכה לחלוף על פנינו המונוטוניות השטוחה והאינסופית של מרכז טנזניה. הגשמים חדלו, ויעברו עוד חודשים עד שרוב שטחה של טנזניה ישוב ללבלב. אולם היה זה מסע נפלא שלקח אותי במשך שני ימים ושני לילות מאובקים, דרך אינספור כפרים, שמחלון המטוס היו נראים לי, אם בכלל, ככתמים זעירים שחולפים על פניהם במהירות.

היה קריר וערפילי כאשר התעוררנו לבוקר האחרון של נסיעה. לא חלפו דקות ושמש אדומה כדם זרחה מעל צלליות הגבעות באופק. עברנו את קערת האבק של מרכז טנזניה ונכנסו אל תוך שטחי האדמות העשירות והפוריות של המערב. כאן הקרקע הייתה אדומה והעצים עמוסים בפרי. הנשים שהתקרבו לרציף בתחנות שבהן עצרנו נשאו קני סוכר, בננות, חסה ועגבניות בצבע מרגליות. גודפרי לא החמיץ הזדמנות ורכש שק בטטות.

בתחנה הסופית בקיגומה התקבצו משפחות על הרציף כדי לקבל את פניהם של בעלים, אימהות ואחיינים. העמסתי את התרמיל שלי על הכתפיים ויצאתי לאולם התחנה. זמן קצר קודם לכן החלפתי עם גודפרי מילות פרידה חמות, אמרנו שאולי ניפגש בקיגומה. לאחר שירדתי מהרכבת צפיתי בו מוציא חבילות מבעד לחלון ומנווט את תנועת הסבלים כמו גנרל.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...