בזמן שישנת: יצאתי להודו, תיכף אשוב
שבוע חלף באושו מדיטיישן ריזורט, שבוע שהוקדש למדיטציית דיינמיק, ליפנים חמודים ואוהבים ובעיקר, להתבוננות משחררת
והנה כמה סיפורים קטנים מהשבוע שחלף - על השכנים היפנים ועל אחת הפעילויות הקבועות שעשיתי פה כל יום – מדיטציית דיינמיק בשש בבוקר. מסתבר שהרבה דברים קורים בזמן שרוב האנשים ישנים.
הם הגיעו ביום שבו הגעתי והתמקמו חדר לידי כך שהייתי רואה אותם במרפסת הצמודה. בתדריך הפתיחה ביקשו שמישהו ידגים את מדיטציית הדיינמיק. היא הדגימה את שלב הנשימות, הוא את שלב רכבת השדים
היפנים - סטייג' טו
ואז היא הייתה לבד. אוכלת ארוחת בוקר לבד, מהלכת לבד. עונדת על עצמה את תג השתיקה הלבן. אם מישהו עם התג אז "דונט טוק טו הים," הסבירו. היא נראית עצובה, אני לא פונה אליה. "היא עוברת משהו," אמרה לי דנה בזמן ארוחת הבוקר.
בזמן שישנת
אני מתעוררת לזה כל בוקר, הרבה לפני התרנגול או ליתר דיוק, הטווס שמהלך לי בחצר. בחמש ארבעים ושתיים השעון מצפצף וקצת לפני שש אני כבר באודיטוריום, מוכנה למדיטציית הדיינמיק, אחת המדיטציות הקשות אבל המדהימות שברא אושו. כדאי לנסות את זה בבית, לא בטוחה לגבי השכנים.
נושמים מהאף בלי הפסקה. כל הגוף נושם וזז. זה נראה קצת כמו תרנגולת מקרקרת או כמו ילד קטן שעושה עם כל הגוף אוף. המרפקים מכופפים, מתופפים באוויר. זה שלב ההתנעה. כאן כדאי לנשום כמה שיותר חזק כדי לצבור אנרגיה לכל המדיטציה. אם יש טיפת נזלת או כל דבר אחר שהצטבר, הוא יוצא החוצה. עשר דקות. העיניים אמורות להיות עצומות.
"ראית את היפנית?" תשאל אותי אחר כך דנה. "את אמורה לעצום עיניים," אני אומרת לה. "כן," היא אומרת, "אבל היא עושה את זה חבל על הזמן."
סטייג' טו. רכבת שדים
לונה פארק תמיד אהבתי, אבל בתור ילדה פחדתי מרכבת השדים. ועכשיו, מתוך בחירה, אני נכנסת לרכבת שדים, אבל מטורפת. אי אפשר להבין מה מסתובב בתוך החדר בעשר הדקות הבאות. אם מישהו היה עובר בחלל סתם כך, אני לא בטוחה שהיה יוצא אותו הדבר.
לא למעבר לילדים, גם לא למבוגרים. נזכרת במילים של וידאה, מורה סופי שהשתתפתי בסדנה שלו לפני מספר חודשים - מי שיושב בשקט מקבל את הלכלוך של כולם.
ולמה ללכת לרכבת שדים של אחרים? אני אצעק לפני שאתה תצעק עליי. אז אני צורחת. צורחת בכל מיני קולות והגוף שלי זז ולפעמים גם הבכי והדמעות מגיעות. ואחר כך אני כבר לא בטוחה מי שם ומי כאן, מי אני ומה זה בכלל נורמלי.
סטייג' ת'רי. הוּ
עשר דקות. קפיצות במקום. ניתורים לגובה. דריכה על כל כף הרגל. הידיים למעלה. והצליל שעולה הוא הוּ. זה נשמע ככה – הו הו הו הו... בהתחלה זה עוד בסדר, אחר כך יש רגעים שאני לא מבינה אם אצליח לקפץ כל כך הרבה. רגע, למה בכלל אני עושה את זה? מנסה לבדוק עם עצמי כשכבר נהיה קשה, ממש קשה. אבל משהו ממשיך לקפץ ולעשות הו.
סטייג' פור. פריז
"סטופ!" אומר הקול, המנגינה משתתקת וכולנו קופאים במקום. במקום בדיוק. הידיים למעלה. בימים הראשונים האצבעות התקפלו לי פנימה, עכשיו הן כבר נותרות במקום. כל תזוזה תגרום לנו לאבד את כל האנרגיה שצברנו, הסבירו. אז אין תנועה. עצירה מוחלטת. דמעות של זיעה מתחילות לטפטף מכל הכיוונים. לא ידעתי שהגוף יודע לנזול ככה. הידיים כואבות, הנשימות עוד טיפה נשמעות.
לראשונה אני יודעת איך מרגיש פסל. וככל שאני לא מנסה כלום, זה נהיה קל יותר. מתישהו באופן מפתיע הידיים מפסיקות לכאוב. ככל שאני פחות חושבת, ככל שאני יותר נוכחת בלי להתערב, זה כבר לא משנה אם אעמוד ככה או לא. פסל? שיהיה. זרמי חום ממלאים לי את כפות הידיים. אני יודעת שזה אמור להיות לא נוח, כואב, אבל לא אכפת לי אם ייגמר או לא ייגמר.
הגוף מנקה את עצמו ולא רק בטיפות הזיעה שיוצאות מכל התאים. בחילה קטנה, גם היא חולפת. פתיחות קטנות של אנרגיה. שוב קושי. זה ייגמר? הרפיה, שחרור, ויתור. ונשמעת מוזיקה, חלפו חמש עשרה דקות.
איך שיוצא. בהתחלה הידיים לא בטוחות לגמרי איך זזים, אם יכול להיות שאני לא פסל באמת והאם בכלל אפשר לצאת מהמצב הזה. מסתבר שאני לא. רבע שעה של תנועה עד שגם זה נגמר ויוצאים אל בוקר שבינתיים הספיק להתחיל. דנה ואני מסתכלות זו בזו ועוד אין לנו מילים.
היפנים - סטייג' ת'רי
בוקר אחד אחרי הדיינמיק ראיתי אותו מחכה לה. כל היום הם הסתובבו יחד. כמה שהיא הייתה מאושרת, כמה שהם היו יפים יחד. "היא נראית שמחה," אמרה לי דנה.
היפנים – סטייג' פור
כל מפגש ערב מתחיל בחצי שעה של ריקודים. יש מוזיקה, כל אחד רוקד לעצמו ומשם ממשיכים למדיטציה ואז לוידאו של אושו או יותר נכון, עם אושו (אפשר להרגיש אותו יושב באולם ומדבר אליך בדיוק). אתמול ראיתי את היפנים רוקדים ומקפצים אחד לצד השני, אחד עם השני, לכל הכיוונים שיש. מייד בסיום דנה ואני חלקנו את ההתרגשות המשותפת. אין מה להגיד, היפנים האלה כל כך חמודים.
היום התעוררתי לאחרונה במלון לצד היפנים. כבר לא אראה אותם במרפסת השכנה. החלטתי להנמיך את התקציב ולעבור לדירה נחמדה לא פחות. כל היום לא קיפצתי או צעקתי או רקדתי אפילו פעם אחת. חשבתי שביום החופש אלך לישון, חשבתי שהגוף שלי מפורק, אבל המקום הזה ממלא באנרגיית חיים. וכך אני מוצאת את עצמי שמה מוזיקה ורוקדת, גם עכשיו. אני רוצה לזכור את זה, אף פעם לא להפסיק לרקוד.
לא מעט דברים גם צפו השבוע, כמה טלנובלות חלפו וכמעט וחדרו לתוכי. מדיטציית הדיינמיק שלה הקדשתי כמעט את כל המילים כאן מלמדת אותי להיות מתבוננת ולא להיכנס לתוך סיפורים, כאבים, תחושות, לתת לדברים להיות מה שהם. ולחלוף.
הייתי יכולה לספר כמה סיפורים מרתקים באמת ועכשיו הם צפים בהמוניהם. אולי הייתם אומרים וואו. אולי יום אחד אספר אותם, אולי גם לא. אז רציתי לספר לכם סיפור ואם כבר סיפור, שיהיה סיפור אהבה.
לאתר של יעל צבעוני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם