מחוברים: חג אחדות שמח
אין כמו סוכות כדי להטמיע ערכים מחדש בעם תשוש לאחר שנה של ברכות וקללות. אלי רייפמן על החג שקורא לנו להפנים שכולנו אחד
הגשמיות שבנו זועקת לעבודת אלילים - אלוהים ש"אפשר למשש". אופיינו הגשמי אינו מתמודד היטב עם אלוהים אמורפי הנמצא בכל. מוחותינו המוגבלים מחפשים עוגן מחשבתי: מה זה 'אלוהים בכל'?! תן לי מקום לעבוד אותו, כלים ספציפיים שאוכל לחוש בידיי, טקסים ומסגרת עתים שאוכל להתכונן סביבה, איזשהו סמל גשמי שאליו אוכל לכוון עיניי ולחשוב על אלוהה...
בשלב זה נוצרת מסגרת ב' לאמונה (מסגרת א' היתה אמונת האבות הפשוטה). במסגרת זו אנו הולכים בלי ומרגישים עם: כעת ישנו מקום - המשכן, ישנם משרתי האל וכלי הקודש - כהנים ותשמישים, ארון הברית בקודש הקודשים,ישנם טקסים - קרבנות וישנה מסגרת זמנים ברורה לעבודה קדושה זו - שלושת הרגלים. למעשה, זהו מתווה זהה לחלוטין לכל עבודות האלילים שהיו בזמנם של בני ישראל כתרבות רווחת סביבם. זה מה שהכירו במצרים, וזה מה שבעצם רצו תמיד.
אבל מסגרת זו באה עם שינוי אחד קטן: "כל זה", אומר התקנון, "זו רק התפאורה לעבודת השם, ואין הבורא נמצא בשום צלם מצלמי המשכן, ואין הוא שוכן אפילו בארון הברית - ואל לנו להתבלבל! האלוהים הוא בכל, והוא הכל, ואין לו הגשמה. כל המסגרת הזאת הינה 'גלגלי עזר' בלבד לדבר האמיתי, שהוא אמונת השם ואיננה כאמונת עובדי כוכבים ומזלות ופסלים מפסלים שונים".
הרעיון היה מצוין. כל התפאורה הגשמית והטקסית של עבודת אלילים, אבל ללא עבודת האלילים עצמה, וזה בהחלט סיפק את כולם. סוכות היה חלק ממארג זה של מסגרות זמנים ברורים ומחזוריים שבהם כל ישראל התקבצו יחד מכל קצות הארץ לעבודת השם, במקום ובזמן ידועים.
אין יפה יותר מפעילות מעשית שמאחדת מחשבות ולבבות אנשים. מדהים לראות את כולנו עומדים דומייה ברחובות, בכבישים, במפעלים ובבתים לכבוד יום הזיכרון. כל המדינה עוצרת, נשמות מאוחדות לזר אחד של מחשבה ורגש המרוכזים בדבר אחד שאיננו טובתנו אנו אלא משהו גדול יותר מסך כל הפרטים שהם אנחנו. זוהי עצרת ארצית, לאומית, כינוס רוחני של מיליוני נקודות אור לאבוקה זוהרת של אחדות רגעית שאיננה זקוקה למקום מסוים אלא רק לכוונה ורצון ופתיחת הלב החוצה במקום פנימה. התכנים של עצרת זו הופכים להיות משניים לעצם האחדות עצמה במעשה מלוכד.
הרבדים העמוקים יותר מראים את סוכות כחלק ממערכת חגי תשרי ככלל. סוכות הינו חג המשך ישיר לראש השנה ויום הכיפורים. לאלה שעוד לא יודעים, "החתימה הטובה" המדוברת לא נעשית ביום הכיפורים אלא למעשה ביום "הושענא רבה", שהוא יומו האחרון של חג סוכות.
למעשה, כל עניין ה"דין" לנפשות האדם נעשה באופן מדורג על פני שלושת חגים אלה. הזהר מבדיל בין שלוש קבוצות: צדיקים, רשעים ובינוניים. שתי הקבוצות הראשונות סיימו את המשפט כבר בערב ראש השנה! הצדיקים נחתמו לחיים, הרשעים - למוות. אין המדובר כאן בחיים או מוות גשמיים כמובן. הנחת היסוד היא שהצדיקים מושלים ביצרם ותאוותיהם ואהבת העצמי האגואיסטית שלהם, ולכן
נשמתם איננה מתבטאת כלל והם מסווגים כ"מתים", סוג של "זומבים", מתים מהלכים שאמנם גופם מסתובב, עושה שופינג, מביא ילדים לעולם, מקים עסקים ושאר ירקות, אך אין זו אלה קליפה ריקה בשלט רחוק של אדון האופל. אדם כזה לא באמת ישוב מחטאיו או אפילו יתבונן בהם בכנות במהלך עשרת ימי התשובה. לכן נחסך ממערכת הרוחניות האלוהית זמן אדמיניסטרטיבי יקר, וגם אלה מסיימים פרוצדורות ו"טופס טיולים" כבר בראש השנה.
היחידים שנותרו הינם הבינוניים. הם הרוב המוחלט של הציבור (צ.ב.ור - ראשי תיבות של "צדיקים", "בינוניים" ו"רשעים") ועבורם בלבד קיימת מערכת הכיפורים. הם אלה שיש בידם האופציה לחזור בתשובה מחטאיהם על ידי חשבון נפש מעמיק ויסודי בעשרת ימי תשובה או לפחות ביום הכיפורים. הם היחידים שעומדים על כף המאזניים.
וביום כיפור הכל נגמר והבינוניים חותמים את גורלם לשנה הקרובה - מי לחיים ומי למוות. אבל לא בדיוק. מעטים יודעים ששבעת ימי סוכות הם מעין "מועד ב'", הזדמנות אחרונה לכל אלה שחתמו עצמם ל"מוות" ביום הכיפורים על ידי כך שלא עשו חשבון נפש, מה שמבטיח שלא ישתפרו אלא יחזרו על חטאי השנה הקודמת גם בשנה החדשה. אלה יכולים עדיין לתקן עד הושענא רבה ויכולים לבצע את אותו התהליך הפנימי של יום הכיפורים גם בסוכות ולשנות גזירה.
הגדולה היא שהמעבר בין ראש השנה לסוכות מסמל גם מעבר פרוגרסיבי ברור בין התבוננות ודין וחשבון אינדיבידואלים לפתיחת המחשבה לעניין אחדות הכלל והחברה. הטקסים ביהדות היו תמיד במהותם מסגרת לאחדות העם, חלונות בזמן שבהם הפסקנו לחשוב רק על עצמנו והיינו מאוחדים בדאגה לזולת.
אין כמו חג הסוכות לסמל ולהטמיע ערכים אלה מחדש בעם תשוש לאחר שנה של ברכות וקללות. החג כולו סובב סביב הסימבוליקה האחדותית של היהודים באשר הם. על פי ספר הזהר, הסכך הינו סכך האמונה, האמונה בכך שמעבר להבדלים הניכרים בין בני האדם, בבסיס כולנו אחד, מחוברים בנשמותינו שהן חלק אלוהה ממעל: "היינו שצריכים לסכך", אומר הרשב"י בזהר הקדוש בפרשת פנחס, "וסכך נעשה לצל... ולא בצל סוכת הדיוט המגן על הגוף משמש, אלא צל להגן על הנשמה...".
להגן על הנשמה ממחשבת הפירוד וההתנשאות מעל אלה שאתה רואה כלא שווים לך מכל סיבה שלא תהיה. כל מחשבת פירוד פוגמת בנשמת אדם והורגת אותו אט אט עד אשר הופך הוא להיות "מת". ההתנשאות, ההתגאות על הבריות המתבטאת בלשון הרע, גזענות ופירוד על בסיס סוציו אקונומי - כל אלה לפי היהדות הם רוצחי הנשמה.
לא בכדי לשון הרע מקביל לרצח על פי חז"ל. הסכך, הסוכה, מייצרים מסגרת מדהימה מעל ליומיום המתיש והמטביע להעלות את הראש מעל המים הגועשים של חיי החומר ולהיזכר שאנו חייבים להפסיק לרצוח זה את זה בפירוד, שעלינו לטשטש את הגבולות השקריים שבין בני האדם ולחזור לאחדות במעשה ולא רק בדיבור והנהוני ראש מתחסדים.
הרי אין אחד בינינו שיתנגד לעקרון האחדות, אבל המרחק בין המחשבה למעשה בפועל הינו אדיר. לכן הטקסים חשובים ולכן הקיום המעשי של מצוות החג הוא הכרחי כל כך. קיום חג הסוכות על כל היבטיו מגשר בין המחשבה בעלמא לבין מימוש בפועל של עקרונותינו. הוא גורם לנו "לשים את הכסף איפה שנמצא הפה".
ארבעת המינים מסמלים בין היתר את השונה שבבני האדם. ככל שארבעת המינים שונים זה מזה כך שונים הם בני האדם זה מזה. המלחמה בסטרא אחרא שבתוכנו, שמקדם התנשאות ובידול, מצוינת על ידי הלולב שהוא החרב כנגד הרוע המפעפע בנו. ליבנו מיוצג על ידי האתרוג שמחזיקים ביד שמאל ושצריך להיות מושלם - כמו אחדותנו - באופן מוחלט וללא סדקים. כל המינים המוחזקים ככרוכיה אחת מחזירים את תפיסת האחדות למודעותנו - קבלת השונה, התובנה, שבסופו של יום אין אחד הגדול מחברו.
הזהר מזהיר אותנו שהדבר היחידי שיכול לקרות בסוכה הינו אהבה, שמחה ואחדות. הוא מזהיר אותנו מלשון הרע, מהרחקת עניים מסוכתנו. הוא מזהיר אותנו שבין אורחינו בסוכה, האושפיזין, ישנם גם אורחים נסתרים, אורחים של מעלה, וכל סדק באמונת האחדות בליבנו יסלק אותם מהסוכה ובכך גם את האור הנלווה אליהם שחשוב לנו כל כך.
ולמה חשוב לנו כל כך אורם של מלאכי עליון אלה? לא כי אנו זקוקים לו לעצמנו או כי הוא יכול לצ'פר אותנו בדבר מה אלא כי היהודי, שתיקן נפשו על ידי חשבון נפש מראש השנה עד ליום כיפור וחג בשמחה ובמודעות ושאיפה לאחדות את חג הסוכות, מצטרף לכל שאר היהודים, שעל ידי מעשיהם אלה בחגי תשרי בנו את עצמם כצינור לאור האלוהי בעבור שאר שבעים אומות עולם. עם ישראל היה תמיד העם הנבחר - נבחר לתפקיד הקדוש של משרת עמי העולם, ולא עליון עליהם, טוב מהם או מתנשא מעליהם.
סופו של חג הסוכות הוא זה שלמעשה פותח רשמית את השנה החדשה. ישנם סודות גדולים ואדירים בעניין סוכות בספרות הקבלית. אבל דווקא חג זה נראה שצריך להישאר כפשוטו, פינה של אור פשוט בים העומק של תורת הסוד. הרי כמה מאתנו יסגרו ביוזמתם שלהם שבוע בשנה בשביל "סדנת אחדות בני האנוש" עם ילדיהם ומשפחותיהם?! אם אתם רואים עצמכם יהודים הרי סדנה זו כבר נמצאת בילד-אין ביומנים שלכם. חג אחדות שמח לכולנו.
לאתר הרצאות הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם