להרוג את הספק : פרשת השבוע בראי הקבלה
האם קיבלתם כבר את צו הקריאה להצטרף למאבק החשוב נגד צבא עמלק? אלי רייפמן מצביע על המלחמה הקשה מכל, המלחמה הפנימית בין אדם ליצרו. פרשת כי תצא
אולם אנו נתמקד הפעם בנושא נושן וחשוב כל כך לחיינו - מצוות הרג עמלק ומחיית זכרו מעל פני האדמה.
נושא זה מופיע בתורה פעמיים: לראשונה בספר שמות, כאשר ברפידים, אחת התחנות הראשונות של בני ישראל מיד עם צאתם ממצרים, עמלק תוקפים את בני ישראל ויהושע מצליח לגבור עליהם למרות חולשתם במסע בריחתם מארץ עבדותם.
באותו הרגע, מסמן הקב"ה את עמלק כמטרה בעדיפות עליונה על פני שאר העמים, שמולם נלחמו ועתידים להילחם בני ישראל בכל הדורות. הוא נשבע באופן כמעט חסר תקדים: "... כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם...".
בפרשת השבוע אלוהים שב לאותו נושא (מה שמצביע על חשיבותו) ומתריע: "...זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים... תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח".
חוקרים רבים ניסו למצוא עדויות היסטוריות, פרה-היסטוריות וארכיאולוגיות לקיומו של אותו עם שנוא באופן כה ייחודי. עד כה, אין זכר או עדות שניתן לסמוך עליה שעם כזה כלל התקיים. אין משמעות הדבר שהוא אכן לא היה, אלא שכאן נכנס היופי שברובדי הפרשנות העמוקים יותר של התורה, המבהיר לנו שעמלק, שאנו נדרשים לזכרו לדורותינו ולהכריז עליו מלחמת חורמה גלגול אחר גלגול, איננו כפשוטו.
הפרשה נפתחת באמירה פשוטה: "... כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ...". כבר כאן, רבנו נחמן מפרש למען לא נחשוב לרגע שמדובר באויב בשר ודם: "... כי תצא למלחמה על אויבך", הוא מבהיר, "...שהוא היצר הרע".
חז"ל חוזרים פעם אחר פעם על כך שישנה מלחמה אחת בלבד לאדם באשר הוא ואויב אחד בלבד: יצר הרע, שמייצג את כניעתנו לתאוות הגשמיות ללא כל שליטה או ריסון.
ההתגייסות למלחמה זו הינה בעצם ההכרעה הערכית של אדם להיות יהודי. לא מספיק להיוולד לאם יהודיה. אם אדם איננו מקבל על עצמו את צו הקריאה להצטרף לצבא השם, שכל מטרתו היא מלחמה על שלטון היצר/האגו האנושי מחריב העולם, אזי "יהדותו" של אדם זה הינה כקליפה ריקה חסרת כל תוכן ומשמעות.
ברגע שבו החלטנו להצטרף לכוחות הלוחמים, אנו עולים בסיווג ומורשים להיחשף למידע מודיעיני ממדרגה ראשונה ושיעור מאלף בתוד"א (תודעת אויב). הסטרא אחרא, שהוא היצר הרע, האגו ולב התאוות הגשמיות באנושות, משתמש למעשה בסוכנים לקידום מטרותיו.
אחד החזקים שבהם הוא (איך לא) - צבא עמלק. וכאן נשאלת השאלה: אם לדברי חז"ל, המלחמה כולה היא מלחמה פנימית רוחנית בין אדם ליצרו, אז מיהו אותו סוכן בשם עמלק בתוך המפה הנפשית של אדם, שעל גבו מתנהלת אותה מלחמת ענקים של אור בחושך?
התשובה לא מאחרת לבוא. כמו טובי הסודות של הקבלה, גם מהותו של סוכן מסתורי זה עולה מתוך הצפנה במקרא: עמלק = ספק בגימטריה, והרובד העמוק יותר של המידע המודיעיני כפי שמובא אלינו על ידי המקובלים מבהיר את העניין: הספק הורג אותנו, את נפשנו. אדם שחי בספק, בחששות, בחרדות, אדם שאיננו חי בביטחון ובעשייה, הוא למעשה נגוע בסוכני עמלק שחדרו לתוך נפשו.
אלפי סוכנים פעילים, כמו נמלים אוכלות אדם, מתרוצצים בנפשנו ומצליחים להחדיר ספקות וחרדות בקרב שורות הלוחמים שלנו. ספקות בקשר לעצמי, בקשר לערכי בעיני אחרים, ספקות בעבודה, חרדות כלכליות, חרדות וספקות הנובעים מיחסי הזוגיות, "סרטים" שאנחנו מפתחים
זהו סוג של ריקבון פנימי שעוצר אותנו במקומנו, מתבוססים בספקות, ומונע מאיתנו להתקדם בחיים או ליזום וליצור כנגד התעמולה המשתקת והבלתי פוסקת של סוכני עמלק.
וכאן מגיע הממ"ס, "המודיעין המסקל", מכת הנגד שתבער את גדודי עמלק הנוגסים בנפשך המדממת: "...הבוטח בה' חסד יסובבנו" אומרים לנו חז"ל מתוך תהילים. כאן יש להיזהר לא ליפול למלכודת שנייה.
פשוטו של המשפט מושך אותנו להאמין שכל עוד נתנגד לספק ונבטח בהשם שידאג לנו בכוחותיו ובטובו האין-סופי, אזי הוא, בתמורה, יסדר את הכל וכל מה שאנו חוששים ממנו לא יקרה וכך לא נצטרך לסבול מספקות.
אך לא. לא לכך התכוון המשורר. אמונה מסוג זה היא אמונה "שלא לשמה", אמונה אגואיסטית שכל מהותה למצב את השם כמישהו שעושה עבורי דברים כל עוד אני משחד אותו בחנופה או במתנות. הביטחון בהשם הוא ביטחון בכך שיקרה מה שראוי לקרות, ולא בהכרח מה שאתה רוצה שיקרה.
בעל התניא דחף כל חייו למתן צדקה לנזקקים. באמצעות נושא הצדקה הוא מדגים היטב מהו ביטחון אמיתי בהשם: אדם שיש לו בקושי כסף לחיות עבורו ועבור משפחתו, ונמנע מלתת צדקה מתוך אמירה לגיטימית לכאורה, שלו עצמו אין די וכל מתן צדקה רק יוריד את משפחתו לרעב ולנזקקות, אדם כזה למעשה נופל בביטחון בהשם.
כי ביטחון אמיתי בהשם הוא קיום מצוותיו תוך ידיעה כי מה שראוי לקרות - יקרה! וכך, אי מתן הצדקה על ידי אותו אדם לא יציל אותו מהרעב, ממש כשם שמתן הצדקה לא בהכרח יכניס אותו למצוקה. האדם הבוטח בהשם חי בביטחון מלא שמה שראוי לקרות - יקרה, וכך גם הרע הפוקד אותו הוא ראוי ואין לראות בו רע.
הגדולה באופן מחשבה אמונית זו, היא שלא משנה מה קורה לך, אתה לעולם לא נמצא בספק או בפחד מפני העתיד! בתור דור המונע ומנוהל באופן כמעט מוחלט על ידי פחדים, ספקות והגנה עצמית מתמדת, צורת מחשבה זו, אם נתרגל לה, תסיר מחסומים אדירים מקבלת ההחלטות בחיינו וממעשינו.
ברגע שבו נהרוג את הספק, לא נפחד מלגשת לנערה היפהפייה והמבריקה שתמיד ערגנו אליה ולבקש את קרבתה, כי גם אם היא לא תסכים - הרי זה מה שראוי היה להיות ואנו בוטחים בהשם שזה לטובה בוודאות.
ברגע שבו נהרוג את הספק, לא נהסס ליזום עסק למרות הסיכונים, כי אנו יודעים שאם ניכשל - הרי זה מה שראוי היה להיות ואנו בוטחים בהשם שזה לטובה. מחשבה יהודית זו, ביטחון זה בשם, לא ישנו את גורלנו למה שהיינו רוצים שיהיה, אך בוודאות ישנו את הדרך שבה אנו רואים את הדברים, מנקודת מבט של פחד, תסכול, חרדות וסרטים - למצב של ביטחון עצמי אין סופי, קבלה, אושר.
אנו מבינים עתה מדוע מצווה עלינו הבורא למחוק את זכר עמלק ולעסוק במלחמת קודש זו בכל דור ודור. ראשו המכוער של הספק וחוסר הביטחון שבנו צף ועולה כל פעם מחדש, וחלק ממהותו של יהודי הוא הידיעה שיהדותו כרוכה במלחמה נצחית זו בתוך נפשו. אין סוכן מסוכן יותר מעמלק בקרבנו, ו"הבוטח בהשם" יכרות כל יום מחדש את ראשה של מפלצת מרובת ראשים זו.
לאתר הרצאות הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם