סיפורי דגים: ראיון עם המעצב הישראלי שרולי רכט
שרולי רכט נולד בירושלים, גדל כנער דתי במלבורן והתגלגל לאיסלנד. עכשיו הוא מעצב בגדים מעור כריש ומוכר לקרל לגרפלד וסט מנוצות
באמצע המדינה האקזוטית הזאת, לפני שש שנים, פתח שרולי רכט, מעצב אופנה יליד ירושלים, חנות ואטלייה. "קל להיות כאן", הוא אומר לי מעל צלחת פורל בביתו, "אתה מכיר את כולם במדינה קטנה כזאת. אני יכול לעשות כאן דברים שבלונדון או בפריז יהיה לי קשה יותר לעשות".
כמעצב רכט משייט מתחת לרדאר. למעשה לכנות אותו "מעצב אופנה" זה קצת פספוס. קולקציות בגדי הגברים שהוא מעצב הן רק שער הכניסה לתת-מודע הפרוע שלו. "אני פשוט רוצה לעשות דברים משוגעים", הוא אומר. הדברים האלו כוללים משקפיים לעיוורים עם עדשות מאבן; עט עם ראש יהלום לחריטה על זכוכית; ממחטה חסינת כדורים מקלבר (סיב סינתטי) ; ונעליים מעורלה של לווייתן. כן, בדיוק כך, עורלה של לווייתן.
זה לא אומר ששאר הבגדים בעיצובו של רכט רגילים. לפני כמה חודשים נפגשנו בחדר התצוגה שלו בפריז במהלך שבוע האופנה בעיר. בזמן שהתעמקתי בגזרות המורכבות שלו, הוא הציע לעזור לי: "פשוט תסתכל על התוויות, הגזרות שם". לא הבנתי למה הוא מתכוון. בתעשייה שבה רעיונות "מושאלים" בחופשיות, גזרותיו של המעצב הם הסוד המקצועי החשוב ביותר שלו. אבל גזרתו של כל פריט אכן הופיעה על התווית הקשיחה. כאן המקום לציין שכל פריט בקולקציה נעשה מחתיכת בד אחת, תצוגה מרשימה של טכניקה וירטואוזית. "נסה לגנוב את הגזרה הזאת", אמר הכט בביטול בשעה שבחנתי את הגזרה של כתם נפט שמישהו הפך למעיל, "ותראה אם תצליח לשכפל אותה".
רכט הוא מעצב על אסיד. שבוע לפני הטיסה מניו יורק לרייקיאוויק, הוא שלח לי תמונה של קיר מחופה גבס ותחתיו הכיתוב: "הכנתי לך חדר שינה". לא בדיוק הבנתי למה התכוון עד שהגעתי אליו הביתה. הבניין שבו מתגורר הכט עם אשתו, מייגן הרברט, הוא בניין משרדים לשעבר שלא עבר הסבה מלאה למגורים. בסלון המרווח עדיין אפשר לראות את קווי המתאר של חללי עבודה והמקלחת הותקנה באופן עצמאי. הכיריים במטבח הונחו באופן מסוכן על ארבע לבנים אדומות וצינור חשוף נמתח אל מכל הגז. רכט הצביע לעבר החדר שלי. הצבע על הקירות רק התייבש באותו הבוקר. "עכשיו אנחנו יכולים לארח", הוא חייך. הוא באמת הכין לי חדר שינה.
במובן מסוים איסלנד היא המקום המושלם עבור רכט. "האיסלנדים עצמאים מאוד", הוא אומר, "כל אחד לומד להיות שרברב ונגר". הנוף המהפנט שנשקף מחלון הסלון שלו גורם לך לשכוח את המחסור במותרות בבית: הים נמתח אל האופק, מוקף בשני הרים אדירים. "כשבאתי לכאן בפעם הראשונה כדי לבקר חבר חשבתי שהנוף הזה הוא כל מה שאני צריך", הוא אומר ומספר שהתאהב בטבע האיסלנדי ולעולם לא נמאס לו לטייל מחוץ לעיר. כשאסף
רכט נולד בירושלים לאב עורך דין ואם עקרת בית. כשהיה בן שבעה חודשים היגרה המשפחה לדרום אפריקה. זאת היתה אמורה להיות שליחות לשנה, אך בסופו של דבר הם נשארו. ב-1985, לאחר שהוריו התגרשו, נטלה אמו של רכט אותו ואת אחיו ועברה למלבורן, אוסטרליה. "אמי נישאה מחדש, שינתה את השמות שלנו ולאבא שלי לא היה מושג איפה אנחנו ".
הנדודים טבועים באישיותו של רכט. יהודי אמיתי. במלבורן גידלה אותו אמו על ברכי הדת, אבל המצוות נדחקו הצדה כשביקרו אצל משפחות חילוניות. כך למד רכט הסתגלות מהי כבר בשלב מוקדם. "אז כנראה פיתחתי את הרגישות שלי לאנשים, מעבר לכך שלמדתי להיות זיקית. היכולת לקרוא במהירות אנשים, מצבים וסביבות הפכה להכרחית, כמו היכולת להתאים את עצמי פיזית ומוסרית למקום. אני לא יודע אם קוראים לזה אדפטציה, הישרדות או הצגה. בכל מקרה זה יוצר את הצורך האקוטי לקרוא מצבי רוח ושפת גוף. פירוש הדבר שהייתי' המוזר' כל הזמן, אבל למדתי להסתגל לשינויים במהירות".
רכט למד ב-RMIT, בית הספר לעיצוב במלבורן, וקיבל תארים באופנה ובעיצוב. הוא נסע להתלמדות במילאנו, שלבסוף לא יצאה לפועל, והמשיך לברלין בלי לדעת מה יהיה הצעד הבא. הוא כמעט נכנע וחזר לאוסטרליה, אבל כשחבריו הזכירו לו שאמנם הוא תקוע, אבל באמצע אירופה, הוא התדפק על דלתותיהם של כל המעצבים באנטוורפן ובלונדון. בסופו של דבר מצא עבודה אצל אלכסנדר מקווין המנוח, שם עבד על תפירת פריטים לתצוגות. למרות זאת, הוא מעולם לא נקלט בלונדון. לפני שש שנים קם ועזב לאיסלנד בלי לחשוב פעמיים.
לחנות-סטודיו שלו קוראים Armoury" (הנשקייה). בשנה שעברה הכניס המגזין הנחשב "Wallpaper" את החנות לרשימת החנויות שחובה לראות, לצד סניף הרמס בניו יורק וסניף קום דה גרסון בהונג קונג. לעת עתה הבוטיק הוא בסך הכל סדרת גופי תצוגה המחלקים את חלל העבודה הנרחב, אבל רכט שכר חלל חדש במרכז רייקיאוויק ומתכנן לפתחו בתחילת השנה הבאה.
רכט הוא הראשון להגיע לסטודיו כל בוקר בשמונה וחצי. שאר אנשי הצוות, שישה במספר, מתחילים להגיע בסביבות תשע. כל הייצור מתבצע במקום; אפילו בובות התצוגה מיוצרות מנייר קרטון. בחדר הקדמי של הסטודיו ניצב שולחן הגזירה העצום, עליו מפוזרות שורת מכונות תפירה וערימות בדים. מכונה לחיתוך וחריטה בלייזר תופסת את רוב שטחו של החדר האחורי. רכט משתמש במכונה ליצירת התוויות שלו.
בצוות העובדים צעירים מארה"ב, אוסטרליה, שווייץ ושבדיה. כל בוקר מתחיל בפגישה שבה כולם נאספים סביב השולחן, מתעדכנים ומתכננים את המשך היום. ביום הביקור שלי קיבל רכט קופסה עם כנפי שחרורים. "אני אצטרך להחליט מה לעשות בהן", סובב אותן והרהר, "אבל לא עכשיו - הן מסריחות".
רכט , כפי שניחשתם, מעדיף חומרים אקזוטיים ככל האפשר. לקולקציית אביב-קיץ 2011 הוא יצר וסט מנוצות, פריט שמצא את דרכו במהירות לארון הבגדים של קרל לגרפלד. לקראת הקולקציה הבאה, סתיו-חורף 2011, הוא ערך ניסויים בעור כריש. "כל החומרים האלו הם תוצרי לוואי מותרים של ציד וניטור אוכלוסיות בעלי חיים", הוא מדגיש. את העורות קיבל במתנה כשרדף אחר משאית שעמדה להשליך אותם למזבלה.
בחלל התצוגה בפריז הוא הציג סנדלים מעור כריש, חלקו הפנימי רך והחיצוני, שפיצים חדים כתער. היו שם גם כפפות מעור כריש הפוך. כן, הפוך. "כשעוטים אותן הקשקשים מלטפים ברכות את עור כף היד", אמר רכט בהתרגשות, "אבל אני לא חושב שתוכל להסיר אותן". הוא יצר גם וסט דומה, אבל החליט לוותר על ייצורו אחרי שלבש אותו ודימם במשך שבוע.
עולם האופנה מתחיל להבחין בו יותר ויותר. הוא הלביש בין השאר את לני קרביץ ואת אנתוני הגרטי מאנתוני והג'ונסונס. את הקולקציות שלו הוא התחיל להציג השנה בפריז, ויש בהן הרבה פריטים לבישים ויפים. אבל מה שמושך אותו באמת הוא המוזר והאזוטרי. כשאני שואל מה התוכניות שלו לעונה הבאה, הוא אומר: "אני מתכוון ליצור חולצות טי מקורי עכביש" .
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם