ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

תעשה לי גורו: ראיון עם הגורו המתחזה

ויקראם גנדי, קולנוען אמריקאי, רצה להוכיח שמנהיגים רוחניים זה טיפשי. אז הוא גידל זקן, למד לשנן מנטרות בסנסקריט וסחף אחריו כמה אמריקאים נלהבים. בראיון מיוחד לניו-אייג' הוא מגלה לאן התגלגלה הבדיחה שהוא בעצמו יצר

"זה הסיפור על השקר הגדול שסיפרתי אי פעם והאמת הכי גדולה שחוויתי" (ויקראם גנדי באחד המשפטים שפותחים את הסרט "קומארי")

אחד הפחדים הכי גדולים של מתרגלים רוחניים הוא לגלות בבוקר בהיר אחד שהמורה שלך, הגורו האחד והיחיד והבלתי מעורער,  אותו אדם שהפקדת בידיו את כל הפחדים, התקוות והאמונות הכי גדולות שלך – הוא חתיכת מתחזה. שמאחורי מי שעד לפני רגע היית בטוח שהוא סוג של אדם עליון מתחבא אדם "רגיל" לגמרי, לבוש ג'ינס וטי שירט.

עכשיו תארו לכם שבנוסף לכל מסתבר שאותו מתחזה הוא גם יוצר סרטים אמריקאי שרצה לעשות קומדיה על חשבונכם והנה לכם הגרסה הרוחניקית של ז'אנר סרטי "חייך, אכלת אותה" או לפחות תמצית העלילה של סרט דוקומנטרי חדש בשם "קומארי" שיוקרן במהלך סוף השבוע הקרוב במסגרת פסטיבל הקולנוע הרוחני שיתקיים בסינמטק תל אביב.

אבל הסיפור מאחורי "קומארי" קצת יותר מורכב מזה; ויקראם גנדי, בחור צעיר ממוצא הודי שגדל בניו יורק,

באמת התחיל את הכל בתור סוג של בדיחה. אפשר גם להבין אותו: כמו הרבה צעירים ממוצא הודי שגדלו על ברכי הביג מק, גם הוא הובך בכל אותם רגעים בהם אנשים מסוימים היו מבעירים אש וממלמלים סביבה משפטים לא ברורים כחלק מהיומיום שלהם ואחר כך עוד קוראים לעצמם בני משפחה.

התוצאה של זה היתה סקפטיות גמורה לכל הסיפור הזה של דת ואמונה, ומכאן בעצם התחיל הרעיון המקורי מאחורי הסרט הדוקומנטרי שיצר: להראות עד כמה דת זה דבר חסר תועלת ושמנהיגים רוחניים – לא משנה מאיזה מוצא – זה דבר טיפשי ומיותר.

כדי להוכיח את הפואנטה הוא האריך את השיער עד לישבן, גידל זקן עבות, החליף את הג'ינס בשמלה ההודית המסורתית וסיגל לעצמו את המבטא המקורי של סבתא שלו. כל זה, בתוספת כל מיני אביזרים "אותנטיים" (כמו מוט שחודו הוא סמל האום), מנטרות בג'יבריש וסוטרות מומצאות לחלוטין יצרו את דמותו הפיקטיבית של קומארי – גורו מואר שעומד להביא לאמריקאים את הגאולה.

לאורך רוב 83 הדקות של הסרט זה נראה כמו פרודיה עשויה היטב על תרבות הסגידה לגורואים, מזרחיים ומערביים כאחד. אחרי השינוי הקוסמטי הראשוני מגיע השלב הבא, שנראה כמו מבצע אמריקאי מיוחצ"ן למהדרין: בעזרת שתי שותפות לדרך שמפיצות לכל עבר את הבשורה על ביאת הגורו הוא מקים לו אשרם קטן באריזונה ומתחיל למגנט אליו קהל מעריצים שבוי, כשהכל מתועד מול המצלמות.

מעבר לעובדה שהסרט מצליח להמחיש בצורה משעשעת את הצביעות הגדולה שתרבות הגורואיזם העכשווית נגועה בה, אחד הדברים המרתקים בו הוא לגלות שהגורו הנולד ויש לציין, הכריזמט, מופתע בעצמו מעצם העובדה שהחניכים החדשים שלו - החל מרוחניקיות צעירות ותמימות שנופלות לרגליו דרך סבתות אמריקאיות שכבר ראו דבר או שניים בחייהן ועד לאנשי עסקים ממולחים - מאמינים לו בעיניים עצומות ומוכנים ללכת אחריו, תרתי משמע, ולא משנה כל כך לאן ("לא ידעתי מה אני עושה", הוא מודה בסרט, "אבל אנשים נראו כל כך מרותקים ממני..").

הם חושפים בפניו את מכאוביהם ואת המצוקות הקטנות והכי אישיות של החיים שלהם ובתגובה, באופן אירוני לגמרי, מבקש הגורו להבהיר לחניכיו הנלהבים שהוא לא יותר מאשר אשליה. "אני לא מי שאני!", הוא אומר להם שוב ושוב אלא שאפילו החצי וידוי הזה יוצר את האפקט ההפוך: ככל שהוא חוזר עליו יותר, ככה הם רוצים לטעום עוד ועוד מהקומארי הזה, שאיכשהו, מזויף או לא, מצליח לגעת בהם ואפילו לחולל בחייהם שינויים של ממש.

ההתפתחות המעניינת בסרט מתרחשת כאשר מה שהתחיל בתור בדיחה – בואו נודה, די מרושעת -
הופך למין תערובת לא ברורה של מציאות מול אשליה, עד שכבר לא ברור מתי זה ויקראם ומתי זה קומארי או האם בכלל השניים התמזגו לכדי אחד.

מה שכן ברור זה שככל שהדקות חולפות הציניות של ויקראם הולכת ונושרת ובזמן שהחניכים מפתחים בו את התלות המוכרת, גם הוא, כך נראה, נקשר אליהם יותר ויותר או לפחות לדמות הפיקטיבית שיצר. כל כך נקשר עד שסצנת הפתיחה וסצנת הסיום בסרט מתמקדות לאורך דקות ארוכות בקושי הגדול שניכר על פניו לקראת הרגע המכונן של הסרט - הרגע בו הגורו הגדול קומארי נאלץ לחשוף את האמת ולהודות שהוא בסך הכל קולנוען אמריקאי מניו-ג'רזי שרצה להעביר פואנטה.

כדי לרכך את הבשורה, רגע לפני החשיפה הדרמטית קומארי מופיע בפניהם בפעם האחרונה בשקופית בה הוא מעביר להם את המסר אולי הכי חשוב של הסרט - אתה לא צריך אף אחד מבחוץ כדי להפוך למאושר כי הגורו שאתה מחפש נמצא כבר בתוכך. נשמע קל מדי? אולי, אבל אין ספק שלגנדי זה עלה יותר – כתוביות הסיום מגלות שארבעה מתוך 14 חניכיו המסורים ניתקו איתו את הקשר מאז רגע הגילוי.

"לעשות דוקומנטרי על דמות פיקטיבית זה ללא ספק 'טריקי'", מודה ויקראם גנדי בראיון טרנס אטלנטי לערוץ הניו-אייג'. "האתגר הכי גדול בעבודה על הסרט היה ליצור את האיזון בין קומדיה אירונית לבין המסרים הרציניים שלו. הדמות של קומארי התפתחה לאורך הדרך. בשום שלב לא ידענו מה הולך להתרחש", הוא אומר. "ההבנה כמה מקומארי זה ויקראם וכמה מויקראם זה קומארי היא סוגיה שאני ממשיך להיאבק בה עד היום".
 

אז מהם בעצם המסרים הרציניים של הסרט?

"הפואנטה של הסרט היתה להראות עד כמה שום דרך או מורה אינו יותר אותנטי מהאחר. ניסינו להמחיש את זה דרך זה שהראנו עד כמה גם דת 'מזויפת' יכולה להיות אפקטיבית בדיוק כמו 'אמיתית'. הגילוי בסרט הוא חווייתי, אני באופן אישי נעשיתי פחות ציני בנוגע לפרדוקסליות שברוחניות – למשל שאמנם אנחנו לא זקוקים לאיש כדי למצוא אושר, אבל שלעיתים קרובות זה יכול לעזור; שחברה זקוקה ולא זקוקה למנהיגים רוחניים; ושלפעמים אנחנו יכולים ליצור את האמת שלנו דווקא דרך האשליות שלנו.

"באופן אישי אני יכול להגיד שכקומארי למדתי הרבה על עצמי. אני חושב שהלימוד העיקרי הוא שכבני אדם כל אחד מאתנו מסוגל ליצור המון טוב. באופן יומיומי, אני מאמין שעלינו להגיע להחלטות בהתאם לאדם שאנחנו רוצים להיות".

הפואנטה אמנם יפה אבל איכשהו יוצא שהמסר של הסרט כפול – מצד אחד קומארי מנסה להעביר את הנקודה שאנחנו לא זקוקים לגורו אבל בסופו של דבר הוא כן נוגע באנשים ואפילו לעזור לחלקם.

"קומארי פשוט שימש כמראה עבור הגורו הפנימי של כל אחד ואחת מהם, של החלומות והתקוות שלהם", מנסה גנדי להפיג את הפדוקס. "לא היה לי מושג מה האנשים האלה חווים חוץ ממה שהם סיפרו לי או מה שתועד באמצעות המצלמות. במובן הזה אני מסכים עם קומארי – החיים טובים יותר כשאנחנו עוזרים האחד לשני. נראה לי שזה מה שהסרט מנסה להעביר.

"'להיות הגורו של עצמך' זה שימוש שעשיתי במנטרה בסנסקריט. מה שהתכוונתי זה שלכולנו יש כל מה שאנחנו צריכים בכדי להיות מאושרים מבפנים. אני לא פסיכולוג או פסיכיאטר ואין לי שום כלים מדעיים כדי להוכיח את זה, אבל זו תחושה חזקה שיש לי, משהו שאני מאוד מאמין בו".

אתה מודע לזה שהמסר של הסרט יכול להסתכם במשהו כמו - קצת כריזמה, לוק הודי כמה מנטרות ניו-אייג'יות וכל אחד יכול להפוך לגורו.

"אני יכול להבין איך אפשר לפרש את זה ככה. אבל האם כל אחד יכול באמת להצליח ככה כגורו? אני לא יודע. אם מישהו אחר אי שם מנסה לעשות את זה, אני אשמח לדעת".

לסיום, עד כמה אתה מתגעגע לקומארי?

 "קומארי חי בי ובסרט. אני חושב עליו מדי יום. כשאני באמת מתגעגע אליו – יש לי עדיין את הבגדים שלו וכמה מאות שעות צילום שלא נעשה בהן שימוש שאני יכול לצפות בהן".



הסרט "קומארי" יוקרן במהלך סוף השבוע בסינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל הקולנוע הרוחני.   לפרטים נוספים

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...