מודעות עכשיו: הם לא מתים
לא לצאת פראייר הפך אצלנו לתופעה, לחשש קיומי תהומי. הרוחניקים לפחות מקווים לראות את העולם בצורה אחרת. גילבר רובננקו-דיין מציע להקדים תרופה למכת מדינה ולהקים את אגודת הפראיירים
סביר להניח שלתופעה המשונה הזו יש מקבילות בתרבויות אחרות, אבל יש לי תחושה - לא יודע עד כמה היא מבוססת - שבישראל היא קיבלה משמעות יחידה במינה. ניסיתי למשל לתרגם את המונח 'לצאת פראייר לשפות אחרות שאני מכיר וזה יצא משונה לגמרי, אז ויתרתי מרום פראיירותי (או שמא יש לומר ממורד פראיירותי?).
כך או אחרת, אם אכן רבים הישראלים בינינו שחוששים בכל מחיר לצאת פראיירים בכל חילוף של דברים באשר הוא, יש כאן בעייתיות מסוימת: כולם ינסו תמיד להפיל על כולם את התיק המפוקפק הזה. עזבו את כולם. קחו שניים, שני יראי-פראייריות אדוקים שנפגשים. שניהם יודעים שתמיד מישהו מרוויח קצת יותר או קצת פחות, אבל אף אחד מהם לא מוכן לוותר.
הרוחניקים רואים (או מקווים לראות) את העולם בצורה קצת אחרת. הם מדברים על עסקאות שהן יחסים מתגמלים בהם כל הצדדים האפשריים מרוויחים. לכל אחד יוצא משהו. כל אחד זוכה בתגמול. ואין כאן עניין של יותר או פחות בכלל. זה לגמרי אפשרי. וזה לגמרי יפה.
הנה, כך למשל הספר מספר תספורת. הוא משקיע בתספורת הכי יפה שהוא יכול. הוא לא יוצא פראייר, ממש לא, הוא יוצא מוכשר בעבודתו, הוא נהנה מיתרונות המדיטציה שבכל התמסרות ועל הדרך מקבל גם קרדיט, מקצוע, עיסוק. אנחנו אוהבים אותו כשהוא עושה עבודה יפה ואנחנו נותנים לו כסף טוב על זמנו הטוב.
עם הכסף הטוב הספר יקנה לאשתו שמלה חדשה והיא מצדה תלך מחר מאושרת וקורנת במעלה הרחוב, כך שכל מי שיפגוש בה ייהנה מהחיוך השופע והמרוצה של אשת ספר מצליח ומפנק. יכול להיות אפילו שהיא תציל חיים של מישהו עם החיוך הזה.
הספר מרוויח ואשתו מרוויחה וגם המספריים הרוויחו משום שיצאו מהמגירה ונשמו קצת אוויר וגם ענף הספרות בכללותו הרוויח, הנה יש כאן ביקוש, והכלכלה שקיבלה תנופה וגם האיש שקיבל מהספר תספורת, זה ברור - גם הוא זכה כאן ליחס אוהב ולמראה חגיגי... וגם זה שהמתין לשניהם בתור זכה בינתיים להביט בעוברות ובשוות ואולי גם להכיר את אם ילדיו לעתיד לבוא (תגידי בובה, את עושה היום רק צבע אחד או גוונים? אהה... אין על גוונים, אין!). וכך הלאה וכך הלאה.
הסיפור מסתבך כשאנחנו מנסים לכלול את טובת כלל הברואים. אבל בעסקאות מוצלחות ביותר אפשר לומר שבהחלט גם אנשים, גם סביבה וחיות אחרות, גם השמיים וגם הכוכבים - כולם חוגגים. כולם יוצאים נשכרים. זה אולי דורש יצירתיות גדולה יותר, מודעות רחבה יותר, אבל זה בהחלט אפשרי. בכלל, עסקה מוצלחת באמת היא עסקה שבה כולם מרוויחים.
אבל מה אם יקרה למשל אם בכלל לא נתאמץ? מה יקרה אם ניקח את זה למקום אחר לגמרי. מה יקרה אם נשנה את חוקי המשחק כך שמראש נסכים ונכוון לכמה פראיירים, ככה, בעיניים פקוחות?
מה יקרה אם נחליט כבר עכשיו שבעבור אותן העסקאות בהן איננו מצליחים לצ'פר את כל הנוגעים בדבר (חשבנו חשבנו ופשוט לא עלינו על תסריט בו כולם מרוויחים או לכל הפחות מרוויחים בצורה שוויונית) - תחת זאת נטפח מתנדבים שבכוונה תחילה ומרצונם החופשי יעטו על עצמם את גלימת הפראייר הנלוזה?
במילים אחרות, חשבתי להציע שאולי הגיע הזמן להקים אגודה חדשה לקידום הפראיירים. כן. שיעמדו מחוץ לארון גאים ומכובדים.
כמובן שלא כל אחד יוכל להיות פראייר בהתארגנות העתידית הזו, מה אנחנו פראיירים?! לכן מוכרח שתהיינה בחינות כניסה מאוד, אבל מאוד, קשות. אנחנו נעסיק בוחנים שבשום פנים ואופן לא נגועים בקללת הפראייריות, כדי שיבדקו בציציות של כל מועמד ומועמד ויבחנו עד כמה הוא באמת פראייר. אם מישהו בכל זאת יצליח לעבור את שבעת מדורי הגיהינום שנעביר אותו, הרי שיהיה לו, בסופו של דבר, אחלה של מקצוע. המקצוע המבוקש של כל הזמנים.
"צריך בהרצליה עשרים יחידות", יקרא הכרוז בתחנת המיון וההשמה של מועדון הפראיירים האקסקלוסיבי שלנו. "עשרים עסקאות מתחננות להיסגר עכשיו בפיתוח ואף אחד לא מוכן לצאת פראייר... מהר, מהר, לשלוח לרחוב המזלג עשרים בוגרים! (דיר-באלק לא את הטובים ביותר, כדי שלא נצא...)".
והנה, אחרי שהם אצים רצים להתייצב במקום, מגיעים סוף כל סוף הפראיירים המוסמכים לשירות המתווכחים המותשים. הם חוטפים את העסקה ובשעה טובה ומוצלחת היא נחתמת. כמובן גם שאף אחד לא יתלונן, כולל הפראיירים עצמם, מכיוון שעל שום שהצילו את המצב קיבלו תשלום נאות לפי תעריף מוגדר מראש של איגוד הפראיירים. הכול יהיה מוסדר ומסודר וגם הפראיירים בעצם לא ייצאו כל כך פראיירים.
אוה, אני כל כך מאמין ברעיון הזה, שאני בטוח שבסוף ייווצר מצב שבו ילחמו אנשים טובים להיכנס לאגודה הזו. היא תהיה כל כך יוקרתית ונחשקת שכולם ירצו להיות חברים בה. ומי שלא יצליח להתקבל, ירגיש מה זה פראייר שפשוט חבל.
לאתר של גילבר רובננקו-דיין
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם