ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

ארץ חדשה: יומן מסע לדרום סודן

כביש סלול אחד, סבך עצים מטורף, עשרות שבטים ששמרו על מנהגיהם אלפי שנים ומרחבים עצומים שיד מערבית עוד לא הרסה. מיוחד: יומן המסע של התייר הישראלי הראשון בדרום סודן, מדינה שקיימת בקושי חצי שנה

 

דרום סודן, שבט הטופסה. "ברוכים הבאים לאדמתנו, קדושים תהיו בשבילנו, רוחות אבותינו ילוו אתכם במסע, שובו בשלום". במילים חמות אלו קיבל אותנו זקן השבט המקומי, בעודו יושב עירום על כיסא מסורתי קטן מעץ בחברת שאר מכובדי השבט. מפגש שמלמד על תושביה של המדינה החדשה - חמימות אנושית נאיבית שנמצאת רק בתחילת המגע עם יד מערבית.

בימים אלה מציינים בדרום סודן כמעט חצי שנה של עצמאות. העולם צהל ביולי האחרון יחד עם המדינה החדשה, שאחרי שנים של מלחמה עקובה מדם זכתה בעצמאותה. כאשר תמו החגיגות ניתן האות, ומדינות העולם הסתערו על האומה הצעירה על מנת לתפוס כל תחום אפשרי שממנו ניתן להרוויח כסף. משקיעים מכל קצוות הגלובוס מגיעים לג'ובה הבירה במטרה להשקיע בחקלאות, ביטחון, בנייה, פיתוח תעשייתי וכמובן נשק. כולם רוצים להיות ראשונים.

גם אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים להיות ראשונים, התיירים הראשונים. המערביים הראשונים שיכריזו על עצמם תיירים בארץ החדשה. אז יצאנו למסע משלנו, נחושים לעבור את הגבול ולתקוע את הדגל בקרקע הבתולית. המסע שלנו מתחיל בקמפלה, אוגנדה. יצאנו לדרך אנוכי, עיתונאי סקרן; דודו אדרי, מנהל מחלקת הרפתקה ומסעות השטח של החברה הגיאוגרפית, טייל ותיק שדובר ערבית, מרוקאית, טורקית ועוד, וכבר ראה את כל העולם - אבל מתרגש מהחוויה כמו ילד שלא ראה שוקולד מעולם ונכנס לחנות ממתקים; וגיא העצבני, ישראלי חובב אננסים, שחי יותר מדי זמן באפריקה.

חדשה או לא, בדרום סודן לא מכניסים תיירים בלי ויזה. צעדנו לשגרירות המדינה החדשה בקמפלה. הפקידים נראו מחויכים ונבוכים מהמעמד. למרות המראה המיושן, היה ריח של משהו חדש באוויר. ריח של עצמאות. למרות חששותינו, קיבלנו את הוויזה בלי הרבה בעיות. שאלו לסיבת הנסיעה וקצת הופתעו לשמוע שאנחנו תיירים. זה יחזור על עצמו עוד הרבה במהלך ההרפתקה שנעבור. אף אחד בדרום סודן עוד לא מכיר באמת את המושג "תיירות". בכל אופן, יש ויזה וההתרגשות שלנו בשיאה. מצטלמים עם הדרכונים, מאושרים כמו חתנים לפני החופה, אבל גם קצת חוששים. אחרי הכל, דרום סודן.

ארזנו את עצמנו על ג'יפ אוגנדי אחרי שהצטיידנו

במים, אוכל, המון אננסים וסיגריות, וגם בקבוק ויסקי משובח. הדרך למעבר הגבול בצפון אוגנדה אורכת יממה שלמה ועוברת בתוך ארץ מסקרנת לא פחות. חוצים את מפלי קרומה של הנילוס הלבן אשר זורמים צפונה לתוך דרום סודן ומגיעים למעבר הגבול נימולי. כאן הבירוקרטיה האפריקאית שולטת. המתנה ארוכה בין עשרות משאיות שמובילות ציוד למדינה הצעירה. את הזמן העברנו בהיכרות עם המאכלים המקומיים: קסאווה, שורש מקומי אפוי בטעם של ערמונים, ורולקס, מין מלאווח מגולגל עם חביתה. בסוף הגיע תורנו. הצגנו דרכונים, שילמנו מסי מעבר והחלקנו צפונה לתוך דרום סודן. אנחנו שם. חצינו את הגבול. התיירים הראשונים.

עכשיו מגיע תור התשאול אצל אנשי הצבא הדרום סודנים. רובם אנשי המתחרת הוותיקה, ה-SPLA - הצבא לשחרור סודן - שהפכו לחיילים מן המניין. על שרוול מדיהם מתנוסס דגל המדינה. הם מבררים את סיבת הגעתנו וקצת מתפלאים לגלות שאנחנו תיירים - ועוד מישראל. אפילו מפקד מעבר הגבול מגיע כדי לחזות בפלא, שלושה ישראלים שחוצים את הגבול ולא למטרת עסקים. יש מתיחות קלה באוויר, עד שהנייד שלו מצלצל ומתברר שהרינגטון הוא קולות של עז. כולם נקרעים מצחוק והקרח נשבר. נותנים לנו לעבור. סופית, עשינו את זה. החשש מתחלף ברצון לטרוף את הארץ החדשה.

עיר הגבול היא נימולי, והיא נמצאת בפריחה מרשימה. סוללים ובונים. האמריקאים נתנו לדרום סודן, כמתנת עצמאות, את הכביש הסלול הראשון במדינה, בין הגבול לבירה ג'ובה. הכסף מהדוד סם, המבצעים הם טורקים. אנחנו עומדים דקות ארוכות בפקקי הכביש החדש והלא גמור במטרה לצאת מנימולי, עד שדודו פונה לטורקים בשפת אמם. הם לא מבינים מאיפה זה נפל עליהם, ושם, בדרום סודן, נוצרת אחווה טורקית-ישראלית כאילו לא הייתה מרמרה מעולם, וארדואן ונתניהו יושבים לקפה מדי אחר צהריים על מצרי הבוספורוס.

הטורקים המופתעים מכבדים את הישראלים ונותנים לנו להתחיל במסע אל הלא נודע. בתחילת הדרך אספנו את פרנסיס, דרום סודני ענקי שבילה שנים רבות בישראל, ואשתו וילדיו עדיין מתגוררים בקיבוץ בדרום הארץ. הוא מצטרף אלינו כדי לשמש כמדריך ומתורגמן. החלטנו שאנחנו לא ממשיכים לג'ובה, אלא חותכים מזרחה, לארץ לא נודעת, ונוטשים את הכביש הסלול היחיד במדינה. במהלך הנסיעה בשבילי העפר מתגלה בפנינו ארץ ירוקה ומדהימה, עם נופים פראיים של סוואנה אינסופית. אנחנו נחושים לראות פילים, ג'ירפות ונמרים מסתובבים חופשי. תוך כדי הנסיעה נגלים בצדי הדרך כפרים קטנים, אבל רובם חבויים בתוך הסבך. אין כלי רכב שנוסעים על השבילים, אבל מדי פעם חולפת מכונית של אחד מארגוני הסיוע, שעוברים בין הכפרים.

אנחנו מחליטים להמשיך עד טוריט, העיר השנייה בגודלה במדינה, בירת המחוז של מזרח אקווטוריה וסמל המאבק לשחרור מהצפון. פרנסיס, שעבר תלאות בצפון סודן, מצרים וישראל ומתגורר כיום בטוריט, מספר לנו שבעירו התחיל המאבק לשחרור דרום סודן. שם, עוד ב-1955, נורתה הירייה הראשונה, יריית הפתיחה למלחמת האזרחים הארוכה.

אנחנו מגיעים לעיר בשעת לילה מאוחרת, אבל מצליחים לקבוע פגישה כבר לבוקר יום המחרת עם השר לענייני שמירת החי המקומי והארצי. חדרי אירוח מקומיים לא חסרים - הוסטלים של מעט פחות משלושה כוכבים - אבל עם המצרך החשוב ביותר: כילה נגד יתושים. דרום סודן התברכה ביופי רב, מחצבים ואנשים נפלאים, אבל גם בהמון - המון - יתושים ענקיים ורעשניים, שגורמים לך לחשוב שאתה מעביר את הלילה בתוך מסוק יסעור, עם חשש תמידי מעקיצה שתסדר לך מלריה.

למחרת בבוקר אנחנו מגיעים לפגוש את כבוד השר, שהתפנה מעיסוקיו כדי לקבל את האורחים מישראל. השר, גם הוא חייל לשעבר ב-SPLA, מקבל אותנו בחשש, ואנחנו עוברים תחילה תחקיר מקיף. גם לו קשה להאמין שאנחנו בסך הכל תיירים. לבסוף, גם ג'ורג' הקשוח נשבה בקסמם של האורחים הישראלים המשוגעים שהחליטו שהם תיירים, והתרכך: "אנחנו לא מוכנים לזה עדיין, יש לנו עוד צרות של תחילת הדרך", הסביר, וביקש שנארגן לו משקיעים כדי לשפר את התיירות.

ואז, בעיניים נוצצות, החל לספר סיפורי מורשת קרב מישראל. גילה איך לקחו אותם בתחילת שנות התשעים להתאמן בנגב כדי שיוכלו להתמודד טוב יותר עם צבא הצפון ושיתף בחוויות שעבר בישראל. לדעתו, האומה הדרום סודנית חבה הרבה לישראל. אחרי שנגמרה הסחבקייה עם ג'ורג', קיבלנו ממנו כמה עצות מועילות להמשך: "הכי נכון להסתובב כאן עם מסוק", אמר , ונתן לנו אישור לטייל במדינה שלו כרצוננו ולצלם ללא חשש.

מסוק לא היה לנו, אבל הג'יפ שלנו שרד יפה את הדרך האינסופית שעברנו באותו יום, "דרך הפרפרים" - כביש ארוך ואינסופי, עתיר מהמורות ושרידי בוץ מהגשם של אתמול בלילה. הדרך עוברת בתוך סבך של שני מטרים גובה, בין לבין עפים אלפי פרפרים בשלל צבעים, ובאוויר יש ריח מתוק. טבע בתולי שלא פגש מעולם אזור תעשייה וכמעט לא נתקל בעשן כלי רכב.

לצד הדרך אפשר לראות מדי פעם מקומיים בפעולה, בעיקר נשים שמובילות אל הכפר מים, תבואה וכלי עבודה לשטחים החקלאיים. והכל על הראשים, כאילו מדובר במגבעת בריטית קלה. מדי פעם צצים גברים צעירים עם קלצ'ניקובים ומאצ'טות, ששומרים עליהן. הם מכונים "טרופה", חיילים לשעבר ב-SPLA, שמשמשים כיום כשומרי הסדר הלא רשמיים בין הכפרים.

הכפרים ממשיכים להציץ מהסבך. אנחנו עוצרים, מצלמים, מתקשרים עם הילדים המקומיים, שמאושרים לראות זרים. אנחנו אטרקציה מיוחדת עם מצלמות משוכללות. להבדיל מטיולים אחרים בעולם השלישי, שבו רגילים המקומיים לתיירים עם מצלמות דיגיטליות שבהן ניתן לראות את המצולמים, כאן זה קורה לראשונה: אנחנו מוצאים את עצמנו משתפים אותם בתמונות וההתרגשות רבה. הם חוזים בעצמם לראשונה, השיתוף שובר את המתח ויוצר קרבה עם הזרים שהופיעו על אדמתם.

הסבך אינסופי. מרחבים עצומים של עצים, צמחייה גבוהה ואבני גיר שצבען שחור ממיליוני השנים בשמש האפריקאית. הנמרים, האריות ושאר החיות חיים, מתברר, בדיוק כמו בני האדם המקומיים, בתוך הסבך, שהוא מקור החיים המשותף לכל מי שנשמה באפו. הוא מספק הגנה, מזון, עצים לחימום ומה לא. בדרך החשופה אנחנו נתקלים רק בפניניתיים, סוג של תרנגול, שלא מפחד מדבר. זה גם מה שנראה עד סוף המסע. לא פילים, לא אריות - פניניתיים. השאר מסתתרים בסבך, שבעונה הרטובה מספק מחסה הולם לכולם.
אנחנו נוסעים לאורכו של רכס הלופיט. הכפרים על הרכס הגבוה נראים כאילו לקחו את עצמם מתאילנד והתמקמו בסוואנה של אפריקה. הנוף מרהיב, עוצר נשימה.

אנחנו כבר בשטחים של שבט הדינקה. דרום סודן מחולקת לשבטים, ולכל קבוצה יש מאפיינים אחרים. בני הדינקה עושים חתך סביב הראש - לכל היקפו - ועוקרים לעצמם את ארבע השיניים התחתונות. הטופסה מתהדרים בעיטורי פנים מסורתיים. המורלה מסירים את שתי השיניים התחתונות הקדמיות עם הגעת בן השבט לבגרות, והם מוסיפים גם חתיכת ברזל התקועה בשפה התחתונה. הלאטק מאופיינים בעיטורי אוזן מיוחדים, והשולנוק מקפידים על חתכים גדולים לאורך המצח.

לכל שבט ניב משלו של השפה, ובכולם יש נגיעות ערבית. אנחנו מתקבלים בברכת "סלאם עלייכום" בכל מקום, ומנצלים את הערבית הבסיסית מימי השירות הצבאי לתקשורת עם המקומיים. פרנסיס שולט ברוב הניבים ומתקשר עבורנו עם המקומיים, שלא כולם דוברי אנגלית או ערבית שניתן להבינן.

לפנות ערב הגענו לכפר קטן וקסום באזור לפון, על הדרך הראשית, צמוד לנחל שבו שוחים הילדים הקטנים ומעבירים את הזמן בין משחקי מים ודיג. לכפר קוראים אקווארו. משמעות השם היא "אני לא אוהב". כמו בכל כפר, גם כאן יושבים זקני השבט וראשי הקהילה במעגל מתחת לעץ המרכזי ודנים בענייני היום. הנשים המבוגרות דואגות למזון, הצעירות מתרכזות סביב משאבות המים, מכבסות ומעבירות דליים לכפר. הגברים הצעירים יושבים בסמוך למעגל המבוגרים ומתבוננים בהם. יום יבוא וגם הם יקבלו אישור להיכנס לחבורת שלטון הכפר.

מנהיגי הכפר הזה הם יוצאי ה-SPLA שיצאו לפנסיה אחרי שנים ארוכות של לחימה, וכעת קיבלו תפקידי ממשל שונים בכפרים. אנחנו מתקבלים אצלם בחמימות, עשרות לחיצות ידיים. הם לא רגילים לתיירים, זו הפעם הראשונה שהם רואים בני אדם לבנים שהגיעו למטרת ביקור נטו. מדברים איתם הרבה על ישראל ועל הסיוע שקיבלו מהמדינה הרחוקה במהלך ימי הלחימה. אבל נושא השיחה העיקרי הוא האויב המשותף של כולם, היתושים הענקיים שטובחים בכל מי שרק אפשר מדי לילה.

מנהיגי הכפר אישרו לנו לחנות לילה בשטחם ולפרוש אוהלים סמוך לבית הממשל. בחסותם אנחנו נלקחים לסיור בכפר. תוך מספר דקות נצמד אלינו שובל ארוך של עשרות אנשים שמלווים אותנו, בעיקר ילדים קטנים נרגשים. בתחילה הילדים חוששים, מתקרבים לאט, ממששים את הידיים ואת שערות הזקן שצמחו לנו במהלך ימי המסע. אנחנו מרגישים כמו המופע המרכזי בקרנבל שהגיע לכפר. על אבן ענקית בעלת שקערורית כורעות נשים צעירות וטוחנות דגנים, חיטה ודורה, כדי להכין מהם לחם, בירה (חזקה ביותר) ומטעמים נוספים.

בין הנשים נגלית לנו בחורה מדהימה ביופיה שלו הייתה גדלה בעולם המערבי, אין ספק שהייתה מעבירה את ימיה בשדרה החמישית בניו יורק ככוכבת שבוע האופנה המקומי. באפריקה, ככל שהאישה גבוהה יותר, הערך שלה גבוה יותר. התשלום המינימלי לחתונה עומד על 30 פרות. הדוגמנית שלנו שווה כ-70 פרות.
 
המקומיים, שכלל לא הטרידו אותנו וכיבדו מאוד את גבולות מתחם האוהלים שלנו, שלחו את אחת הנשים הגבוהות בכפר כדי לאפות לנו לחם מקומי - כיבוד לאורחים. מצאנו את עצמנו בדרום סודן, בשני אוהלים בתוך כפר שנמצא בשום מקום, נהנים מלחם מקומי, מבשלים ארוחת ערב, לוגמים מבקבוק הוויסקי המשובח ושומעים מפרנסיס סיפורים על המקומיים. לתושבי הכפרים אין תאריך לידה, הם קובעים שייכות לתקופה לפי הדור שבו נולדו. לכל דור ודור יש כינוי של בעל חיים. לכן, כששואלים מישהו לגילו, הוא מייחס לעצמו את בעל החיים של דורו: "אני מדור הנשרים", משתף אותנו פרנסיס, ששמו המקורי הוא איגה, כלומר "גשם". לכל אזרח דרום סודני יש שם שקשור לטבע, אבל גם שם נוצרי שמלווה אותו כל החיים.

בעוד לנו ישנו דור תש"ח שלחם והקים את המדינה, לדרום סודנים ישנו דור הנמרים, אלה שנלחמו על השחרור מצפון סודן. זה לא דור המייסדים המקורי. אברהם אבינו של השבטים השתייך לדור הפילים, כך על פי הסיפורים שעוברים בעל פה. אמנם אין להם באמת היסטוריה, מלבד בניין או שניים שנשארו מתקופת השלטון הבריטי, אבל הם הצליחו לשמר את צורת החיים שלהם כפי שהייתה בדיוק לפני כמה אלפי שנים - חלוקת התפקידים בין הגברים לנשים, צורת המגורים ותרבות הציד. בעונה היבשה, כל השבטים יוצאים לציד, ויש חלוקה מסודרת לפי אזורים כדי למנוע חיכוכים.

הציד מתבצע בקשתות וחצים, והחיות המבוקשות ביותר הן אריות, נמרים ופילים. את השלל מביאים לכפר וכל התושבים חולקים בו. הציד שהביא את החיה מקבל את השוק שלה כמתנה, לו ולמשפחתו. יש גם צל"ש מקומי, עיטור על החנית, סמל לגבורתו.

המערכת הסוציאלית העצמאית בכפרים עובדת ביעילות. חלק ממנה הוא גם דאגה לזקני השבט שיושבים מתחת לעץ, ומקבלים מזון מתוך כבוד. רווקות הכפר לנות אצל אלמנות הכפר ועוזרות להן עד חתונתן, ובתמורה הן שומרות על הנערות ומחנכות אותן. גבר שרוצה להתחתן, צריך, מעבר ל-30 פרות, להקדיש ארבע שנים ארוכות לחיזורים ומאבק עד שיקבל את אישור משפחתה של בחירת לבו.

השכם בבוקר נפרדנו מחברינו בכפר והמשכנו לדהור בג'יפ אל תוך הסוואנה. הדרך בוצית ולא קלה, השבילים צרים ולא סלולים, כאלה שלא חוו נסיעת כלי רכב כבר הרבה זמן. הנסיעה ארכה שעות ובדרך כמעט התהפכנו עם הג'יפ, אחרי שהתנגשו חזיתית בעץ שהסתתר בתוך הסבך ועיקם לנו את כל מכסה המנוע. למרות זאת, הצלחנו להגיע לעיר קפואטה.

כבר בכניסה אליה איתר אותנו איש ביטחון שמיד הוביל אותנו לתחנת המשטרה כדי שנקבל אישור להסתובב חופשיים באזור, יחד עם הגנה ואיש קשר. מתוך העיר יצאנו לביקור בכפרים הסמוכים, שם מתגוררים אנשי שבט הטופסה. הם דרים בחוות קטנות, הנשים לבושות בבגדים מסורתיים - בדים אדומים צבעוניים, נזמים וטבעת בסנטר. גם כאן ההתרגשות רבה נוכח הזרים, ואנחנו נלקחים לעץ הזקנים כדי לקבל ברכה ואישור להסתובב בשטח הכפר. לאחר ברכת הדרך של זקן השבט, הוקדש לנו ריקוד שבטי של צעירי הכפר, שהשתוללו עם החניתות והכידונים שלהם - בפראות, אבל בדיוק מושלם. כולם רוצים להצטלם, לגעת.

לפנות ערב חזרנו לעיר, רעבים, כדי לחפש את ביתו הישן של פרנסיס. לפני 28 שנה, בעיצומו של אחד מסיבובי המלחמה עם הצפון, התגורר פרנסיס הילד בעיר עם משפחתו: אביו, אמו ותשעה אחים ואחיות. כעת הוא חוזר לכאן לראשונה. יום אחד, בגיל שמונה יצא לשחק כדורגל ופצצה צפון סודנית פגעה פגיעה ישירה בביתו. אמו וחמשת אחיו נהרגו.

אחר כך חייו כבר לא היו אותם חיים, והבחור שאצלנו בארץ מכונה "פליט סודני", חושף סיפור חיים קשה של תלאות, מלחמה, מעבר לסודן הצפונית, בריחה למצרים-שם זכה ליחס משפיל, חציית הגבול לישראל על מנת להציל את משפחתו ולתת להם סיכוי טוב יותר ושיבה מרגשת הביתה, למולדת. אנחנו לא מוצאים את הבית ההרוס של פרנסיס, אבל כן את המקום שבו עמד פעם. צמח שם עכשיו עץ, שהוא הזיכרון למשפחה שנגדעה.

ממשיכים במסע, יורדים דרומה ומגיעים לסוף הדרך הלא סלולה, לכפר בשם לורנה. האוכלוסייה בכפר הקטן לא דוברת שום שפה שאיננה הניב המקומי, שאינו מוכר גם לפרנסיס. עזבנו את הכפר והמשכנו בנסיעה במטרה למצוא את הדרך לשביל הראשי, ונתקלנו בכפר קטן באמצע שום מקום. מתברר שחצינו את הגבול לאוגנדה והגענו לבסיס צבאי. החיילים האוגנדים מסתערים על הג'יפ שהגיע משום מקום, ורגע לפני שאנחנו מסתבכים איתם ממש, הם מעיפים אותנו בכעס בחזרה לדרום סודן.

בסופו של דבר חזרנו לדרך הראשית. היה זה כבר אמצע הלילה, והגענו לכנסייה ענקית, עצומה במונחים של דרום סודן. הכומר הראשי קיבל אותנו למרות השעה המאוחרת, שמע שאנחנו מישראל ופתח בפנינו את חצר הכנסייה. מבחינתו, ישראל היא מעצמה המסייעת לעמו. למחרת בבוקר טיפלנו בג'יפ ויצאנו בחזרה לשביל הראשי, במטרה להגיע כמה שיותר מהר לאוגנדה. אחרי שעות של נסיעה הגענו לכפר גדול יחסית. במסעדה המקומית ישבו מקומיים שצפו באל-ג'זירה. הכותרת: שחרור גלעד שליט. התיישבנו איתם, הזמנו בירה מקומית וחווינו את המיניהיסטוריה מדרום סודן.

נימולי. דרום סודן. סוף המסע. מחר בבוקר אנחנו חוצים את הגבול בחזרה לאוגנדה. שעת לילה מאוחרת, אנחנו במרפסת של מלון פרדייס עם בקבוק הוויסקי שלנו בעיירת הגבול, סמוך לכביש הסלול הראשון במדינה החדשה, מאזינים למוזיקה מקומית. דרום סודן אמנם עוד לא בת חצי שנה, אבל גם לכאן הגיעו כבר רסיסי המחאה החברתית, ופרנסיס מתרגם לנו את מילות השיר שאנחנו שומעים: "על הדרך בין נימולי לג'ובה, אנחנו מחפשים את גן העדן לחיים טובים יותר, רק רוצים לחיות בשקט עם שלטון לא מושחת". אנחנו מחייכים זה לזה, גילינו ארץ חדשה. אנחנו התיירים הראשונים.

הכותב היה אורח "החברה הגיאוגרפית".
ב-18 לדצמבר 2011 ייצא מסע פורץ דרך נוסף של החברה.

צילומים: ליאור לנדנברג ודודו אדרי

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...