ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

כמו נוצה ברוח: ליאורה טרגן, העוף המוזר של תעשיית האופנה

היא הגיעה לראיון אצל אלבר אלבז, אבל פספסה. היא עיצבה עבור רוברטו קוואלי, אבל לא התחברה. היא גובה 13 אלף שקל עבור צעיף, אבל חיה בדירת קרקע בפלורנטין. ליאורה טרגן נחשבת לגאון בקרב מביני דבר, אבל רובכם לא שמעתם עליה. ראיון

המעצבת ליאורה טרגן לא מבקשת שאחלוץ את נעליי בהיכנסי לסטודיו שבו היא עובדת וגרה, בשכונת פלורנטין בתל אביב. כנראה תפסתי אותה ביום טוב. ביום רגיל היא מבקשת מבאי ביתה לחלוץ נעליים בשל השטיחים המכסים את רצפתו. ביום רע היא מסוגלת להעיף משם אנשים, כפי שעשתה לכמה סטייליסטים שהגיעו בהזמנת היחצנית, בתקופה הקצרה שבה ניסתה לעבוד עם יחסי ציבור.

הסטייליסטים, מצדם, דווקא משתגעים על הדברים שלה. הסטייליסט המוערך ראובן כהן, למשל, מרעיף עליה שבחים: "היא עילוי. זה פשוט לא ייאמן, היא אחד האנשים היותר יצירתיים בתחום, אמנית. כל פעם שאני לידה אני מתמלא השראה. היא עושה דברים ממקום נקי וגבוה, ויש לה תפיסה עמוקה. היא מעל לתכתיבים של האופנה, ואולי זה גם מה שמעכב אותה". אולי, ואולי גם היחס הדואלי של טרגן להצלחה ולפרסום. לפני כמה חודשים היא ביטלה את הראיון שקבעתי איתה, וגם כעת היא לא להוטה שיכתבו עליה. הלקוחות שלה מגיעות מפה לאוזן, מעין קאסטה סודית של מבינות עניין.

טרגן היא עוף מוזר בתעשיית האופנה, אחת שלא משתפת פעולה עם כללי המשחק. עזבו פרסום - טרגן לא מוכנה אפילו להתחייב על קולקציה. יש לה עיצובים שהיא יצרה במהלך השנים, רק כשהייתה לה מוזה, והיא בשום אופן לא מוכנה ליצור רק כדי להציג קולקציה. התכתיבים האלה פשוט לא עובדים עליה. מהסיבה הזאת, בין השאר, התפרקה לפני כמה חודשים השותפות שלה עם דורית בר אור, בעלת המותג "דודו" (שעד לאחרונה נקרא "פה פור טואה"). טרגן עיצבה במשך תקופה עבור המותג, אך בשבוע האופנה האחרון, כשבר אור העלתה קולקציה למסלול לקול תשואות הקהל, טרגן כבר לא הייתה חלק מהעסק.

נשארתן חברות?
"לא. זה תמיד ככה, זה כמו התאהבות. היום אני מבינה שאני לא בנויה לעצב בשביל מישהו אחר".

נשארו לך צלקות?
"הצלקת הגדולה ביותר זו הצלקת שאתה עושה לעצמך. תראי, לא הייתי שותפה עסקית. הבאתי את הדברים שלי, לה היו את הדברים שלה. היא בחורה חכמה, היא הייתה צמודה אליי שנה והיא לומדת מהר, ויש לה סטייל שחבל על הזמן, שלא לדבר על זה שיש לה גוף מדהים שנורא כיף להלביש. אבל הרגשתי שאני מפזרת אנרגיה סתם. כשאת עובדת עם מישהו את צריכה להתחשב בעולם שלו. מה מתאים לו, מה הוא רוצה. אתה מנסה שהוא יאהב את מה שאתה עושה. בסוף התקופה עם דורית הרגשתי שהקול הפנימי שלי נעלם. ראיתי את עצמי פתאום כמו משולש שמנסה להיכנס לתוך עיגול, והרגשתי שאני צריכה להתחבר שוב למה שאני רוצה להגיד. אני מעדיפה ליצור לבד, שם הרגעים היפים והמרגשים שלי ביותר".

העיצובים שלה מלאי השראה, וכל פריט הוא מה שנקרא "פיס". האקססוריז - חגורה, צעיף, שרשרת - משנים לגמרי את מראה הבגד, ולהפך: הבגדים שלה הם כמו תכשיטים. תכשיטים יקרים, יש לומר, או כמו שהיא אומרת, ומתכוונת לקטע הרגשי דווקא: "זה צריך להיות פרשס". מה שבטוח, ההשקעה בחומרים ניכרת: קטיפה, ("אני חולה על קטיפה"), משי דק במיוחד, עור, טאפטה, קשמיר, נוצות, פנינים, רקמות בדוויות, אמייל, סריגה, כסף, זהב, מטבעות, קונכיות. הדירה כולה מלאה בפריטים יפים: מסכות, כובע אינדיאני עם נוצות, ספינת מפרש מעץ, דג ענק מברונזה, פסלונים, קופסאות יפות ושאר שכיות חמדה. על הקיר תלויה גם שמלת כלה לבנה, עשויה טאפטה טבולה בדיו שחור, שעיצבה בזמן לימודיה בשנקר ושהוצגה במוזיאון ישראל ובמוזאון ליהדות בניו יורק ובסן פרנסיסקו.

לפגישתנו טרגן לובשת פריטים ואביזרים בעיצובה: קימונו מקטיפה, שמתוכו מבצבצת שרשרת משרוך שחור עם קונכיות מוזהבות; עגיל עם נוצה, עגילי חישוק ועגיל עם לטאה; וצמיד אדום עם דג זהב. מכנסי העור

שהיא לובשת מזכירים קצת מכנסי רכיבה. עורם גמיש והם נראים נוחים להפליא, שבא למדוד. מחירם, אגב, 3,500 שקל. מציאה, במונחי טרגן, יש לה צעיפים שעולים יותר. צעיפי רשת מסריגת יד של רשת דקיקה מחוטי כותנה, שעליהם מרוקעים חרוזי כסף, זהב, פליז או סברובסקי. הקטן, זה עם הזהב 24 קארט, עולה 7,000 שקל. הגדול, שהיא משתמשת בו בחומרים זולים טיפה יותר בשל הכמויות, עולה 13,000 שקל, "והיום אני משכירה אותו יותר כי ברור לי שלא כל אחת יכולה לרכוש אותו", היא מבהירה.

שוויו של הפריט היקר ביותר בסטודיו, תחזיקו חזק, הוא 100 אלף שקל. מדובר במין גלבייה מקרפ ז'ורז'ט דק, שעליו מונחות נוצות תוכי אמיתיות בטכניקה מיוחדת שמשמרת אותן. ביניהן משולבות מטבעות עור וסברובסקי ועיגולי מתכות שמזכירים פירסינג. עבודה יפהפייה שמזכירה קצת את שמלת הנוצות של גוטייה שלבשה דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. "גוטייה הוא השראה שחבל על הזמן, אבל הוא עשה עם זה משהו אחד ואני עשיתי משהו אחר. זו שפה אחרת", היא מבארת.

את מחבבת נוצות, מה?
"הכל התחיל מזה שאיזו שנה היה לי תוכי שקראו לו רובי. הוא עבר איתי שנה מצחיקה. הייתי נוסעת איתו על האופניים, הוא היה החבר הכי טוב שלי. זו הייתה תקופה שנדדתי הרבה, והוא היה הבית שלי. הוא חשב שאני אמא שלו, נשיקות ואל תשאלי. בסוף הוא פרש כנף. גידלתי לו את הכנפיים והוא עף, בכיתי שחבל על הזמן".

הפרדוקס אצל טרגן ברור: מצד אחד היא מעצבת פריטי קוטור ששוויים נע בין אלפי לעשרות אלפי שקלים, ומצד אחר מאפסנת אותם בדירת הקרקע הקטנה שהיא גרה בה, בשכונה שמסתובבים בה בלילות נרקומנים. מאוד לא יפתיע לשמוע שהיא מתקשה לגמור את החודש, או כמו שהיא אומרת, ספק בצחוק ספק ברצינות: "לי אין כסף לקנות את העיצובים שלי".

טרגן, שאמרה בעבר שהיא לא רואה בגדים כאמצעי לעשות כסף, מתנהלת באופן לא מסחרי בעליל; זה מתחיל בכך שאין לה חנות, ממשיך בהשקעה המינימלית בשיווק ובקידום מכירות ונגמר בקושי שהיא מציבה בפני הלקוחות: אם את רוצה ללבוש "ליאורה טרגן", את לא יכולה למדוד, למשל. אין אצלה בגד בכל המידות, יש אחד מכל דבר (למעט חולצות בייסיק). את יכולה רק להזמין, מה שנקרא קוסטום מייד, רצוי לפחות חודש מראש: "אני לא בעניין של לעשות סטוקים, אני עושה רק בהזמנה", היא מכריזה. "הלקוחות שלי צריכות להיות מוזה בעצמן, כי הן לא מקבלות מוצר מוכן". טרגן לא מתכוונת להקל על אף אחד: "הרבה פעמים לקוח מחפש תשובה, ואני אוהבת לשאול שאלות, ואני אוהבת כמה תשובות", היא זורקת משפט סתום משהו.

את מצליחה להתפרנס מהעיצובים שלך?
"כן, אבל היו לי קשיים שחבל לך על הזמן. עברתי תקופות איומות. הקטע הכלכלי הוא מין סחרחורת. מעולם לא התייחסתי אליו. לא הייתה לי המוטיבציה. רוב האנשים בתחום האופנה יעשו הכול בשביל להצליח, זה משהו שמאוד מפעיל אותם, ועליי זה פועל בדיוק ההפך. אני פשוט לא מחוברת לכסף. אבל הבנתי שאני חייבת להיות עם היד על הדופק ושיש מציאות מסביב, ושזה לא רק עולם של פנטזיה".

מה עם מכירת סוף עונה?
"לפעמים אני נפטרת מדברים, כי אני צריכה כסף. לצערי כן? מכרתי דברים שחבל".

ומכירה מחוץ לסטודיו?
"אני הולכת לשים דברים שלי בבוטיק שנקרא LEE LOU, שמתמחה בקוסטום מייד של רהיטים ושל טקסטיל. זו חנות שאני מעריכה את הטעם הטוב שלה, את האלגנטיות, יש שם משהו שאני מכבדת".

ומן הסתם, גם הבוטיק הזה פונה לקהל מבוסס יחסית.
"תראי, כל החברים שלי הם כמוני, אין להם שקל. הלקוחות שלי הם לאו דווקא מהעשירון. יש כאלה שבאות וקונות פריט אחד מיוחד, לשנים. את לא קונה את הפריט ללוק אחד, זה משהו שיש לו פואטיקה משל עצמו, חיים משל עצמו. את לא צריכה לבוא ולהשפריץ פה כסף. העניין הוא לקנות את הדבר הנכון, משהו שישמש אותך, שייתן השראה. אין צורך בהרבה בגדים, ועדיף שהם יהיו ורסטיליים. בגלל זה אם אני עושה משהו, יש לו מחיר, כי זו עבודת יד, והוא מחומרים יקרים, אבל יש לו יותר משימוש אחד". 

טרגן, 37, גדלה בעין כרם בירושלים. אמה, צרפתייה שעלתה לארץ בצעירותה, הייתה עיתונאית ב"קול ישראל" בחדשות בצרפתית. אביה היה מנהל שירותי ההנדסה ב"קול ישראל", ירושלמי שורשי. הוריה התגרשו כשהייתה בת 13, והיא גדלה עם אמה. יש לה שישה אחים למחצה, ואח אחד מאביה ומאמה. "בטח שהייתה לי טראומה מהגירושין. בכלל הורים זה טראומה, כמו שאני בטוחה שהייתי ילדה שלאמא שלי לא היה קל לגדל".

"כנערה", מספרת טרגן, "הייתי פאנקיסטית, הייתי מאופרת עם שחור בעיניים וסגולים וכחולים. זה החלק האפל שבי, שבא מהשחור, אבל הצד האחר שלי הוא אהבה מטורפת לספורט". עכשיו היא לא מתאפרת בכלל: "פשוט לא נוח לי עם זה", היא מתמצתת.

מיד עם סיום לימודיה בשנקר, לאה פרץ, ראש החוג לאופנה, קבעה לה ראיון אצל מעצב-העל-המגה-נחשב אלבר אלבז, ראש בית האופנה הצרפתי לנוון. "הוא ביקש ממני להכין כמה סקיצות, ועשיתי משהו שהוא לא רצה. לא הקשבתי נכון כנראה. לא עשיתי עבודה טובה. ברור שזו החמצה. זה היה פספוס ענק, סטירת לחי חזקה".

מה באופי שלך עומד בינך לבין להיות אלבר אלבז?
"שאלה טובה. קשה לי לעבוד במשרד. לאורך זמן זה משעמם אותי. יש בי חלק שצריך לבד, ויש בי משהו מרדני. בתכלס אני סוג של עובדת מצטיינת. הבעיה העיקרית שלי היא לא המרות, אלא זה שאני צריכה לעשות משהו שאני אוהבת. קשה לי לשבת לצייר 30 טי שירטים אם אין סיפור מאחורי העיצוב".

בהמשך היא עבדה אצל המעצב הצרפתי ז'אן פול נוט, ובבית האופנה הצרפתי הנודע ז'יבנשי, שהגיעה אליו "דרך המלצה של אשת אופנה בפריז שהתרשמה מהעבודות שלי. עבדתי על הקולקציה של ההוט קוטור וראיתי איך שלוש נשים סורגות יחד שמלת ערב שלמה בשני לילות". משם הגיעה, דרך המלצה של תמרה יובל ג'ונס, לסטודיו של מעצב-העל האיטלקי רוברטו קוואלי, בפירנצה. "קוואלי זה מקום משפחתי שהפך להיות עם ההצלחה מפלצת ענקית. בקוואלי הבנתי שגדול זה לפעמים גדול מדי. צוות העובדים היה גדול, והמרחק בין המחלקות היה עצום. בעיניי זה מקשה להוציא לפועל רעיונות, וגורם לנתק בין האנשים".

בשלב מסוים ניסתה את מזלה במקומות מחוספסים יותר כמו רובע סאנטייה, אזור האופנה והזונות בפריז. ב-2003 חזרה לארץ ועשתה סיבוב אצל מעצבים כמו לולו ליאם ("בנות") ויוסף. "הרבה פעמים ויתרתי בדרך על המקום שלי ועל העצמאות שלי", היא אומרת. "יש משהו בעולם האופנה שאני לא מתחברת אליו. התחרותיות, לרדוף אחרי הזנב של עצמך, הלופ המטורף. אני, אם אני לא חושבת על משמעות הבגד בזמן שאני עושה אותו, אני משתעממת. אן דמולמסטר, יוז'י יאממוטו, מרטין מרג'יאלה, כשהם עושים תפר הם חושבים על המשמעות שלו. אני יוצרת מתוך קונפליקט, אני כאדם מול החברה, הרצון להיות כמו כולם מול הרצון להיות מיוחד, הרצון להיראות והרצון להסתתר. זה המקום שממלא אותי השראה".

והיום כשאת מקשיבה לעצמך, הדרך ברורה יותר?
"לא ממש, אני לא יודעת מראש מהי הדרך שלי. פשוט החלטתי לשמור על האסנס שלי. תמצית בשבילי זה משהו שיש לו פוטנציאל, משהו שאפשר להסתכל עליו ב-380 זוויות, ולראות אותו בעבר, בהווה ובעתיד. אני מתכתבת עם העבודה של עצמי".   

מה עם בן זוג, אהבה משפיעה על ההשראה?
"אם יש זה משפיע מאוד, אבל זה לא תמיד בנמצא. אני אשמח כשזה יקרה. מזמן לא היה לי בן זוג".

היית מכניסה בן זוג לגור איתך בסטודיו?
"זה קטע מטורף בשבילי, במקום כמו שלי זה לא פשוט. מצד אחד אני חושבת, יו, את לא באמת רוצה, ומצד אחר יש בי משהו שכן מחפש מישהו שיהיה מעניין. אני לא פוגשת הרבה אנשים כאלו, אני חייבת להודות. יש רצון וצורך, ואני חושבת שיש לזה משמעות מעבר ללהיות לבד או לא, להביא ילדים או לא. זה מביא הרבה עניין, זוגיות".

אופנה זה גם סוג של פיתוי, לא?
"ברור. וכשאני חושבת על מוזה, הרבה פעמים זה גברים. כל העניין של אופנה חופן בתוכו את הצופן
הסקסי. אחת הדרכים לקבל השראה היא לחשוב על מישהו אחר, לפנטז. גדלתי על רובינזון קרוזו, על ארתור מאבירי השולחן העגול, ואני יוצרת לתוך הסצנה הזאת. אני אוהבת חושניות. אם אני רואה שהלקוחות מרגישות חושניות בבגדים, אני רואה התחלה של קשר".

יש כמה סלבס שלובשות אותך, קרן מור, למשל.
"כן, סטייליסטים באים לפה הרבה, וגם כל מיני אנשים שצריכים בגדים לאירועים מיוחדים. אני מעדיפה לא לדבר על זה, יש לי בעיה עם זה. אני לא חושבת שיש בזה מהות, אם מפורסמת לובשת את הבגד שלי זה לא עושה אותו טוב יותר".

אם היית צריכה לבחור פרזנטורית לבגדים שלך, מי זו הייתה?
"רונית אלקבץ. זו מישהי שהייתי רוצה שתבוא אליי, ואני יודעת שהיא הייתה נהנית. אני חושבת שהיא
מבינה אופנה. יש הרבה נשים שנראות טוב, אבל עליה הבגד מועצם. היא פרסונה. יש בה משהו עמוק,
מסתורי, יש בה שכבות, יש בה כמה דמויות. אני לא מכירה אותה אישית, והאמת היא שלא ראיתי סרטים שלה, כמו שאף פעם, אגב, לא ראיתי סרטים של דורית בר אור. בואי נגיד שרונית אלקבץ יכולה להיות מוזה בשבילי. לקחו ממני עכשיו בגדים לצילומים של הסרט שלה 'לא רואים עלייך'".

כרטיס הביקור שלה, ממש כמו הפריטים שהיא יוצרת, הוא ורסטילי, ומשמש גם כסימנייה שחוטים עם נוצות משתלשלים ממנה. אבל דומה שכרטיס הביקור הטוב ביותר של טרגן הוא העבודות שלה. עבודות עם כתב יד ברור של יוצרת שאומרת: "בעיניי בגד לא צריך להציג את הגזרה היפה שלך, כי אם את הפרסונליטי שלך".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...