יוצאת לאור: טיול באלבניה
אחרי שנים של בידוד מהעולם ומשטר קומוניסטי נוקשה, אלבניה, הנשכחת במדינות אירופה, נפתחת לעולם ומציגה נופים ירוקים, הרים מושלגים ופשטות שכמעט ונעלמה מהעולם. חלק א'

נסענו לנו בדרכי עפר, בג'יפ שקיבץ מעל הקניונים העמוקים ורבי ההוד שהטבע השכיל לחרוץ בהרי טומורי
(Tomorri), לא הרחק מהעיירה המדיוויאלית בראט. אלפי שנים של ארוסיה וכוח התמדה סייעו למים לעצב בסלע הנוקשה נפתולים חרותים. תחושה נשגבת של הוד קדומים. השקפנו על הקניונים ממעל, ממאהלים עלובים למדי של צוענים, גלשנו לתוכם רכובים על ג'יפ, פסענו רגלית לשפת הנחל והתבוננו בהשתאות בקירות הסלע הזקופים, במים הכחולים ובעצי הדולב הענקיים. "איך לא ביקרנו כאן קודם?", שאלנו זה את זו בהתפעלות. השאלה
אלבניה היא מדינה קטנה, קרובה ויפה, שסובלת מיחסי ציבור גרועים. אולי זה העבר הקומוניסטי, אולי דמותו המושמצת של העריץ אנוור חוג'ה, שבמהלך שלטונו הממושך רמס את ארצו במגף מסומר. סביר להניח שגם האסילם, דתם של רוב התושבים, מרתיעה מעט. כך או כך, השם "אלבניה" אינו מעורר בדרך כלל תחושות של ריגוש. למעשה, טיול באלבניה הינו טיול מיוחד בדגש על נוף ופולקלור, אל לב לבו של הבלקן.

קטנה ונשכחת, השתחררה אלבניה לאחרונה מכבליה הקומוניסטיים ויצאה אל שחר חדש. היא יעד תיירותי ראוי, לא רק בשל נופיה ואתריה, אלא משום שלפחות בינתיים, דומה שהזמן קפא שם והיא משמרת בתרבותה ובאווירתה את הימים של פעם. אלו שעברו מן העולם. חבליה הכפריים של אלבניה מזכירים מוזיאון ענק של"אדם ועמלו". הזדמנות נהדרת לראות את המטלות הכפריות ואת התעשייה הזעירה, בשיטות מסורתיות. החריש, הזריעה, הקציר, הדייש, האפייה וכמובן מלאכות עממיות, החל ברקמה וכלה בהשחזת סכינים, בטרם ייעלמו כליל מהעולם.
רצועה קטנה ושטופת שמש זו, לחופי הים האדריאטי, נשחקה לאורך שנים בשל עוני, נקמות דם, בערות, שחיתות ותוכניות פיתוח סובייטיות בלתי מוצלחות. להבדיל מיוגוסלביה השכנה, שם יצר טיטו דגם ייחודי של שלטון קומוניסטי נושק לנורמליות, חסם השלטון הקומוניסטי של אלבניה את שערי המדינה ואת זכויות היסוד של נתיניו. למרות זאת, מדי שנה, נמלטו ספינות עמוסות בפליטים, תוך סיכון גבוה, אל עתיד טוב יותר, במקום אחר.
נקודת אור אלבנית היא השלווה היחסית בה חיים מאמיני הדתות השונות. כל כך שונה מהמציאות הרצחנית של הבלקן, שם לכל אדם מפה פרטית משלו, בה משורטטים בדם הגבולות הברורים, בין אוהד לשונא, בין עמית לטורף. להבדיל ממרחץ הדמים ששרר למשל בסרביה או בבוסניה השכנות, המציאות האלבנית היתה רגועה יחסית. מי שרוצה ימצא בשלווה הבין דתית נחמה ואפילו אופטימיות, לעומת זאת, העבר הלא רחוק עדיין מטיל את צילו הקודר.

הרריה וכפריה של אלבניה שלווים הם, אך ההיסטוריה שלה פרועה הרבה יותר. לארץ הזו, שבפינה הנידחת של אירופה, הגיעו רומאים וביזנטים, טורקים ואוסטרים, שהתעמרו בה במשך אלפיים שנה ויותר. הם לא רק הרסו ולא רק שדדו.
האתר הארכיאולוגי בוטריניט (Butrinit) הוא אחד האתרים הקלאסיים החשובים ומיקומו בלב היער עושה אותו למרשים עוד יותר. גם האמפיתיאטרון של דורס, מספר על עבר מפואר. הטורקים העותמאניים בנו כאן מצודות מרשימות שהפכו לאתרי תיירות, כמו קרויה (Kruja), שהיא אחד המקומות היפים במדינה וגם בעיירות קסומות כמו בראט וג'ירוקסטה ניכרות טביעות אצבעותיהם של העות'מנים.
האלבנים היו מוותרים עליהם אבל הם אינם מפנים בזעם את ראשם לאחור. אולי משום שהתעמרותם של הכובשים נופלת ממה שהם טרחו לעולל לעצמם, בעיקר במהפכת התרבות המאואיסטית שחוללו בשנות ה-60. אלבניה החדשה השליכה לאחור את עברה הקודר ופותחת את זרועותיה גם לדמוקרטיה וגם לעולם החיצון.

זו ארץ קטנה יחסית, גדולה בשטחה מישראל בשליש, אך מגוונת להפליא. להרים שבצפון יש אופי אלפיני, עם פסגות מושלגות ועמקים שעוצבו על ידי קרחונים. לעומת זאת, להרים שבדרום אופי ים תיכוני. גירני, טרשי, פרוע. כ-38% משטח המדינה מכוסים ביערות. יש לקוות שהפיתוח העתידי והמצוקה הכלכלית לא יבואו חשבון עם המשאב הירוק הזה.
לקראת סיום מלחמת העולם השנייה תפס אנוור הוג'ה (Enver Hoxha) את השלטון והנהיג משטר קומוניסטי רודני, בדומה לתסריט המוכר מ"חוות החיות". אחד הרעיונות המעוותים ביותר של הוג'ה, היה להקים מאות אלפי בונקרים ברחבי המדינה. אלבניה, שיכלה להיות גן פורח יעד לתיירים, היתה למובלעת של ביצורים צבאיים. כך הפכה אלבניה הפכה למעין צפון קוריאה של מזרח אירופה.
המשטר הקומוניסטי אסר על כל ביטוי פומבי של אמונה דתית וסגר את כל בתי-התפילה (מסגדים וכנסיות), כחלק מהמאמץ להשליט בעם אידיאולוגיה אחת ויחידה; אלבניה הייתה למעשה סגורה בפני כל קשר עם שאר מדינות העולם.
ב-1990, בעקבות מדיניות הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוביל מיכאיל גורבצ'וב בברה"מ והתסיסה במדינות הקומוניסטיות, פקד את אלבניה גל של הפגנות אלימות ושביתות שבישרו את תחילתן של רפורמות כלכליות גם במדינה זו. וכך החל משנת 2000 נרשם שיפור ביציבות הכלכלית במדינה והאינפלציה נמוכה יחסית, אך זוהי עדיין הארץ הענייה באירופה. משכורת ממוצעת באלבניה עומדת כיום על 200 יורו בחודש והאבטלה מתקרבת בפועל ל-35%.
אין באלבניה רכבות. האוטובוסים ישנים והכבישים משובשים. החזון הקומוניסטי התנפץ והתושבים מספרים במרירות מתובלת בחיוך כי "באלבניה של היום אתה יכול לקבל הכל תמורת כסף. הכול, חוץ מאבא ואמא".
יחד עם זאת, לא ניכר ייאוש בפניהם של התושבים. המפגש עם המקומיים הוא חוויה של ממש. מרביתם שמחים מאוד לקבל את פני האורחים והתיירים וממש ששים להצטלם ולחייך.

תכונה אלבנית פחות סימפטית היא חוסר הכבוד שלהם למרחב הציבורי. לעתים דומה שהם עושים מאמץ מיוחד לטנף את ארצם. לצד הבתים הבודדים הבנויים לאורך הדרך נפרשת בדרך כלל גינה ביתית מסודרת ומיושרת להפליא. אבל במרחק של חצי דקת הליכה מהבית זורם לו נחל קטן וגדותיו מלאות בזבל. במקום מסוים ראינו אשה יוצאת ממכונית "מרצדס" הדורה, שקי אשפה לידה ומבלי להניד עפעף, השליכה אותם לתעלה בצד הדרך.
בהתאם למצב הכלכלי גם המטבח המקומי מתבסס בעיקר על מה שיש. אני בספק אם האלבנים יקבלו פרס נובל על בישול, אבל יש בנמצא בשר טעים מגידול עצמי, לא מעט מאפים טובים, אם כי קצת כבדים ובעיקר גבינות ויוגורט שהמקומיים מייצרים בעצמם. לירקות - בעיקר לעגבניות המקומיות - יש טעם של פעם, עם צבע וניחוח ניכרים, ללא חשבון של חיי מדף. כל ארוחה באה בליווי כמה כוסות של ראקי מקומי, שבהחלט משפר את האוכל, מפשיר את האווירה ומחבר את התייר למקומיים הסועדים בסמוך לו.
המשך המסע יתפרסם מחר.
תודתי לרונן, גולן וצוות 'אקו טיולי שטח', ששלחו אותי להכין את המסע ואמלא עזרתם, טיול זה לא היה יוצא לפועל
לאתר הבית של גילי חסקין