ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » טיפוח

את מטורפת, אתה חתיך: ראיון עם מיקי בוגנים

מה קורה כשאייקון תעשייה בלונדיני ועיתונאי עם נשמה שחורה נפגשים לשיחה? ראיון עליז מאוד. אולי אפילו מדי

את הנשיקה הראשונה שלי בטלוויזיה נתתי לגבר. ולא סתם גבר, למיקי בוגנים. בתוכנית תרבות שבה השתתפנו הוא ואני - "תרבות רעה" היה שמה, בהגשת טל ברמן - הוא העיר הערה על אמי ("אמא שלך יודעת שיש לך נפש כזאת שחורה?"), ואני פטרתי אותו בתשובה הלאקונית 'אמא שלי מתה'. מיקי המסכן נעשה נבוך ומבויש כל כך. "לא התכוונתי", הוא אמר בשידור. צחקתי. המהירות שבה הקולניות הבוטחת והמוחצנת שלו התחלפה בילדותיות רכה ומבוהלת הייתה מקסימה. שניות לפני שהמסך על התוכנית ירד קרבתי אליו, חיבקתי אותו והדבקתי לו בוסה מצלצלת. נדמה לי שהייתה שם נחמה. סליחה בוודאי שהייתה.

והנה, ארבע שנים לאחר הרגע ההוא אני מחפש את דרכי בכיכרות מגדלי Yoo, באחד מהם הוא משתכן, ומחפש ומחפש ומחפש. לאחר חצי שעה של הדרכה מצאתי את הבניין, החניתי, לא לפני שהצלחתי לפגוע בקיר עם מראת הצד שלי ולשבור אותה כליל. אולי הייתה זו נקמתו המאוחרת של מיקי על המבוכה מאז, באולפן הטלוויזיה.

ברשימת מאה האנשים המשפיעים על עולם האופנה בישראל, באיזו עשירייה אתה מדרג את עצמך?
"ב-20 הראשונים. אני נגד צניעות מזויפת. בהיגיון אני יודע שאני עושה פה דברים מאוד חשובים בתעשיית האופנה. אני מניע ודוחף וממציא את עצמי כל פעם מחדש. בקיצור - עובד קשה. ועם זאת, אני יודע שיש אנשים שעושים דברים גדולים ממני".

מה בעיניך המקום הריאלי שלך?
"12".

אז מי המקום הראשון שלך? מי האדם הכי חשוב בתעשיית האופנה בעיניך?
"אם היית מראיין אותי לפני שלושה חודשים הייתי עונה לך אחרת. האנשים המשפיעים בתעשיית האופנה בעיניי הם אתי וגבי רוטר מקסטרו. אלה אנשים שעד היום עושים בארץ אופנה. הם משקיעים בקמפיינים מכובדים, הם מצלמים ברמה גבוהה ומשקיעים יותר ממיליון שקל בכל תצוגה. הסטנדרטים של חברת קסטרו הם מן הסטנדרטים הכי גדולים בעולם.

"אבל בשנה הספציפית הזו יש מישהו שאני חייב לו המון בקריירה שלי וקוראים לו מוטי רייף. הוא איש שהשקיע כסף וזמן, ובפרויקט הראשון אפילו שם מכספו הפרטי בשבוע האופנה. אני, כאיש שאופנה היא חלק נכבד מהחיים שלו, אדם כמו רייף שמעז בתקופה כל כך מסוכנת עסקית להביא לכאן כל כך הרבה עיתונאים חשובים, להביא את רוברטו קוואלי, ובזכות הקשר המקצועי הטוב שיש לי איתו, הוא נתן לי לנצח על תצוגה שכזו. להעמיד שש או שבע תצוגות ביום. מבחינתי זה האיש הרגע. יכול להיות ששנה הבאה זה יהיה מישהו אחר, אבל עכשיו מגיע לו המקום הראשון".

הוא באמת במקום הראשון. ואתה מספר שש מתוך מאה, ברשימה שהורכבה מתוך אלפי אנשים בתעשייה.
"מאוד מרגש".

יש עוד כמה וכמה ספרים ומאפרים ברשימה, אבל אתה נמצא במקום ראשון בקטגוריות האלה. מה יש בך שאין באחרים?
"רעב, פחד, כישרון, חריצות. אני מרגיש טוב מאוד, אבל אף פעם אני לא מרגיש הכי טוב. אני בן אדם מתאמץ, משקיע וחרד. אף פעם לא קם בבוקר ואומר - עשיתי את זה. אני חושב שאנשים שטובים בתחומם לא צריכים לומר 'עשיתי את זה', כי אז הם מפסיקים ליצור. אדם יצירתי ממציא את עצמו כל פעם מחדש".

האם אתה מרגיש שאתה משפיע באיזושהי צורה?
"כן. אנשים שיוצרים קולקציה, ממציאים טרנדים. תראה, אם אני יוצר מראה לתצוגה של קסטרו בעוד חודשיים ואחר כך מראיינים אותי לעיתון ושואלים אותי איך אני יצרתי את הלוק הזה ואני רואה בנות עם אותו קוקו ואותו אודם, אז כן, אני משפיע".

אתה רואה דור של חבר'ה צעירים, בנים בנות, שמנסים להיות מיקי בוגנים מבחינה מקצועית?
"בטח שכן. אני נתקל בזה כל יום. אל תשכח שיש לי בית ספר לאיפור. אם אני עשיתי כנס מכובד והיו 500 מאפרות שקנו כל אחת כרטיס ב-250 שקל לראות אותי, השפעתי. אחרות אומרות, ראיתי ביוטיוב איך עשית את התסרוקת הזאת או את האיפור הזה, או בטלוויזיה, אז אני יודע שזה קורה ואני משפיע".

אני מלמד בכל מיני מכללות כתיבה ואני אומר לסטודנטים: "אנשים מוכשרים יש כמו זבל, אבל אנשים מצליחים יש מעט מאוד". הרבה לא מצליחים לפרוץ על אף כישרונם והם נשארים תקועים איפשהו. מהו הדבר שגרם לך להצליח?
"חריצות, אובססיביות, התמכרות - זה הראיון הכי לא צנוע שהיה לי אי פעם, אגב! - כריזמטיות, ובאמת באמת רעב וחור עצום בבטן. אם אני היום בא לבית ספר גדול, אם יש לי סטודיו עשר שנים עם המון כלות ביום והרבה עובדים והמון לקוחות, אני מצטלם בעצמי לפרסומות ואני עדיין עונה באובססיביות לאותה מפיקה שמתקשרת להודיע לי שיש הפקת איפור, שאני צריך לבוא ולקום בחמש בבוקר ולרוץ אחרי דני מזרחי. אני לא מוותר על כלום, כי אני מבין שהכול שייך לאותה תמונה גדולה. רוב האנשים הם

או ספר בצילומים או ספר במספרה; או מאפר סופיסטי של אופנה או מאפר מסחרי של כלות; או מלמד או מגיש תוכנית טלוויזיה. אני קצת מכל דבר. אני חושב שהקצת הזה זה מה שעושה אותי אחר. יש לי הרבה חברות מאפרות מוכשרות ומדהימות שהן נשות עסקים גרועות. אני יודע להשקיע אנרגיה במקום הנכון. אני גם יודע בעיקר להרגיש מתי כבר לא טוב לי במקום מסוים ואני צריך להתחיל משהו חדש. עד לפני ארבע שנים, אם היית מזמין אותי להרצאה בסכום מכובד, ועשו זאת לא מעט, בחיים לא הסכמתי".

למה?
"לא היה ברור לי שאני יכול לעמוד מול אנשים ולנהל הרצאה. ויום אחד פנו אליי מהנהלת הסופר-פארם וביקשו שאבוא להרצות בכנס שלהם בגני התערוכה. אני מכין את ההרצאה ואומר למזכירה האישית שלי, 'מה, נראה לך שיבואו בכלל אנשים לשמוע אותי?' ממקום אמיתי של חוסר ביטחון. אני מגיע לגני התערוכה, אני נכנס לאולם והיו שם 600 בנות, וביום השני כמות כפולה וביום השלישי זאת הייתה פשוט מלחמה". 

יש לי תחושה שהדחף הזה שמניע אותך הוא דחף שונה משל האחרים. זאת אש אחרת. אני מזהה פה גם פחד אמיתי שאם לרגע תפסיק את העשייה האינטנסיבית הזאת אז הכול יקרוס.
"אני חושב שאתה מדבר על משהו שהוא מאוד-מאוד כללי, שהוא לא קשור רק אל מיקי".

לא, לא, אצלך זה בווליום אחר.
"ודאי. לא לכולם יש את זה. אנשים שמצויים ברמת עשייה כל כך אינטנסיבית הם אנשים שמוּנעים מרעב. זה לא רק הפחד שאם אני לא אעשה את זה אני לא קיים, זה הרבה יותר מפחיד מזה. אני בניתי את הנפש שלי ואת הביטחון העצמי שלי מהעבודה שלי. מתוך זה אני עטפתי את עצמי בעולם עסקי שהוא מרפד את כל הפחד הזה. היום אני לא נמצא במקום שבו הייתי לפני ארבע שנים. כיום אני אחרי טיפול ארוך ומייגע, מרגיש וחש את כל מה שיש מסביב. אני חושב שכשאתה מרגיש אתה גם מתחיל ליהנות".

כשהיית בן 12 אמרת לעצמך יום אחד אני אצליח? יום אחד אני אראה לכולם?
"היה מאוד לא קל לגדל אותי. היו לאמי ולי ויכוחים סוערים. זה נבע מתוך תחושה אפסית מאוד חזקה שלי. הייתי צורח בקולי קולות, 'את עוד תשמעי עליי וכולם יידעו מי אני! אני אהיה הספר והמאפר הכי מוכר במדינת ישראל!'. נראה שקרמאטית הדבר הזה שכל כך צרח מתוך כאב הלך עם כישרון מולד ודבקות ועבודה קשה. אני חושב שבהיסטוריה שלי שום דבר לא נעשה במכוון, יש הרבה מקום למקרה. למשל ב'המהפך', התוכנית שאני זכור ממנה היטב, מוטי רייף יכול להעיד שאני לא הסכמתי לבוא לפיילוט בגלל הלאפסוסים והדיבור המוזר. ואז התחילה 'המהפך'. הייתי ספר. לא שונה משוקי זיקרי, ממישל מרסייה, מדני מזרחי, אחלה ספרים. ואז מ'קשת' ביקשו לאט לאט להגדיל את התפקיד שלי. פתאום החריגות שלי הפכה למשהו מיוחד ומדליק.

"אבל במשך כל השנים החריגות שלי - החיצונית והנפשית - התחברה לגיאוגרפיה. התקשורת נורא השתמשה בילד החריג, הלא ברור גבר או אישה, שהגיע מרמלה. אם היום אני מנתח את הילדות שלי, אני חושב שהמיקום שלי זה לא העניין, כי אני סבור שילדים חריגים בצפון תל אביב לא סובלים פחות. אני גדלתי בבית מדהים, ובזכות זה היה מקום לחריגות הזו. אבא שלי היה איש מדהים, ואמא שלי, שתחיה, היא אישה מדהימה. הם נתנו לחריגות הזו מקום מאוד נורמלי. החיצוניות והנפש, בחממה אחרת, היו יכולים להביא לאסון".

באיזה גיל אתה מתחיל להרגיש שאתה מסתכל על עצמך במראה ומרגיש בנוח?
"מגיל אפס. אני חושב שאתה מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת שאני גם איש בן 80 וגם ילדה בת 15".

בן כמה אתה עכשיו?
"38 וחצי. אני חושב שעניין הזהות המינית שלי ובכלל ההרגשה שמשהו כאן שונה, זה התחיל מגיל מאוד מוקדם. אבל לא הייתי ילד מסכן, עצוב ואצור. הגבתי הפוך לחריגות שלי. הייתי משחק עם בנות, ומצד שני, הייתי נורא חזק ושולט בכל הבנים הכי ערסים של השכונה. אבי ז"ל היה סגן ראש עיריית רמלה. הוא היה איש מאוד טוב, מאוד פעיל ומאוד חם. הייתי 'הבן של'. הייתי ילד שהצחיק את כל בית הספר, משתטה בטיולים ומספר את הבנות. כלומר ילד אהוב.

"ואז, ממש לפני הבר-מצווה, אמא שלי ניגשה אליי ואמרה לי, 'אני יודעת שאתה הומו ואתה לא צריך להסתיר את זה; אתה תהיה מה שאתה רוצה ותזכור שזה לא קשור לשום דבר. בחיים צריך ללמוד, לעבוד, להצליח, לדחוף קדימה, ותזכור, אין שום קשר בין הנטייה המינית שלך לבין מה שאתה רוצה להיות בחיים. תזכור לכבד את עצמך ולחיות חיים טובים ומצליחים ושהאישיו בחיים שלך לא יהיה הנטייה המינית שלך'.

"אולי זה שאמא שלי, אישה שגדלה בבית מרוקאי, הייתה כל החיים שלה ספרית בתל אביב ועבדה עם הומואים וטרנסקסואלים והכירה זה עזר, אבל היא התנהגה בהמון אומץ. גם ההורים הכי פתוחים לא ניגשים לילד שלהם בגיל כזה צעיר ועוזרים לו. מה שהכי מצחיק זה שכתב צעיר ממאקו ביקש ממני לכתוב איך זה לצאת מהארון. אני נורא מנסה לתמוך במגזינים ובאתרים של הומואים שקוראים לצאת מהארון. אבל כתבתי לו, 'אני נורא רוצה לעזור לך, אבל אני בחיים שלי לא יצאתי מהארון'.

"ההתמודדות שלי - ועברתי דברים נורא קשים - לא הייתה קשורה להתחבטות האם אני הומו או לא. היא הייתה קשורה לחריגות, לילד שמצד אחד הוא מאוד בוגר, שבגיל 14 הוא כבר רוצה להיות בן 25, שגם נראה מאוד מבוגר חיצונית, ילד חזק ואגרסיבי, שלא רוצה ללמוד בשום פנים ואופן ושרוצה רק לעבוד ולהיות כל הזמן במספרה. אני חושב שהמשיכה שלי לעולם האמנות באה מאמא שלי. היא הרי פסלת וספרית, אבל גם היום אני מודע שיכולתי בסיטואציה נפשית יותר קלה להתחיל להיות ספר רק בגיל 18, לא בגיל 12. הבריחה הזו, ששאבה אותי לתוך העבודה, למקום הזה שאנשים מבוגרים נמצאים בו, זאת הייתה בפירוש בריחה. כי יותר קל להיות הומו במספרה בגיל 14 ולא בתיכון.

"אני עברתי ילדות מאוד קשה. בוא לא נתבלבל. הקושי היה לזה שאני מודע למשהו שהוא לא בסדר ביני לבין עצמי. לא הייתי ילד שישב בבית בלי חברים. אני לא הייתי ילד שאין לו עם מי לצאת להרקדה. לא הייתי ילד שקבוצות של ילדים מחכות ומרביצות לו. אני הייתי זה שמרביץ למי שרק היה מעז לצעוק לי קוקסי. אני זוכר שישבתי בפעם הראשונה אצל פסיכולוג - אתה יודע, אני אולי הבן אדם הכי נשי במדינת ישראל - ואמרתי את המשפט: 'אני לא יודע אם אני באמת הומו'.

"תמיד שואלים אותי אם אני הולך ליום הגאווה. אני אומר שזה מאוד חשוב, אבל אני הולך עם הדגל הזה כל השנה. על הראש שלי, על הגוף שלי ועל כל האנרגיה שבי. היום יש בלי ספק יותר מודעות. לנו לא היה שום מודל, רק זלמן שושי. זה היה זה, אתה הומו - לך לגן העצמאות".

איך הקהילה הגאה מקבלת אותך?
"כשיצא הקמפיין הראשון למחסני תאורה, ההומואים היו הראשונים לתקוף אותי כי זה לא נוח להם ששמים להם את ההומואיות בתוך הפרצוף. אני חושב שהחיצוניות שלי היא מאוד נשית, אבל שההתנהלות שלי היא מאוד גברית. אני חושב שזה לגיטימי שאין לבן אדם מגדר. אני יכול להיות איש שאוהב לסדר גבות ולצבוע את השיער בבלונד ויש הומו אחר שמנפח שרירים בסטרואידים. מצוין שיש בנות שנהיות בנים ובנים שנהיים בנות. יותר קשה לקבל דמויות שהן שנויות במחלוקת. אנחנו אוהבים הומואים, אומרים אנשים, אבל למה הוא צריך לעשות פרסומות גסה למנורות? גיל חובב, למשל, הוא נורא מקסים. למה אי אפשר גם וגם? ההכללה הזו, ההומואים. מה זה הומואים? בני אדם ששוכבים עם גברים. בתוך העולם הזה יש הרבה גוונים.

"בערוץ הבידור הישראלי של הוט עשו מצעד, הגייז המשפיעים. יהודית רביץ, יהודה פוליקר, גל אוחובסקי. ואני מסתכל והרשימה מתחילה במקום מאוד נמוך. חשבתי בהתחלה איזה מניאקים שלא הזכירו אותי, ופתאום אני במקום הראשון. ומסבירים שם כי בחרו אותי כי אני בלב הקונצנזוס, כי אני מישהו שלא קל לחבק אותו והגעתי למקום האייל גולני הזה. זה קצת מביך, כי המחמאות היו מוגזמות. זה בשבילי, 'עשית את זה'. כשכותב לי ילד בפייסבוק שהוא יצא מהארון בגלל שהוא ראה תוכנית עליי ועל אמא שלי אני נשבע לך שזה עושה לי את זה. כשמישהי פוגשת את אמא שלי ואומרת לה, 'היה לי קל לקבל את הבן שלי אחרי שראיתי אותך מתראיינת בתוכנית הזו והזו', זה עושה לי את זה. אני מרגיש משפיע, אבל לא רק בגלל הליפסטיק והפן".

אתה בן 38 וחצי ויש תחושה שאתה כבר מאה שנה פה.
"אני באמת מאה שנה פה. 25 שנה אני עובד. לפי חוקי הפנסיה בישראל יש לי עוד כ-30 שנה לעבוד, אבל אני בחיים לא אצא לפנסיה".

אתה לא מפחד? איך תחזיק מעמד בווליום כזה 30 שנה?
"אני עושה כל הזמן מה שנוח לי וטוב לי. מה שבריא לי. מי קבע מה? אני יכול מחר לעבור את הכביש ולמות חס ושלום, ואני יכול להחליט שממש לא מעניין אותי לספר אנשים ושאני רוצה לפתוח חנות בגדים ברחוב רוטשילד".

אם אתה כבר בשפיץ, בטופ של המקצוע כאן בארץ, למה לך להיקבר פה במזרח התיכון? למה אתה לא נוסע לאמריקה?
"פה אנחנו מתחברים לצד המאוד פרימיטיבי שבי. אני לא אדם דתי, אבל אני מאמין באלוהים בדרך שלי. אני לא מוכן לקחת את ההימור הזה של לעזוב את כל מה שבניתי פה כי אני יכול להיות יותר מצליח במקום אחר, יותר עשיר, יותר מפורסם, וכי אני יכול לעשות לא לגלית גוטמן אלא לג'ניפר לופז. אני מכיר הרבה חברים שלי שנסעו לחלום האמריקאי והם עוד איזשהו בורג ברחוב מדיסון.

"אני רואה כאלה שמעלים בפייסבוק סטטוסים: 'הפקה שלי בווג איטליה'. אני נכנס ואני אומר, באמת כל הכבוד, מגניב, לא שמעתי עליו, אבל הוא בווג איטליה, זה משהו. מי שעושה את זה הוא שאקל. ואז הבנתי שיש איזושהי אופציה כזאת שכל בן אדם יכול לשלוח לווג איטליה את הכתבות שלו. כל אחד. מעלים את זה ככה לאינטרנט. האם אני מתנשא על זה? לא. כי אני חושב שזאת דרך מצוינת לשווק את עצמך. האם הייתי מעדיף לעבוד גם במילאנו? בטח שכן. האם אני מוכן לוותר על כל מה שיש לי, לגור בדירת חדר בפריז ולסרק בתצוגות של שאנל? ממש לא. אני מעדיף לשבת בקהל ולמחוא כפיים ולכתוב מאמר לאינטרנט על אופנה".

בוא נשחק משחק. בוא נגיד שכל זה נלקח ממך.
"חס ושלום. בוא נגיד שאמא שלי קוראת את הכתבה והיא כבר מקללת אותך".

אוי ואבוי. לא, אני מאחל לך שתמיד תצליח וכל מה שתעשה ותיגע בו יהיה זהב, אמן ואמן. אבל משחקים משחק. זה רק משחק. נגיד שאנחנו נכנסים למשבר כלכלי גדול. אתה קם בבוקר יום אחד ורואה שנשארת מיקי. רק מיקי. בלי המספרה הגדולה, בלי כל העסקים מסביב, בלי כל סמלי הסטטוס שיש לך עכשיו. האדם הזה, שהקיף עצמו בסמלי ההצלחה כדי להזכיר לעצמו ולעולם שהוא מספר אחת, פתאום לקחו לו הכול. מה נשאר ממנו?
"נשאר הרבה. אני מתחיל הכול מהתחלה. מעז לנסוע לגור בניו יורק, חלום חיי. נלחם ולא מוותר לרגע ועושה דברים אחרים. לרגע לא מאפשר לעצמי לחוש תחושה של מסכנות ואפסיות. בגלל שאני אדם מציאותי, קשה לי לענות לך באמת. במציאות שלי אין כזה דבר הכול נלקח ממך. אני עושה הכול זהיר ובטוח. הייתי לפני הקמה של ליין מוצרים, זה דבר שהתבקש במעמדי, ובדקה ה-90 הבנתי שאני אסכן את כספי וזה דבר מאוד לא נכון. עצרתי וגנזתי, אף כי השקעתי מאות אלפי שקלים בליין השיער הזה וזזתי צעד החוצה ופתחתי את הבית ספר. אני לא בעל חברת הייטק ואני לא יזם בונה בניינים, אני מתפרנס מהידיים שלי ומהכישרון שלי. אני תמיד אוכל במקום לספר 50 איש ביום לספר רק ארבעה. במקום לאפר שש כלות, לאפר אחת. אבל יש לי חלומות הרבה יותר גדולים ממה שאני עושה היום".

אתה אדם עשיר?
"מה זה עשיר בשבילך?"

אתה יכול היום להפסיק לעבוד ולחיות ממה שיש לך?
"ממש לא".

האם מה שדוחף אותך כרגע הוא כסף?
"מה פתאום כסף. אני מכור להצלחה. אני מכור לעבודה. אני נהנה מכל ישיבה במחלקת המכירות שלנו. אני נהנה לשבת עם הגרפיקאים. אני פריק קונטרול. אני יודע שאני שתלטן ובלתי נסבל. ידו בכל ויד כל בו - אין דבר שמתאר אותי יותר מזה. אני מתערב בכל דבר".

למה זה חשוב כל כך? יש אנשים טובים מסביב שבחרת שעושים את העבודה ועדיין אתה רוצה להיות האדם עם המילה האחרונה.
"כולם עובדים אצלי שנים ומרוצים. לא בכל דבר אני מתערב, זה מוגזם. אבל בחזות ובראש השיווקי ובעבודת יחסי הציבור ובמי יהיו המורים ואיך נלמד ובמה הולך להיות הדבר הבא אני חושב שאני עושה את זה נפלא ואני גם מאוד נהנה מזה".

יש ספר יותר טוב ממך היום בישראל? מישהו שפגשת ואמרת, 'וואלה, תותח יותר גדול ממני'?
"איזו שאלה! יש ספר בשם אמיר מזרחי; הוא גוזר שיער מדהים והוא עושה תספורות קצוצות מדהימות, ואני ממעט מאוד לספר אנשים קצר. אולי שתיים אני מספר אותן קצר. תחום ההתמחות שלי הוא יותר שיער ארוך, בהיר, סקסי ונשי. אני עובר לצילום שיער. שם אני אוהב את מעצבי השיער ז'אן כהן ויניב זאדה. מאפרים: ורד ספיבק, היא מדהימה. ויש את ערן פאל שהוא מדהים. האם הם יותר טובים ממני? זה תלוי.

"אני לפני 11 שנה, אחרי שנים רבות במקצוע, חתכתי לכיוון עסקי. לא הספיק לי רק לעשות קטלוגים, לא הספיק לי לעשות שערים לגלית גוטמן ומירי בוהדנה. אז פתחתי את המספרה ברחוב פנקס בתל אביב. התחלתי למסחר את המקום ולעשות במקום כלה אחת ארבע כלות ביום. לאט לאט יצאתי קצת החוצה מעולם האופנה. עשיתי איזושהי אתנחתה והשארתי לי רק כמה קטלוגים כאלה - 'קסטרו', דני מזרחי והכוכבות שאני עובד איתן - והייתי די בחוץ. לפני ארבע שנים, ממש לפני שעלה הרעיון של האקדמיה לאיפור, הרגשתי רעב ועייפות ושביזות מהשגרה. בבוקר הייתי במספרה, אחרי הצהריים הייתי בצילומים ובערב ישבתי איתך בפאנל מאוד מתוחכם. עשיתי מעשה, הרמתי טלפונים, חזרתי לעבוד עם הצלמים שלא עבדתי איתם הרבה זמן והחזרתי את עצמי לאותו מקום של ההתחלה. שאל אותי אם זו גאונות? האם זה מהלך שתכננתי אותו? האם הבנתי את הדבר מהתחלה? שעליי לחזור לעולם האמנות, אחרת יבוא מיקי בוגנים חדש ויבעט בי החוצה? אני לא יודע".

הרגשת שהתפזרת קצת.
"לא. אני יודע שבתוצאה, אם תשב ותנתח את זה יכול להיות שזה נראה ככה. זה בא מהמקום שבו חשתי יבש. הרגשתי מת. זה החיבור בין מי שמחזיק מספרה יוקרתית, מחזיק בית ספר לאיפור וגם לא מפחד לעשות שער של מגזין מרכזי ב-80 דולר. שהוא נהנה מזה".

ולמה אתה עושה שער של עיתון ב-80 דולר?
"אני נהנה".

נו, באמת.
"אני באמת נהנה מהחיבור שלי לסטייליסט. אני מודה שיש לי היום את היכולת לבחור. אני לא אעשה משהו שלא מעניין אותי. זה החיבור. למה לי אחרי יום עבודה גדוש במספרה עוד ללכת ללמד? יש לי כבר עסק אחד, אז למה שניים? זה פשוט מעניין אותי".

כמה שעות אתה עובד ביום?
"המון שעות. יש לי ימים שמתחילים בחמש בבוקר, כשאני מתחיל לצלם איזשהו קטלוג. בשבוע האופנה, ביום האחרון, הרגשתי פעם ראשונה בחיים שאני ממש קורס פיזית, כי באותו שבוע אופנה גם לימדתי, גם בצהריים רצתי לעשות כלות ואז הפיקוח בשבוע האופנה. אני יכול להגיד לך בלב שלם שכשקורה לי דבר שהוא לא חיובי הוא לא קורה פעמיים. אנחנו נערכים קדימה לשבוע האופנה הבא, וזה הדבר היחיד שאני הולך לעשות באותם ימים. אני לא מוכן לשלם מחיר פיזי עבור ההצלחה. אבל עכשיו בוא נדבר על החלק השני שלי שאתה לא מכיר: האם דמיינת לעצמך שאני לא עובד בשישי, שבת ובראשון?"

אה, זה נחמד.
"האם ידוע לך שאני בן אדם מאוד נהנתן?"

מה זה אומר?
"מקפיד על חופשת הקיץ שלו, לשכב על החוף במיקונוס בלי לעשות כלום עשרה ימים ובלי שום נקיפות מצפון. מקפיד גם ליהנות מחיי חברה ולארח".

אמא שלך גאה בך? היא גאה?
"הכי גאה בעולם. אני המשכתי אותה. אצל אמא שלי תמצא ארכיון שלי. האם המשפחה שלי מלקקת לי? ממש לא. היא אומרת לי את האמת. יש לי את איריס, שהיא אחותי הגדולה, דתייה, חרדית; ענת המקסימה ושרית אחותי שעובדת איתי בסטודיו ואני הבן זקונים. המשפחה שלי זה הדבר הכי ישר בחיים שלי".

הילד ההוא ברמלה מאמין לאדם הזה, שעומד מולו עכשיו במגדלי יו?
"לא. כי לא חלמתי באופן מסודר על סמלי סטטוס. התרגשתי מהריח של המי חמצן במספרה של אמא שלי. כשחזרתי מהאירוויזיון עם דנה אינטרנשיונל התרגשתי לרוץ בדיונות אחרי הצלם רון קדמי. החלומות שלי היו להיות במספרה של אמא שלי ולעבוד. זה לא היה קשור לכסף, אולי לבריחה מההווה ההוא. אני לא דור 'כוכב נולד' ולא דור 'האח הגדול'. לא חלמתי להיות בן אדם מפורסם. זה פשוט קרה".

מיקי בוגנים בעוד עשר שנים, מה הוא עושה?
"מתעסק באופנה. איפור, שיער, אולי עוד משהו. אולי אני אצטמצם לבוטיק ללקוחות קבועים ובית הספר ילך ויגדל, יכול להיות שאפתח חנות ואייבא מותגי אופנה, יכול להיות שאני אהיה סגנית עורך בעיתון שאתה עובד בו היום. אבל אני תמיד אתעסק באסתטיקה".

עוד על מיקי בוגנים ושאר המשפיעים של תעשיית האופנה בגיליון החדש של "את" שיוצא השבוע.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...