ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

פרויקט מסלול: מוטי רייף הוא האיש המשפיע בעולם האופנה

מוטי רייף, מחיה שבוע האופנה העברי שקוטף בקלילות את המקום הראשון במצעד "100 המשפיעים בתעשיית האופנה" של מגזין "את", פותח לנו דלת לעולם הזוהר. מה, לא נבוא?

אם בזכות שבוע האופנה הישראלי, שהתקיים פה בדצמבר האחרון, אנשים יפסיקו לצאת פה מהבית עם טרנינג וכפכפים - דיינו. אבל מוטי רייף, האיש שמאחורי אירוע האופנה הנוצץ, המדובר והחשוב ביותר במזרח התיכון, בכלל לא מנסה לתקן פה נורמות בעייתיות. זה לא מעניין אותו - הוא חושב ביזנס. "אני ממש לא עובר ברחוב ובודק מה אנשים לובשים", הוא אומר בראיון חגיגי בעקבות המקום הראשון במצעד "100 המשפיעים בתעשיית האופנה" שאותו קטף, "אני הכי לא כזה. גם על מה שאתה לובש אני לא מסתכל. אני מסתכל על העיניים שלך".

והן מסתכלות על מה שאתה לובש.
"הנה, אז אתה רואה בעצמך: גם אני לא מקפיד כל כך על מה שאני לובש. הארון שלי נורא משעמם ואני ממש שונא לעשות שופינג. אני פשוט לא כזה. אני עושה את זה כי אני נהנה מהחוויה של ההפקה, מהאירוע, מהשואו - אבל אתה יודע מה? כן, חלק מהתענוג בשבוע האופנה היה לראות תהלוכה של אנשים שיש להם בשביל מה להתלבש. בארץ אין לאנשים בשביל מה להתלבש, זו הבעיה העיקרית פה".

כשהוא אומר "הארון שלי נורא משעמם" הוא משתדל לדייק. "יש לי בדיוק, אבל בדיוק, שלושה זוגות ג'ינס בארון", הוא מכריז. נתון מפתיע, בייחוד על רקע העובדה שמאז סוף שנות ה-80 הוא מפיק ומביים אירועי אופנה מכל הסוגים ובכל סדרי הגודל (בשבוע האופנה הישראלי האחרון עד לזה הנוכחי, שהתקיים ב-1986, רייף השתתף בו כדוגמן). אלא שמתברר שדם של מפיק זורם בעורקיו, לא של גורו אופנתי.

לאחרונה, מאז שעזב את תפקידו כקונסול התרבות של ישראל בלוס אנג'לס, הוא חש עצמו גם קצת שגריר. מטרתו היא לא רק לחשוף את העולם לאופנה הישראלית, אלא גם - ואולי בעיקר - לייחצן את תל אביב, לסייע למכתיבי הטעם ולמנהיגי הדעה ברחבי העולם המגניב להבחין בקיומה. יש מאחורי זה מניע כלכלי, אבל אין ספק שאם הוא יצליח במשימתו רייף לא יהיה היחיד שיקטוף את הפירות. כולם פה ירגישו קצת פחות נידחים, אומללים ופרובינציאליים.

גבר מרשים, מוטי רייף. גבוה, חסון, בעל טון דיבור נמוך וסמכותי, אחד שלא קל לעמוד בדרכו, לסרב לו, להתווכח איתו או לחלץ ממנו רגש משתפך. הוא שונא להתראיין. מתעב את זה. עד שפרויקט שבוע האופנה קרם עור וגידים הוא נמנע מראיונות במשך 17 שנה. את חייו האישיים הוא בכלל מקפיד להשאיר כמה שיותר רחוק מעיני התקשורת. מה בכל זאת אפשר לספר עליו? ככה: הוא נולד בחיפה לפני 47 שנה והגיע לתל אביב בגיל 24, אחרי שנה ומשהו שבה תפקד כדוגמן. "הייתי דוגמן במשך שנה אחת, וזה היה לי לעונג", הוא טוען, "זה אומר שהייתי יפה, אז מה אכפת לי".

אחרי שמיצה את הדוגמנות הוא החל לעסוק בבימוי ובהפקה של תצוגות אופנה, ותוך כדי זה יצא עם דוגמניות לוהטות (סמדר גנזי ופינצ'י מור, למשל), ניהל בוטיק אופנה בחיפה ובתל אביב (ומכר שם בגדים בשם המותג "מוטי רייף"), כיכב במדורי הרכילות כבוהמיין ועם הזמן הפך לאחד השמות הגדולים בארץ בכל הנוגע להפקה של תצוגות אופנה ייחודיות, קונספטואליות וחדשניות למעצבים ולמותגים מקומיים.

רייף היה הראשון שנתן זמן מסלול לדנה אינטרנשיונל (ב-1992,

בתצוגת אופנה של יהודה דור ז"ל), ובהמשך הפיק את טקס בחירת מלכת היופי לשנת 1996, נכנס כשותף בסוכנות הדוגמנות לוק והביא לשם, בין השאר, את מירי בוהדנה, אילנית לוי ולינור אברג'יל. עם האחרונה הוא יצר קשר חברי קרוב, ובשנים האחרונות הוא משתתף בהפקת סרט תיעודי על סיפור האונס שלה, במסגרתו הוא מלווה אותה בהרצאות על הנושא ברחבי העולם. את החברים שעובדים איתו על הסרט הזה - איתן אבוט וגיא המאירי - הוא זנח לא מזמן, ופירק בכך את הטריו אבוט-רייף-המאירי - חברת ההפקה שחתומה, בין היתר, על להיטי הריאליטי של ערוץ 10, "הישרדות" ו"היפה והחנון", וגם, מה לעשות, על "הדור הבא 24/7".

רייף סגר בכך 13 שנה של עשייה טלוויזיונית מוצלחת - בתחילה לצד איתן אבוט, עמו החל לעבוד באולפני מימד אחרי שהשניים הפיקו יחד את אירוע היובל לאופנה הישראלית (שנחגג במסגרת חגיגות היובל למדינה) בשם "מימד מוטי רייפ". השניים הפיקו את "המהפך" עם אורנה דץ, שהצליחה מאוד, וגם, תוך שימוש יעיל בניסיון ובקשרי העבר שלו, את טקסי בחירת מלכת היופי וטקס פרסי האופנה בערוץ 2.

ב-2003 הוא מונה לקונסול התרבות של ישראל בלוס אנג'לס, אבל כעבור כמה שבועות עזב את התפקיד מכיוון שחש שלא מאפשרים לו שם להביא את רעיונותיו השאפתניים לידי ביטוי. בכל מקרה, אחרי כשנה הוא חבר שוב לאבוט והקים איתו ועם גיא המאירי את אבוט-רייף-המאירי, חברה שעסקה, מלבד טלוויזיה, גם בהפקות של אירועים ומיזמים מיוחדים בארץ ובחו"ל. במשך כל הזמן הזה הוא המשיך לחיות בלוס אנג'לס, להפיק שם אירועי אופנה אקסקלוסיביים (בהם שבוע האופנה בבוורלי הילס) ולצבור ניסיון בתעשייה הבינלאומית.

את הסיבות לעזיבתו את אבוט-רייף-המאירי הוא מסרב לחשוף. "יש תקופות בחיים, אתה יודע", הוא אומר, "הייתה לי שם תקופה מקסימה. שני השותפים שלי היו מדהימים, יש לי הרבה הערכה והרבה אהבה לחבר'ה האלה, עברתי איתם דרך מאוד ארוכה - אבל זהו, ממשיכים הלאה. כעת הקמתי חברה משותפת עם יוני סער ויורב הראל מפרומרקט". 

בתפקיד שלך כקונסול התרבות בלוס אנג'לס לא עברת דרך מי יודע מה ארוכה. אתה מאוכזב מזה?
"לא. הכול מסתדר בסוף כמו שהוא צריך להסתדר, לכל דבר יש סיבה. ממש לא הצטערתי שזה נגמר, עשיתי את מה שיכולתי לעשות. שמע, הגעתי מחיפה לתל אביב ולקח לי כמה שנים כדי להתבסס ולהתברג - וגם שם זה אותו דבר. זו הייתה רק ההתחלה שלי שם. מאז נשארתי עוד חמש שנים בלוס אנג’לס ועשיתי פחות או יותר את מה שרציתי לעשות כקונסול. להיות קונסול תרבות זה קודם כול אישיות. לא צריך תואר בשביל לחיות בחוץ ולעשות דברים למען ישראל. עשיתי את זה כל הזמן ואני אמשיך לעשות את זה".

חזרת לתמיד?
"רק אלוהים יודע. כרגע אני פה, אבל אני בן אדם שמדלג באופן כללי ממקום למקום. כשטוב לך, אז טוב לך בכל מקום. טוב לי פה וטוב לי שם. אתה יודע, בתקופה של היום זה לא משנה איפה אתה נמצא".

במאי הקרוב שוב יהיה לאנשים בארץ בשביל מה להתלבש. על פי התכנון, שבוע האופנה אמור להתקיים מעתה והלאה פעמיים בשנה - פעם בסתיו (אוקטובר) ופעם באביב (מאי). כמה זמן זה באמת יחזיק מעמד? רק ביבי, אחמדינג'אד, נסראללה ויאיר לפיד יודעים.

ב-1986 הגיעה המסורת לסיומה בעיקר בגלל עניינים הקשורים למצב הביטחוני בארץ. ברור שזה נגע גם להיבטים עסקיים - מידת העניין באירוע הלכה ופחתה עם השנים - אבל עכשיו, אחרי הפסקה כל כך ארוכה, עושה רושם שהיא שוב בשיאה. העובדה שאירוע כה יוקרתי וגרנדיוזי כמו שבוע האופנה הישראלי (או, בשמו הרשמי, "שבוע האופנה בתל אביב") בכלל הצליח להתקיים בעיצומו של משבר כלכלי עולמי ובצלה של מחאה חברתית זועמת מפתיעה כשלעצמה. שלא לדבר על כך שהאירוע הזה היה, בסופו של יום, הצלחה שיווקית מסחררת. אפילו פה, בבית הקפה הפלורנטינאי שבו אנחנו יושבים ("תגידי", רייף פונה למלצרית בכעס מתון, "למה הספל שלי מלא עד הסוף? הרי ביקשתי ממך למלא לי אותו רק עד השלושת רבעי, לא? למה הבאת לי ספל מלא? אני לא מבין את זה... טוב, טוב, לא חשוב, אני אשתה את זה ככה"), כל שנייה מישהו ניגש אליו ואומר לו שהיה מדהים, יוצא מן הכלל, הורס ת'בריאות, ולא, כאילו, אין דברים כאלה, מדהים, מדהים.

גם בחו"ל די עפו על האירוע הזה. מי שהיה שם - בעיקר כתבי אופנה מאנגליה, מצרפת ומאיטליה - יצא מבסוט. "המעצבים הישראלים אמנם צריכים עדיין ללמוד לשחק את המשחק הבינלאומי, אבל בינתיים הדרך שלהם הרבה יותר מבדרת", כתבה ליסה ארמסטרונג, לדוגמה, עורכת האופנה של הדיילי טלגרף הבריטי, בהתייחסה לדרך שבה דורית בר-אור הציגה שם את עצמה ואת מרכולתה. זה, בכל אופן, בדיוק מה שרייף רצה לשמוע מהעיתונאים שהוא ואופיר לב, שותפו ליוזמה וסמנכ"ל אגודת הטקסטיל בישראל, הזמינו לאירוע, בעזרת הסבסוד של משרד התיירות. העובדה שכסף הוא עדיין לא רואה מכל זה פחות מטרידה אותו.

"זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בחיי שהייתי מרוצה מפרויקט שעשיתי", הוא אומר, "25 שנה אני עובד, ואני יכול להגיד לך שרוב הפרויקטים הגדולים שיזמתי לא הניבו בפעם הראשונה כסף. נכנסנו לזה בידיעה שהפרויקט הזה לא ירוויח, אבל הרווחתי מותג מאוד-מאוד חזק - 'שבוע האופנה של תל אביב'. מדינת ישראל מעולם לא קיבלה חשיפה חיובית בקנה מידה כזה, בנושאים שהם לא פוליטיים צבאיים. אין לזה שום דוגמה אחרת. החשיפה הבינלאומית שזה קיבל הייתה פשוט חסרת תקדים, ומה שחשוב זה שבכל מקום אמרו 'תל אביב פאשן וויק', בלי 'ויולנט', בלי 'טרור' ובלי שום דבר כזה. אני את החלק שלי להסברה של מדינת ישראל עשיתי".

ועל הדרך גם השתקת את כל מי שלא ממש פרגן לך פה כשהתחלת לעבוד על זה.
"שמע, אף אחד לא התלהב מהרעיון הזה כשהוא עלה. זה היה ממש ללכת נגד מה שכולם אמרו לי. כולם ניסו למשוך אותי למטה. החברים הכי טובים שלי, אנשי מקצוע - כולם ראו צורך לשכנע אותי שזה לא הזמן הנכון ושזה ירסק אותי, יפיל אותי. אל תשכח שבאתי עם הרעיון לזה בעיצומה של תקופת המחאה, וזה לא נתפס טוב מהבחינה הזאת - מה גם שאוקטובר-נובמבר זה תקופה שבה המכירות בדרך כלל מאוד מדולדלות. האמת היא שבאיזשהו שלב, משהו כמו שבועיים לפני שעלינו עם זה, כבר ממש שקלתי לרדת מזה, אבל בסופו של דבר ראיתי מול העיניים שלי את ששון קדם, את אלון ליבנה ואת כל שאר המעצבים שעובדים ימים ולילות ולוקחים הלוואות כדי להעלות קולקציות, ואמרתי שגם אם אצטרך ליפול, אין מצב שאני מוותר על זה".

אתה חושב שמי שיעץ לך לרדת מזה פעל מתוך קנאה?
"הקנאים זה אנשים אחרים. בשנים האחרונות, כשהייתי בלוס אנג'לס, היו פה כמה קבוצות שניסו להרים את שבוע האופנה הישראלי. כשבאתי עם ההצעה הזאת לכל מיני גופים התברר לי שהיו קבוצות אחרות שכבר פנו אליהם עם הרעיון הזה, והרבה פעמים קרה שאמרו לי 'אוקיי, הנה עוד אחד מנסה'. מצד שני, אני כבר 25 שנה פה, נותן עבודה קשה, אז התייחסו אליי קצת אחרת. מה שאני יכול להגיד לך זה שיום אחרי שהכול נגמר כולם, בלי יוצא מן הכלל, באו אליי והרגישו צורך להתנצל. גם חלק מהמעצבים היו סקפטים בהתחלה ואחר כך הם הצטערו על זה. כל מי ששקל לא להיכנס לזה, או לא נכנס לזה, התחרט. מי שהיה בפנים - חגג. שמע, אף אחד לא האמין בי ובדבר הזה. קח בחשבון שבשבועות אופנה נורמליים יש ישיבת הפקה, מפיק לכל תצוגה, במאי לכל תצוגה - ופה אנחנו, אופיר ואני, עשינו הכול לבד".

מה עוד אפשר לחשוף מחייו האישיים? אה, כן: יש לו שני ילדים, טינאייג'רים, נועה ועומרי. אמא שלהם היא פנינה בריק - אחת הזמרות בהרכב הנשי מהאייטיז סקסטה - והם חיים איתה. "ההצלחה הכי גדולה היא הילדים שלי", אומר רייף, "אנחנו משפחה אחת גדולה". כיום, בכל אופן, הוא מגדיר את עצמו כ"רווק פנוי שמרוצה באופן כללי מהסטטוס", אבל "רוצה זוגיות".

רגע, אז אתה עם בנות או בנים?
"בנים".

הבנתי. ומיהו, לדעתך, הגבר הכי חתיך בארץ?
"יאיר לפיד. הוא גם הכי חכם, אגב. זה הולך ביחד. הוא הגבר הכי שווה בעולם".

ומיהי האישה הכי שווה?
"נעה תשבי, כמובן. היא האישה המושלמת בעיניי".

טוב, די, זה לא ממש רלוונטי לענייננו - כלומר להיותו של מוטי רייף האדם המשפיע ביותר על תעשיית האופנה הישראלית נכון להיום. זה אולי נשמע כמו תואר נחשק ומפואר, אבל רייף מבקש לשים דברים בפרופורציה. "אנחנו כל הזמן חושבים שכולם מתעסקים בנו", הוא אומר, "כשאתה חי בחו"ל אתה מרגיש שזה לא ככה. יש אנשים שחושבים שעדיין רוכבים פה על גמלים ושרוצחים פה אנשים ברחוב, זו רק תוצאה של היהירות הישראלית. בכל דבר אנחנו רוצים להיות הכי גדולים, אבל לא בכל דבר אנחנו מסוגלים לזה. יש כאן תעשיית אופנה מוצלחת, יש פה הרבה פוטנציאל והרבה כישרון, אבל אנחנו לא מעצמה אופנתית וכנראה שגם אף פעם לא נהיה אחת כזאת. אנחנו כולה נקודה קטנה על המפה".

ובכל זאת, עושה רושם שאתה אופטימי לקראת העתיד.
‘נכון. הקושי העיקרי היה להרים את הפעם הראשונה, כי באמת אף אחד לא האמין שזה יקרה. עכשיו יהיה הרבה יותר קל למכור את זה. אנחנו עמלים עכשיו כדי להביא לפה בחזרה קניינים מהעולם, רשתות, שואו-רומים, כאלה, זו המטרה הבאה שלי. האמת היא שכבר עכשיו אתה יכול לראות את תשומת הלב שדוגמניות ישראליות שהשתתפו בשבוע האופנה מקבלות בעולם, למשל. מעט הישראליות שהשתתפו בזה בהחלט יצרו לעצמן קריירה חדשה. קח לדוגמה את דפנה דה גרוט. פתאום הבנתי שהיא מבוקשת בכל מקום. גם שביט ויזל קיבלה הרבה הצעות עכשיו. אני יכול לספר לך שבפעם ראשונה שפניתי אליה עשיתי את זה באנגלית כי הייתי בטוח שהיא מחו"ל, ואז מישהו טפח לי על הכתף ואמר לי שהיא הייתה פה מלכת יופי’.

הסיפור הזה אמנם מעיד על כך שרייף עדיין לא הספיק לעשות את כל הקאץ'-אפ הדרוש מאז שחזר מלוס אנג'לס ושהוא לא ממש בעניינים, אבל זה בטח לא מה שמפריע לו עכשיו, כשהוא נישא על גלי ההצלחה של שבוע האופנה. הנה, עוד מישהי ניגשת אליו ומתחילה לחפור לו על משהו שקשור לזה. "זה לא אמיתי, מה שקורה לי עם שבוע האופנה", הוא אומר, "מאז שעשיתי את זה אני כל הזמן מקבל פידבקים. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה פידבקים - ואני עושה המון אירועי אופנה. בגדול העשייה שלי מתחלקת לשניים: או בידור לשמו או לעשות משהו עם ערכים, לקחת את היכולות שלי ולייצר איזשהו שינוי בעזרתן. אני אוהב לשמח אנשים, מאוד אוהב, גם אם זה בהפקה של אירועים פרטיים - אבל היום, במקום שאני נמצא בו, אני רוצה להשפיע".

את הרשימה המלאה של 100 המשפיעים בעולם האופנה ניתן למצוא בגיליון "את" החדש.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...