סיבוב פרסה: ראיון עם מלאני פרס
הדוגמנית-שחקנית מלאני פרס, שאהבתה הגדולה היא רכיבה על סוסים וטיפול בהם, מפנה עורף לעולם הדוגמנות וחולמת על חיים בכפר. השקט שאחרי
היום, בדיוק בגיל 40, פרס יודעת לאן יפנו חייה. היא חולמת על בית במושב, על חוות סוסים קטנה ועל חומה גבוהה שתקיף את החצר ותספק לה את השקט שהיא כל כך אוהבת וזקוקה לו. מדי פעם היא עשויה להגיח לצילומי סדרת טלוויזיה איכותית או לדרמה קולנועית, או שאולי תשתף בעתיד את הקהל הרחב בשירים ובלחנים שכתבה למגירה, אך מלבד זה היא הכריזה על פסק זמן ללא תוקף תפוגה מהזרקורים.
לנערת הזוהר הפרועה, שכיכבה בקמפיינים של "הוניגמן", "קסטרו" ו"בוניטה", ושקרעה בשנות ה-90 את המועדונים בתל אביב, לא נותר זכר. רק הלוק השברירי לא השתנה. לנצח תיראה פרס כאילו יצאה מסרט תקופתי על המאה ה-18. מין שילוב חיצוני של גווינת' פאלטרו עם הרוגע של מישל וויליאמס והשאיפה לאיכויות של מריל סטריפ.
"אני חושבת שמיציתי את הכול", היא מציגה לראווה את המלאני החדשה. "אם יש משהו בדוגמנות שיכול לעניין אותי היום זה לרוב יהיה פרויקטים ללא כסף או בהתנדבות כמו ההפקה ב'את'. כך אני עובדת עם צוות שאני מכירה כבר שנים ועם אנשים שאני סומכת עליהם ואוהבת אותם. הביגוד לא היה האישיו המרכזי. הצטלמתי עם סוסים והרגשתי שנתנו לי להיות אני. טבעית, ללא גלאם מיותר וללא אובר-סטייל. גם האאוטפיט הרגיש נכון. לבשתי וינטג', בגדים שאני לובשת גם ביומיום, והכול הרגיש לי Down To Earth".
סיפור חייה יוצא הדופן של מלאני פרס נפרש עשרות פעמים בתקשורת. היא נולדה וגדלה בברלין, ובגיל שלוש עברה להתגורר עם אביה לאחר גירושי הוריה. בגיל חמש גילתה פרס את אהבתה הגדולה לסוסים ובמשך עשר שנים השתתפה בתחרויות, דילגה עם בעלי החיים מעל משוכות ומכשולים ואף זכתה במקום השלישי באחד המקצים. בגיל 14 עברה להתגורר עם אמה וכעבור שנה וחצי עלו השתיים לישראל. הן התיישבו בצפון הארץ, אולם כשהייתה בת 18 חזרה האם לגרמניה ופרס עברה לבדה לתל אביב. מאז היא בונה את עצמה בעשר אצבעות, עם לא מעט כישרון, בגרות ומזל.
20 שנה היא שזפה את אור הפלאשים כדוגמנית, ולפני כעשור החליטה לשלב גם משחק ומוזיקה. ברזומה המגוון שלה אפשר למצוא טלנובלות, סדרות טלוויזיה ("אבאל'ה", "פרשת השבוע", "תיק סגור" ו"תיבת נוח"), הבלחה בקומדיות
עד חודש נובמבר השתתפה פרס בצילומים לסדרת טלוויזיה חדשה של רני בלייר הנקראת "שביתה" שתצא לאקרנים באביב. היא מסרבת לספר על מה הסדרה ומה התפקיד שהיא מגלמת מחשש לספוילר. מאז שהסתיימו הצילומים שקועה פרס בשינון זני סוסים ערביים ודרכי הטיפול בהם. כבר לא תתפסו אותה רצה ברחובות תל אביב בשמלה קלילה ובלוק סקסי ומסתורי, כפי שהצטלמה לקו שהשיקה על שמה עבור "הוניגמן".
למה בעצם עזבת את הדוגמנות?
"כי אני כבר לא בגיל הזה, כמה אפשר? חוץ מזה בארץ לא קל בעולם האופנה. למעצבים הטובים אין המון כסף והתשלום על הקמפיינים הוא נמוך בהרבה ממה שמתפרסם. אחרי הקמפיין ל'הוניגמן', לפני שלוש שנים וחצי, הרגשתי שמיציתי".
דווקא בעידן שבו קיימת פריחה לנשים שכבר מזמן חצו את -40?
פרס צוחקת. "בעבר הייתי פארטי גירל, אבל התבגרתי. מגיל מסוים הגוף לא סוחב ואני חייבת להיות בבית בתשע בערב. כמו כן בתקופה האחרונה בדוגמנות נוצרו אצלי פרנויות וחרדות. כל הפפראצי, הצהובונים והכתבות. נעשה עומס של רכילות. צלמים רצים אלייך ברחוב ומתחבאים מאחורי פחי אשפה. בשנות ה-90 זה לא היה ככה, לא ברמה הזו. היה צלם אחד שבא לאירוע או למסיבה ותמיד שאל אם אפשר לצלם. היום הצלמים מתגרים בך ומנסים להוציא ממך תגובות קיצוניות. היו תקופות שלא רציתי לצאת לרחוב. זה היה ברמה של אגורפוביה".
קמפיינים לא יגררו בהכרח פפראצי או עבודה לתוך הלילה.
"אבל הם מאוד מגבילים. לא תמיד אפשר לעשות במקביל דברים אחרים, ולא תמיד בא לך ללבוש בגדים שאת אמורה לייצג. בקמפיין אתה הופך למוצר מסוים ולי קשה לעשות משהו שאני לא מאמינה בו. להצטלם כבר לא קוסם לי. תחשבי, שלוש שעות מתעסקים לך עם השיער, אחר כך חם מדי או קר מדי, ואחרי זה עוד צריך ללכת עם עקבים וזה כואב. אחרי שישה-שבעה צילומים את כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמך כי נתת הכול. באיזשהו שלב אני עלולה להתבכיין ולהיות חסרת סבלנות. אבל בלי קשר, אני לא אוהבת לצאת בהצהרות שלא אעשה משהו כזה או אחר. לא אוהבת להגביל את עצמי ועושה מה שבא לי. היום בא לי דברים אחרים".
במבט לאחור, היית הופכת לדוגמנית ועושה את הכול באותה צורה?
"משחק או דוגמנות לא היו חלום ילדות שלי. בתור ילדה רציתי להיות וטרינרית. הייתי שמחה אם היו לי גם הזדמנויות לעשות דברים אחרים, אבל שיהיה ברור - אני לא מצטערת על דבר. כל מה שעשיתי עד היום הוביל אותי, בנה את האדם שאני ועזר לי להגיע למקום שבו אני נמצאת. חבל לי רק שלא הספקתי ללמוד".
עדיין לא מאוחר.
שוב פרס פורצת בצחוק. "לא אלמד עכשיו שבע שנים בפקולטה לרפואה כדי להפוך לווטרינרית. חוץ מזה אני לא טובה במספרים, מין סוג של דיסלקציה מספרית שנקראת דיסקלקוליה. להבדיל, אני טובה במילים ומדברת ארבע שפות".
בניגוד לתדמית הקרירה והמרוחקת שאפיינה אותה לאורך שנות הדוגמנות הארוכות, פרס נראית היום משוחררת הרבה יותר. היא עדיין יושבת בגו זקוף וקשה להתעלם מהניחוח האריסטוקרטי שעוטף אותה, אבל הצחוק המתגלגל וההתייחסות הקלילה, הכנה וההומוריסטית לעברה ולתכונותיה מלמדים על הטרנספורמציה שהחלה לפני כעשר שנים והסתיימה לאחרונה. כאשר הפנימה את היכולת שלה להפוך לזיקית-אדם, המשתנה מפרסומת לפרסומת ומצילום לצילום. בין כל אלו הסתירה פרס את חרדת הבמה שלה, הלא אופיינית לדוגמניות במעמדה, ובשנת 2000 ניגשה לאודישן לסרט של 50 דקות. מאז היא נעה בין טלנובלות, דרמות ואפילו קומדיות שאותן היא בוררת בקפידה.
המשחק הפך לחלק בלתי נפרד מחייה של פרס לאחר שנישאה ב-2008 לשחקן איתי טיראן. לא אחת היא יושבת בין הקהל בהצגות שבהן הוא משחק.
איך נראה בית בו מתגוררים שני שחקנים?
"בניגוד למה שחושבים המשחק הוא לא נושא השיחה העיקרי בבית. לפעמים מדברים על ההצגות של איתי. מוזר לי לראות אותו על הבמה. הוא שחקן אמיתי ויודע להיכנס לדמויות של אנשים אחרים. לפעמים בהצגות אני רואה באיתי תכונות שאני רוצה שיהיו לו גם בבית".
תיאטרון מעניין אותך?
"לא כל כך. זו לא מדיה שאפשר להיעלם בה".
אולי מחזות זמר?
"אין לי קול לזה. תמיד אהבתי מוזיקה ורציתי ליצור מוזיקה, אבל הפרק הזה נגמר לפני שנתיים כשמצאו לי פוליפ ענקי על מיתרי הקול. אחרי הניתוח גיליתי שטון מסוים בקול שלי נעלם. אין בו יותר את הצרידות, הייחוד והחום שהיו בו בעבר. היום יש לי במגירה סקיצות של שירים ולחנים שכתבתי בעצמי והכול באנגלית. אולי אציע אותם לזמרות אחרות, ואולי הם יישארו במגירה. את רואה, אני אדם חרדתי שמדבר עכשיו מתוך נוירוזה קשה".
אם נחזור למשחק, שמת לב שבשני הסרטים האחרונים שעשית, ב"שמים אחרים" וב"התפרצות X", שיחקת דמות המסובכת באהבה בלתי אפשרית?
"טוב, בארץ אין הרבה תפקידים מעניינים לנשים ורוב הסיפורים קשורים לאהבה".
יש תפקיד מסוים שאת חולמת עליו?
"אין משהו ספציפי, אני נהנית לראות תפקידים כמו של קייט בלאנשט ב'אליזבת' או סרטים על ספרי דיקנס. אני מתפעלת גם משחקניות כמו סוזן סרנדון, מריל סטריפ, קייט ווינסלט ומישל וויליאמס. אני מעריכה אינטליגנציה בשחקניות וגם את היופי בהן. הייתי שמחה לשחק בסרט זר אנגלי תקופתי או בסרטים דניים ושוודיים".
עם מגוון התפקידים שעשית עד כה, מתבקשת השאלה מה תעשי כשתהיי גדולה?
"אגדל סוסים".
למרות הנוסטלגיה של הדוגמנות, האהבה למשחק וההשלמה עם השירה שלא תשוב, התשוקה האמיתית של פרס שמורה להולכים על ארבע, בעלי רעמת השיער והזנב. תמיד אהבה בעלי חיים, לא אחת העדיפה את חברתם על פני בני אדם, אבל כאשר הגיעה לחוות הסוסים ברשפון, לפני כשנה וחצי, הרגישה את לבה נפתח ומתמלא.
"קיבלתי הזדמנות שנייה מחברה שהזמינה אותי אחרי שהאהבה הישנה הזו נדחקה לשוליים במשך 20 שנה. ברשפון התאהבתי בסוסים הערביים. הם זן מיוחד ויפה, אבל גם עצבני. יש להם דם חם. במקביל הם אינטליגנטיים וצריך לעבוד בשבילם. לא מקבלים מהם תשומת לב סתם. הסוסים הערביים דומים לחתול. צריך להתאמץ ולהוכיח שאתה ראוי לאהבה שלהם. סוסים זה הובי שמחזיר אנרגיה וזו עבודה פיזית שמשחררת ומרגיעה".
את רוכבת עליהם?
"בחווה ברשפון וגם בחווה במושב קדרון, שבה אני מתנדבת היום, הסוסים מיועדים למכירה. אני רק מטפלת בהם".
זה כולל ניקיון של הגללים?
פרס מחייכת. "לא, את זה עושים אנשים אחרים. אני עוסקת במגע עם הסוס, זה הפאשן שלי".
לרגע חשבתי שהחלום שלך מתמקד במשחק.
"ממש לא. אני שקועה בתוך העולם של הסוסים ולומדת על ההיסטוריה שלהם בטירוף. המשחק זו עבודה, הסוסים הם האהבה. יש בהם משהו כל כך עדין ושברירי, אבל עם זאת יש בהם גם כוח וסכנה".
הם קצת מזכירים לי את האופי שלך.
"נולדתי במזל קשת, אולי זה קשור. הסמל של הקשת הוא חצי אדם וחצי סוס".
צילום: ז'אן כהן, סטיילינג: סיימון אלמלם, איפור ושיער: מיקי בוגנים.
ההפקה המלאה של מלאני פרס ורשימת המשפיעים של תעשיית האופנה בגיליון "את" החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם