והעיר צהלה ושמחה: הכל על חגיגות המרדי גרא
החגיגות הצבעוניות בניו אורלינס ובשאר העולם נמצאות בשיאן ולנו נותר רק לקנא בצבעוניות, בתשוקה, במחרוזות הפלסטיק ובכל האלכוהול השמח הזה
המרדי גרא, או "יום שלישי השמן" בצרפתית, מציין את היום האחרון שבו ניתן לאכול בשר, לפני תחילת צום הלנט, אבל הקרנבל הגדול מתחיל עוד כמה שבועות לפני וןלמעשה מדובר בחגיגות בלתי פוסקות. סוג של אכול, שתה ותשתטה, כי מחר נצום. החגיגות, כידוע, מצוינות גם בריו דה ז'נרו בברזיל, בקרנבל המסיכות בוונציה, ובמרדי גרא באוסטרליה שתפס כיוון "עליז" יותר, ובאופן מקרי (או שלא?) אפילו חגיגות העדלאידע שלנו, נמצאות בסמוך על לוח השנה.
מה שמשותף לכל הקרנבלים האלה הוא השחרור. בקרנבל כמו בקרנבל, אין חוקים. הכל חשוף וכמה שיותר – יותר טוב. פריצת המחסומים החברתיים רוקדת צמוד-צמוד עם השוליים המיניים, המגדריים והגזעיים, ואלה הופכים למרכז החדש ולכוח המניע של האירועים. זה לא אומר שתתקלו בשחזור של העיר סדום, בכל זאת, עם כל ההמולה והיצרים - אנחנו עדיין בארצות הברית השמרנית.
גם בניו אורלינס הפנימו את המשפט "אין חגיגה בלי עוגה" ולכן, 46 יום לפני המרדי גרא, ב-6 לינואר, מתחילים בחגיגות הפרה-מרדי גרא עם (איך לא?) עוגה. עוגת המלך נאפית באופן מסורתי כדי לציין את ביקור שלושת השליחים אצל ישו הרך שרק נולד. כדי שלא נשכח את המושיע הקטן,
>> בניו אורלינס אוהבים גם מרק גאמבו
המאפיין העיקרי של חגיגות המרדי הגרא הוא התהלוכות הפומביות שעוברות ברחובות העיר עם שלל תחפושות ססגוניות, הפתעות וגם מסרים פוליטיים, והנשפים הפרטיים שמאורגנים שניהם על ידי krewes בניו אורלינס, מועדונים מיוחדים שנקראים ברובם על שם אלים יווניים כמו בכחוס, אטלס ודיוניסס.
עם זאת, שתי התהלוכות המרכזיות ביום המרדי גרא עצמו הן דווקא תהלוכות בשם רקס וזולו. הראשונה, מורכבת ברובה מלבנים ומוכרת באופן היסטורי כזו שייסדה את הכתרת מלך המרדי גרא, קבוצת הזולו הוקמה לאחר שאפריקנים רבים הודרו מתהלוכת הרקס, ולכן תהלוכה זו נחשבת כיום לתהלוכה בעל גוון פוליטי יותר שמקדמת שוויון בין הקבוצות המגוונות המרכיבות את אוכלוסיית ארה"ב.
בכל שנה, כל אחד מהמועדונים מחליט על תמה משלו למרדי גרא, צדק חברתי או קריאות אנטי מלחמתיות מוזמנות, אבל אל תדאגו – בשניהם יכולים לככב פינים בבמות הניידות בתהלוכה. למי שמגיע ורוצה להתעניין אפשר לעקוב אחרי הדברים באתר האינטרנט, ומצד שני – אפשר גם לזרום.
בהתאם לרוח השטות הכללית שנופלת על ההולכים בתהלוכות ועל המזדנבים שמבקשים שיזרקו עליהם מבחר חפצים צבעוניים, אין דבר כזה להתלבש כרגיל במרדי גרא. כיאה לכל חג מחופש, לקחה על עצמה קהילת ההומוסקסואלים לעשות הרבה דראג, חברי הזולו הולכים על מסורות אפריקה ובין לבין, ההולכים ברחוב עטים מסיכות קרנבל, שמים פאות ומתקשטים בצבעים המסורתיים. שיא התחפושות, למי שחייב אירועים, הוא פרסי רחוב ברבן, בו משתתפים בעיקר המקומיים בתחרות תחפושות נושאת פרסים וכבוד.
עיקר האטרקציה בתהלוכות הם הפרסים הקטנים שנזרקים לעבר הקהל. מי שרוצה לתפוס, כדאי שיכין מבעוד מועד שקית בד (כי אנחנו ירוקים) ויתכונן לתפיסת מטבעות בשם דובלונס, מחרוזות מפלסטיק, אגוזי קוקוס, ולפעמים גם קונדומים. עם השנים, הפכו דווקא אגוזי הקוקוס שנזרקו בתהלוכת הזולו, בגלל שהיו זולים יחסית, לפרס נחשק במיוחד בקרב באי התהלוכות.
בשנת 1987 נאלצו להפסיק עם זריקת האגוזים אחרי מבול של תביעות כתוצאה מפגיעות קוקוסים באנשים, אך שנה אחרי כן, חוקק "חוק הקוקוס" בלואיזיאנה, שפוטר את המשליכים מכל תביעה שמתבססת על היום הזה בשנה. למי שחושש ממטח אגוזים, אפשר כמובן להסתפק במטבעות או במחרוזות שנוהגים לזרוק גם מהמרפסות ברחוב ברבן ורחוב קאנאל. לרוב, מספיק להראות קצת ציצים ולקבל את המחרוזות שביום רגיל אפשר לרכוש אותן בעשר חתיכות בדולר.
בגדול, מוטיב האלכוהול והשכרות לא תופס מקום רשמי במרדי גרא, לפחות לא כמו בעדלאידע שלנו. אבל מה לעשות שבמקרה בניו אורלינס שכללו את הדאקירי הקפוא לדרגת אמנות עם שלל טעמים שיגרמו לכל בחורה לזנוח את הקאווה. כיף ופשוט להשתכר שם. תוסיפו את אווירת המסיבה ואת זה שרבים מתלמידי הקולג' בוחרים לבלות את חופשת הסמסטר בניו אורלינס במקום בפלורידה, ויש לכם מתכון קל למדי לשכרות שמוביל לחשיפת שדיים מוגברת, למרות מזג האוויר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם