טוטאל לוסטיג: דפנה לוסטיג לא חושבת שהיא אייקון אופנה
היא מכריזה שהיא "לא ממש יודעת כלום" על אופנה. ובכל זאת, דפנה לוסטיג לא רק נחשבת לאושיית סטייל - היא גם קיבלה שתי תוכניות בערוץ האופנה החדש. איך זה קרה לה. ראיון
האבסורד הוא שלוסטיג עצמה בכלל לא מחשיבה את עצמה כאייקון אופנה. גם כעת, רגע לפני ששתי תוכניות בהנחייתה עולות בערוץ האופנה החדש, היא עדיין מהססת להביע דעה על אופנה. "לא למדתי כלום, ואני גם לא ממש יודעת כלום", היא אומרת. "אני הולכת לערוץ כדי להגיש ולשמוע, אני לא מדברת את זה בעצמי. אני פוגשת אנשים שבאמת חיים את הדבר הזה של אופנה ולהתלבש וטקסטיל וטקסטורות וגזרות מגיל נורא צעיר, ואני ממש לא. זה משהו שהתפתח אצלי בגיל מאוחר, ואני חווה אותו כדבר הרבה יותר חופשי ומופשט ומשוחרר מאיך שאני חווה מוזיקה, למשל, שלגביה אני דעתנית כנראה יותר מדי.
"אני שונאת שאומרים את זה, אבל אגיד את זה בכל זאת: אני נורא מחוברת למה שטוב לי. נורא ברור לי מה משרת אותי ומה לא. השבוע, למשל, דורין אטיאס שחטה לי את הצורה. לבשתי מכנסי עור אדומים, סוודר ניוד וסנדלי חרדל. ידעתי שזה קצת ריסקי, אבל בסדר, סבבה. סליחה על הקלישאה, אבל זה באמת כל כך מחמיא לי שבכלל מתייחסים למה אני לובשת, שממש לא משנה לי אם הביקורת רעה או לא".
תוכניות האופנה החדשות שלה - "המבקרים", שבה יתקיימו פאנלים שבועיים שיעסקו בנושאים החמים של עולם האופנה, ו"על המסלול", שבה תראיין מדי שבוע את אחד מבכירי התעשייה - שמצטרפות לבלוג אופנת התינוקות "בייבי פאשן" שפתחה, הן החותמת הסופית לכך שלוסטיג היא אוטוריטה אופנתית לכל דבר, וזה לא מפתיע. דווקא בזכות היכולת שלה להימנע מיומרנות ולשמר את הפשטות שבאהבה לאופנה, היא מצליחה לגרום לקהל להתחבר אליה מתוך רגש בסיסי ביותר - החיבה העזה לבגדים ומה שביניהם. היא לא מתיימרת להיות ג'ואן ריברס, היא בסך הכל אשה שאוהבת להתלבש.
"האהבה שלי לאופנה התחילה בגיל מאוחר", לוסטיג מספרת. "אמא שלי בכלל לא בעסק, היא לובשת טרנינגים מפוקס וזהו. אחותי רונילי תמיד הייתה הדמות האופנתית בבית, ואני תמיד הסתכלתי עליה בהערצה כזאת, אבל הייתי מחוברת יותר למוזיקה. כשהייתי קופצת
לא תשמעו את לוסטיג מותחת ביקורת על קולקציה של מעצב זה או אחר, והיא גם לא תציע לכם טיפים בענייני לבוש. "בתקופה שהנחיתי את 'המצעד' בערוץ הבידור, הייתי מסתובבת בחנויות עם הסטייליסטית של התוכנית. הייתי שולפת פריט ואומרת 'זה יהיה מושלם על מאיה בצלאל', והיא הייתה מסתכלת עלי ואומרת 'זה יחתוך אותה כאן, זה יעשה לה ככה וככה, את בכלל לא מבינה'. הצד הביקורתי של האופנה לא קיים בי פשוט, אולי באמת מחוסר ביטחון. אני מתה על חיננית ועל דורין אטיאס, אבל לא הייתי עושה דבר כזה".
ובמוזיקה כן.
"לגמרי. אני לא יכולה ללכת איתך עכשיו ולהלביש אותך, אבל אם תבואי אלי עם האייפוד שלך, אני אוכל לשים לך ספריית מוזיקה שאהיה בטוחה בה במאה אחוז. עסקתי באיסוף מוזיקה מאז שאני זוכרת את עצמי, מאז שהייתי בת שבע. אולי אפשר להגיד שהיחס שלי לאופנה פשוט יותר בוגר".
הטעם שלה התפתח לאטו, לאורך השנים, לא מעט בזכות נסיעות תכופות לאירופה וקריאת מגזינים. וכן, היא אוהבת לקנות. מאוד אפילו. ולפעמים אולי יש לה גם טעם יקר, אבל היא כנראה מוציאה על זה הרבה פחות כסף משנדמה לכם. חשבון הטוויטר שלה מלא בדיווחים על רכישות אחרונות, בעיקר כאלה שהיא עושה ברשת.
"אני מודה שפעם הייתי פחות ערה למחיר ולמה אני רוצה, אבל מאז שהבת שלי, לילי, נולדה, זה תפס כיוון אחר. יחד עם זה שבניתי את הארון של לילי, בניתי את הארון שלי, שהיום הוא הרבה יותר יציב. יש בו פחות רכישות גחמניות. אם יש משהו טרנדי שאני נורא רוצה, אני לא אקנה אותו בכיכר המדינה, אני אקנה אותו בזארה, ואני אקנה בגדים טובים שיחזיקו מעמד. יש לי נעלי מעצבים, כן, אני לא אשקר, וגם פריטי מעצבים בארון, אבל לא רק".
את מרגישה שאת צריכה להצדיק את האהבה לשופינג ולבגדים?
"אני לא מרגישה שאני צריכה להצדיק את עצמי. אני יודעת שיש אנשים שפותחים עין, אבל בגלל שגדלתי בכפר שמריהו, תמיד פתחו עלי עין. אני לא מרגישה לבד ומותקפת, כי אני מכירה כל כך הרבה אנשים שנמצאים במצב הזה. סגנון החיים הזה מתבטא אצלי בעיקר בבגדים. אנחנו חיים נהדר, טפו טפו, ולא חסר לנו שום דבר, אבל אני לא גרה בפנטהאוז במגדלי יו. החיים שלי הם הכי רגילים. כן, אני יכולה לקנות בכיכר המדינה לפעמים, אבל אני קונה בעיקר בזארה וב־M&H. אם יש לי אירוע, יכול להיות שאקנה שמלה ב-3,000 שקל, אבל היום יכול להיות שאעדיף לא לקנות שמלה כל כך יקרה אם אלבש אותה רק פעם אחת".
את מכורה לשופינג?
"לא חושבת. אני יכולה להבין את המקום הזה, של התמכרות לשופינג. אבל להיכנס מזה לחובות? להשתמש בזה כתרפיה לדברים אחרים במקום לטפל במקום עצמו? זה נראה לי לא נכון. ואני אומרת את זה בתור מישהי שנמצאת בטיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע כבר כמה שנים. בגדים זה פיור פאן, ולא הייתי רוצה שזה ייכנס למקום כזה".
מה הפריט הכי יקר שיש לך בארון?
"שמלה של גוצ'י שקניתי לחתונה של אחותי. לא זוכרת בדיוק כמה היא עלתה, אבל היא הייתה מאוד יקרה".
מה את אומרת לאנשים שטוענים שזה לא מוסרי להוציא אלף שקל על זוג נעליים?
"כן, באיזשהו מקום זה מופרך. יש לי חברות שנחנקות מזה, קוראות לי מפגרת, ויכול להיות שהן צודקות. כל אחד והאהבה שלו. אמא שלי לא תוציא יותר מכמה מאות שקלים על זוג נעליים, אבל היא תקנה סירים וכלי מטבח באלפי שקלים. זאת האהבה שלי, וכן, אני מוציאה אלף שקל על זוג נעליים. אני לא מעודדת את זה, זה פשוט מה שאני עושה.
"הגישה הזו שאומרת שלבוש הוא דבר ריקני מקוממת אותי. אנשים שלא מבינים שאיך שבנאדם מציג את עצמו בפני העולם ברמה הוויזואלית, זה מייצג את העולם הפנימי - בעיני הם אנשים לא מפותחים. כשבנאדם יוצא החוצה עם מה שהוא לובש, הוא עושה בחירה של איך הוא רוצה להיתפס בציבור. ברור לי שאנשים שהולכים ברחוב והם זרוקים, גם רוצים להגיד משהו. אולי הם אומרים לא משנה לי, לא אכפת לי, אבל הבגד שלהם משדר את זה. אם מישהו נועל רק נעלי נוחות, הוא רוצה להגיד שהוא בנאדם שנוחות חשובה לו יותר מכל. לכן להתלבש, לשיטתי, זה הדבר הכי רחוק משטחיות".
לוסטיג, 32, מדברת בפתיחות על הפרעות האכילה שמהן סבלה בעבר, על תקופות שבהן פיתחה אובססיביות לכמויות המזון שהיא אוכלת ולמשקל שלה. אבל היום היא כבר לא שם, היא מטופלת אצל תזונאית ומקפידה כל הזמן להזכיר לעצמה שהשפיות חשובה יותר מהרזון.
"יש לי כבר זמן ארוך דיון עם התזונאית שלי על מה מידת הג'ינס שלי. הפרעות אכילה זה לא דבר שאת נפטרת ממנו, אני יודעת שזה ילווה אותי כל החיים. לפני כמה זמן כתבתי בטוויטר, 'אז מה להיות, שפויה או רזה?'. לפעמים זה מרגיש ככה. בשביל להיות באיזה משקל נשגב, זה אומר להתעסק כל הזמן באוכל. וחלק מהעיסוק בבגדים, זה גם המקום הזה של לקבל את הגוף שלך כמו שהוא ועם מה שנראה עליו טוב. אני יכולה לעבוד בזה ולצמצם את הכמויות שלי בשביל ללבוש ג'ינס במידה מסוימת, או לאכול עוד שתי עוגיות ולהרגיש שפויה. זה כל הזמן מאבק שאני מנהלת עם עצמי. זה שדים, ולהיפטר מהם זה הדבר הכי קשה בעולם".
את לא יכולה ללבוש מה שאת רוצה?
"לא, מה פתאום. אני לא מכירה אף בחורה, גם לא הכי רזות והכי מהממות, שלובשת מה שהיא רוצה. זה מבאס, יש כל כך הרבה דברים שנראים עלי רע. אני כמעט לא לובשת צמוד, יש לי בטן. תמיד הייתה לי. בשנה שעברה הייתה תקופה שהבטן שלי הייתה נורא נפוחה כל הזמן, ואנשים התקשרו לשאול אם אני בהריון. בגלל זה התחלתי לעשות שינויים בתזונה, הורדתי חלב, קפה וכאלה".
אבל את רזה.
"אני בסדר, לא מאוד. הסתכלתי על התמונות מאז, וראיתי שבאמת נראיתי בהריון. זה משפחתי אצלנו, מה לעשות. אני יכולה להשתגע מזה וללכת למכון ולתת 50 פוש אפס כל יום. לא רוצה, זה לא מספיק מפריע לי. אז אני לא יכולה ללבוש שמלות צמודות, אבל אני גם לא ג'יי לו, אני לא צריכה ללבוש את הדברים האלה".
האהבה של לוסטיג לאופנה לא נשארת רק אצלה, כמובן. גם על בן זוגה בשבע השנים האחרונות, אסף הראל, היא הצליחה להשפיע. "הוא קצת חנון וקצת לא חנון, תמהיל ממזרי מאוד. כשהוא פגש אותי זה היה נראה לו קצת מוזר, האהבה שלי לאופנה, אבל אני כל הזמן אומרת לו שהוא חיפש את האור ואת מי שילמד אותו להתלבש. בשנה האחרונה הגענו למקום שבו הוא מלביש את עצמו, אחרי סדרת חינוך בת כמה שנים. הוא חמוד, הוא אפשר לי. היו דברים שהייתי קונה לו והוא לא היה מוכן ללבוש, אבל מצאנו יחד את הקו בין הרצון שלי להלביש אותו כמו גבר ממגזין GQ ובין הרצון שלו שיהיה לו נוח עם מה שהוא לובש".
הבת שלהם, לילי, בת שנתיים, הביאה איתה מהפכה אופנתית משלה. היא נולדה תקופה קצרה לאחר שאביה של לוסטיג, איש העסקים והספורטאי שמחה לוסטיג, נפטר. "כל הסיפור לא היה מסע פשוט בשבילי, האמהות על רקע האבל שלי", מספרת לוסטיג, "ובתוך זה, את אומרת 'או.קיי, אני מתה על בגדים, תהיה לי בת, אני כל הזמן אלביש אותה'. אבל בחודשים הראשונים זו לא הייתה נחמה בשבילי, זה היה עוד אחד מהדברים שלא הצלחתי לתפעל. פחדתי לשים לה מכנסיים, הייתי מלבישה אותה בבייבי גרו, אחד על השני. אחות של אסף אמרה לי 'מה זה? זה נראה לי הדבר הכי לא נוח'. מבחינתי, אם זה נסגר בפעם אחת עם ריצ'רץ', אז נשים שניים ונגמור עם זה. לאט לאט זה השתחרר".
את בלוג האופנה לתינוקות היא יצרה מתוך כוונה לבחון את האפשרויות העומדות בפני הורים בכל מה שנוגע להלבשת ילדיהם. "זה לא בלוג שעוסק רק ב'איזה בגדים יפים יש לבת שלי'. הוא נבנה ממקום צרכני נטו - כמה זה עולה, והאם כדאי לי להשקיע בזה. כשאת קונה בגדי ילדים, את נורא ערה למחיר, כי הם גדלים נורא מהר וכל הזמן".
אחד האספקטים הבולטים בחייה של לוסטיג הוא הפער בין האופן שבו היא חיה את חייה, לבין הדרך שבה תופסים אותה ואת הראל מדורי הרכילות. כמעט לכל אזכור של שמה, או של שניהם יחד, מתלווים עשרות טוקבקים, חלקם הגדול מרושעים במיוחד וגורסים שללוסטיג אין טעם אופנתי או אפילו הבנה במוזיקה, אחרים סתם משתלחים. "זה נורא מוזר, בחיי. אנחנו חיים חיים נורא נורמטיביים ובורגניים. זוג שחי באושר, מה יכול להיות יותר משעמם?".
את קוראת טוקבקים?
"ברור. כשאסף ואני חשבנו להתחתן והיו אייטמים על החתונה, כתבו שהוא מתחתן איתי רק כי אני עשירה. או כשהתפרסם שאנחנו יחד, כתבו איפשהו ש'עכשיו היא מתחילה סיבוב סלבס'. אמרתי לעצמי, למה לעזאזל כותבים דברים כאלה? בסך הכל נתקלתי בבנאדם, היה קליק וזהו. אני גם סופר סלחנית כלפי אנשים, יש לי חברים שאומרים שאני סלחנית מדי. כשאומרים עלי משהו מרושע, זה לא כי אני בנאדם נורא. זה כי אנשים חווים דברים ומרגישים צורך להוציא אותם החוצה".
אולי מקנאים באהבה שלכם.
"תראי, גם בימים שאני הכי שונאת את אסף, שהוא כמובן האיש הכי מהמם, אני קמה בבוקר ואומרת שאני לא מאמינה שהדבר הזה קרה לי. שבתוך העיר הזו, אחרי כמה מערכות יחסים, מצאתי בנאדם שאני חיה איתו את החיים שלי בשלווה. אין אף בוקר ואף לילה שאני מתייחסת לזה כמובן מאליו. אני מאוד מאמינה באהבה. זה לא מספיק קולי ולא מספיק ציני, אבל אני הכי מאמינה בזה".
והוא לא מעקם פרצוף כשאת מגיעה הביתה עם עוד בגד חדש?
"הכי לא. הוא יודע שזו האהבה שלי, ועם אהבה קשה להתווכח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם