ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בארץ

חם בטבריה: ביקור במלון הסקוטי

יונתן אסתרקין יצא מתל אביב ונחרד עמוקות ממה שמצא, אך הוא הצליח גם לאתר מובלעת תרבותית בטבריה

הנסיעה: חדשות טובות וחדשות רעות עולות מהמסע של ארבע השעות וחצי בטירוף הפקקים של המוני בית ישראל הנופשים בסוף השבוע. החדשות הטובות הן שאין טעם למלחמה בינינו ובין איראן. החדשות הרעות הן שזה פשוט מפני שאם האיראנים יחכו קצת אנחנו נהיה מאוד דומים להם.

ככל שמתרחקים מהבועה התל אביבית ונתקלים בבני עמנו אי אפשר שלא להתבשם עמוקות מהשילוב המנצח בין תוקפנות וגסות רוח (שלושה נהגים שונים ביקשו את נפשנו במהלך הנסיעה), גזענות ("אחמד", פנה הגורילה במכנסיים קצרים לכל המלצרים במסעדה הערבית שבה סעדנו, "תביא חומוסצ'פיסלט  בסדר?", מטבע הלשון הקסום כולל חיקוי מבטא ערבי כמובן), תאוות בצע שאפילו כבר לא מנסים להסתירה (10 שקל פחית שתייה בחנויות הילו והדור למיניהן, כליה עבור חניה) וכך הלאה.

הכול כמובן טבול בכפייה דתית חביבה ונעימה, או במילים אחרות – למה לעזאזל לא יכולה להימצא הדרך בה מי שרוצה יאכל כשר ומי שרוצה יאכל טרף?! ולמה זה נראה לנו הגיוני לחלוטין להכפיף את עצמנו ככה לגחמות מנהגים דתיים עתיקים בלי שתהיה לנו האופציה שאמורה להיות לכל אדם חופשי – לבחור בעצמנו מה טוב לנו. בקיצור, כיף ונעים פה בארץ.

ההגעה: בפעם הראשונה בחיי הבוגרים שהייתי בטבריה זה היה, אני חושב, בגיל 16. נסעתי עם ידידה מהכיתה. לקחנו מלון עלוב למדי אצל רומני בשם גאבור והתכוונו לקרוע את העיר ולהתענג על הכינרת. חלק מאיתנו גם קיווה להתפתח מסטאטוס הידידים לסטאטוס הרואים לה את הציצי. חלק מאיתנו התאכזב מרה. אבל העיר הייתה מקסימה. תוססת וחיה ופתוחה בשבת קיבינימט.

הפעם הבאה שהייתי בטבריה לאורך זמן הייתה לדעתי עשור מאוחר יותר. אבא של חברתי דאז חגג בר מצווה לילד והזמין קרובי משפחה לבית מלון חביב בעיר. השינוי היה עצום בהיקפו. העיר התוססת עם מסעדות הדגים על המים ותחושת החופש שזכרתי מתקרית רמאות הציצי מגיל 16 נעלמה לטובת בני ברק. צפופה, רועשת, לא אסתטית וחרדית. סיגריה בשבת שווה כמעט מכות. עצוב ללא ספק. ולכן דווקא על רקע מסע הכומתה או השטריימל שעוברים כדי להגיע אליו המלון הסקוטי בטבריה מציע אי פתאומי למדי של שפיות.

איך אי יכול להיות פתאומי? זה נכון. אבל אין דרך אחרת לתאר את התחושה. רגע אחד אתה עוד נוסע ברחוב אל חדיף הראשי של טבריה ונהנה מקסמי העיר, ורגע אחרי פניית פרסה אתה טובל בירוק ובתים עתיקים, שקט מיידי איכשהו מציף אותך, והעיר, שנמצאת בסך הכול חמישה-שישה מטרים מתחת לגבעה עליה ממוקם המלון, נעלמת לחלוטין. בסוג של ארכיטקטורה גאונית או מזל אלוהי או גם וגם מכל מקום שממנו מסתכלים על הנוף אין טבריה.

יש רק כינרת. והרים. ובתוך המלון ארבע דתות (יהודים, נוצרים, מוסלמים

ודרוזים), שלוש שפות, שני טיילים עייפים ואחד אלוהינו מעלים אפשרות שאולי בכל זאת טבע האדם לא רע מנעוריו. אולי אפשר לדבר בשקט, לחייך באדיבות, להבין ולכבד איש את תרבות רעהו ושפתו ולהחזיק בלובי פירות חתוכים וכמות מאפים חינמיים שיכולה לפרנס מאפייה קטנה, מאלפים בטעמם, ובכל זאת שאף אחד לא יתנפל ולא יכין 'שקית לקחת לים לאחר כך'.

ההיסטוריה: המלון הסקוטי בטבריה ממוקם במבנה הישן של בית החולים הסקוטי, שהוקם במאה ה-19 על ידי ד"ר דיוויד ואט טוראנס, רופא סקוטי שראה שליחות בטיפול בחולים דווקא בארץ הקודש. המתחם מורכב ממבנים עתיקים שהיו בית החולים, בית היולדות, מגורי ד"ר טוראנס ומשפחתו, מגורי עובדים, בית תפילה וכן ממבנים חדשים.

בנו של דיוויד טוראנס, ד"ר הרברט טוראנס, הצטרף לאביו בשנת 1921 והמשיך לעבוד בבית החולים עד לפרישתו בשנת 1953. בית החולים המשיך בפעילותו כבית יולדות עד שנת 1959, ולאחר סגירתו הוסב לבית הארחה. בשנת 1999 החליטה הכנסייה הסקוטית לפתוח מלון במתחם הבית הסקוטי, שישמש מרכז של תרבות ושלווה לאורחיו, ואתר של אמונה, שגשוג ושלום – מתוך אמונה כי כל אלה יגיעו בקרוב לאזורנו.  המלון עבד יופי. לשגשוג והשלום הם עוד מחכים.


>>> לרשימת בתי המלון הטובים בישראל

העיצוב והחדרים: מעולם לא הייתי מחסידי הפנג שואי והווריאציות השונות עליו, אבל המלון הסקוטי פשוט מוכיח אחרת. ההקפדה על כל פרט, על כך שבכל פינה יהיה עציץ, או פסל, או צמח בר, או ענתיקה רומאית, וכל פרט כזה יהיה מוקפד עד הסוף, פורח וגזום ונקי ומטופל, מואר בגוף תאורה קטן ומפונפן משל עצמו, כולל שלט הסבר קטן, וכך הלאה. אלה, ביחד עם הנוף המרהיב, פשוט יוצרים סביבה שקשה להישאר מבואס בתוכה, לא משנה כמה מנסים וכמה שכחת את הציפרלקס בבית.

שודרגנו לחדר שהוא מהמבנים הקלאסיים באבן ירושלמית שהיו מגורי המשפחה המקוריים. מעבר ליופיו של החדר הוא עשה חשק לשחק בנסיכה ואביר, הוא פשוט נוח ומפנק שלא רוצים ללכת לשום מקום. כיף להכין לעצמך בנונשלנטיות אספרסו במכונה הביתית והמקסימה ששוכנת בחדר לצד הקומקום המסורתי, וכיף לעמוד כמו דביל עשר דקות ולהסתכל מהחלון על הנוף וללטף את הווילון כי הוא רך. מזל שהיה צריך ללכת לאכול.

האוכל: אוי אלוהים. אכלנו בלי סוף. השפית ענת אוטולנגי אחראית על המטבח של המלון הסקוטי, ולדבריה נהנית בעיקר מהחופש שהיא מקבלת להעז, להמציא ולשלב מנות בלי שום מגבלת כשרות או אחרת ומהיצירתיות ששילוב הדתות, האזור ועונות השנה מעוררים בה. אכלתי חצי קילו חזירון צלוי וכמות גבינה שיכולה לפרנס מדינה קטנה.

החרדה הגדולה הייתה שלא יהיה לי תיאבון לארוחת הבוקר. למרבה המזל התבדיתי וארוחת הבוקר הייתה מהטובות שאכלנו עם הפינוק המעולה של קבלת ביצים על פי הזמנה אישית עם גבינה או בייקון או פטריות, מיץ תפוזים, קפה משובח וגבינות שמנות נפלאות. חזרנו בשתי מכוניות: אחת לנו ואחת לכולסטרול שלי.

התרבות: בערב הלכנו לשמוע את יעל דקלבאום המקסימה שרה לאורחי המלון ולפני זה עשינו סיבוב והתרשמנו עמוקות, הפעם ללא ציניות, מהטעם הטוב של האמנות על הקירות. ציורים ופסלים של אמנים ישראלים צעירים, לא מה שהיית מצפה למצוא במלון שמנסה לקלוע לטעם של כולם, אלא אמנות של ממש, מעניינת, מיוחדת ומאתגרת.

על התרבות במלון אחראית רחלה ניסנוב, וניכר שבפעילות שלו יש ניסיון אמיתי לא להיכנע למולך הרייטינג. ניסנוב ארגנה במקום בשנים האחרונות מופעי תיאטרון גרנדיוזיים, בהם מחווה לטקסים סקוטיים מסורתיים שכללה בנייתה ושריפתה של ספינת קרב גאלית מסורתית אל מול חופי הכינרת וחודש סאטירה צולפני.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...