הכל כלול במון בלאן: חופשה למרגלות האלפים
חופשה קיצית בהרי האלפים מבטיחה רעננות ונופים חווייתיים. הגשם שירד עלינו ביער רק תרם לשלמות הבריחה מהמציאות הים תיכונית
>> טיול בהרי הפירנאים
>> חבל אומבריה באיטליה
>> מעבר להרי הטטרה
"המחט של הדרום" היא אטרקציה תיירותית מבוקשת, בין השאר בשל העובדה שהיא נקודת מוצא לפעילות מגוונות, וגם כי ממנה ניתן ליהנות מתצפית על פסגות האלפים בצרפת, באיטליה ובשווייץ.
אלא שבאותו שבוע כיסו ענני גשם את ההרים ואת העמקים שלמרגלותיה של המחט. "אצלנו אומרים שבשבוע אחד חווים את ארבע עונות השנה, אז אל תתייאש. תפילה לא תזיק", אמרה לנו המדריכה שליוותה את קבוצתנו. אנחנו נזכרנו בבדיחה שאומרת שעבור הישראלים, תושבי ארץ הקודש, מדובר בשיחה מקומית.
ואכן, בעוד אנו משוטטים על מרפסותיה המושלגות של הפסגה המחודדת, האירה השמש וחשפה את ההר האדיר והלבן במלוא תפארתו. המדריכה חשה סיפוק, ולנו לא נותר אלא לשאול כיצד בנו את הרכבל (Telepherique) מנקודת המוצא בעיירה המקסימה שאמוני (1,035 מטרים) אל "המחט של הדרום". כי זאת יש לדעת: משאמוני מעפילה הגונדולה לתחנת ביניים ששמה "פלאן-דה-ל'אגיי"(Plan de l ' Aiguille) בגובה 2,317 מטרים, ומשם בקו אווירי ואנכי, ללא כל עמודי ביניים, אל קצה המחט.
חשבון פשוט מלמד שהיה צריך להניף כבל שאורכו כ-3 ק"מ. "אכן זה היה מבצע בנייה שהסתיים רק ב-1955", סיפרה המדריכה. "30 מטפסי הרים נשאו על גבם כבל דק שאורכו כ-3,000 מטרים, וכשהגיעו לפסגה הם תקעו יתד. לאחר מכן, ירדו אחדים מהם למטה בירידת צוקים של ק"מ וחצי כדי להשלים את המעגל. הכבל שאתם רואים נקשר לכבל הדק והועלה למעלה".
הרכבל של אגיי-די-מידי הוא בעל הזווית האנכית ביותר מכל דומיו בתבל, ולכן המסע משאמוני לפסגה נמשך רק כ-20 דקות. אגיי די-מידי משמשת כנקודת התחלה למטפסי המון בלאן, לגולשי סקי בחורף ולמטיילים הולכי רגל בקיץ - אך לא רק להם. קו רכבל שאורכו 5 ק"מ מוליך מעל לרכס הקרוי "העמק הלבן" לאיטליה,
מאגיי-די-מידי מוליך מסלול הליכה לאטרקציה נוספת, למונטברס (Montenvers) בגובה 1,913 מטרים ול"מר-דה-גלאס" (בעברית "ים הקרח"). בחורף אפשר להחליק במסלול הזה עד הקרחון. מר-דה-גלאס הוא הקרחון הגדול בצרפת, ולמרבה הצער הוא נמוג אט אט. המדריכה שליוותה אותנו סיפרה שבילדותה כל העמק היה לבן, ועתה הוא נראה מנקודת התצפית במונטברס כנהר מתייבש, אם כי עדיין מדובר בקרחון שאורכו 7 ק"מ ועומק השלג בו הוא 200 מטרים.
באתר עצמו מצויה מערת קרח שבה מציגים אבני קריסטל שנחצבו בהרי הסביבה. בית מלון הישן של מונטברס, שהוקם במאה ה-19, מציע בקומתו הראשונה מסעדה ובקומתו השנייה מוזיאון צנוע. למרות המסלול שהוזכר לעיל, מרבית מבקרי המקום אינם מגיעים ברגל (אפשר להעפיל גם משאמוני) או על גבי מגלשי סקי. הדרך הפופולרית היא באמצעות רכבת ישנה שנוסדה ב-1908. היא מטפסת משאמוני מעלה בעזרת גלגל שיניים (Cog railway).
גילה של הרכבת הזאת מלמד ששאמוני היא עיירה תיירותית ותיקה, שכבר ב-1924 אירחה את אולימפיאדת החורף הראשונה. להפתעתנו, סופר לנו שבאותן תחרויות לא התחרו כלל במקצוע הגלישה במורד (סלאלום). אף שכיום יש לה כמה וכמה מדרונות גלישה, שאמוני היא אחת העיירות שזוכה למבקרים גם בעונת הקיץ (בניגוד לכפרי הסקי עשויי הבטון שהקימו הצרפתים באתרים אחדים).
כבר בתחילת המאה ה-19 הוקמה בעיר התאגדות של מטפסי הרים. החברה הגבוהה של שלהי אותה מאה ושל תחילת המאה ה-20, שבילתה בניס, בקאן, בביאריץ ובסנט מוריץ, עברה גם דרך שאמוני ולכבודה הוקמו בתי מלון מפוארים בסגנון שכונה "פאלאס סטייל". אחד הארמונות הללו, שהוקם ב-1901, משמש כיום את מועדון הים התיכון והוא אחד מארבעה מועדונים בהרי האלפים הפועלים גם בקיץ.
אז אם התרגלתם לעסקאות "הכל כלול" נוסח טורקיה ואתם מחפשים תחליף מקורי - הקלאב מציע בילוי קיצי למשפחות. הרעיון הזה עבר כנראה במוחם של אנשי לשכת התיירות של צרפת שיחד עם המועדון הזמינו משלחת של עיתונאים לגיחה קצרה לשאמוני, המרוחקת פחות מ-100 ק "מ משדה התעופה של ז'נבה.
את הקלאב שבהרי האלפים הכרנו בעבר, כשיצאנו עם חברים לחופשות סקי. מאז, כך הסבירו לנו, שינה המועדון את פניו. בתי המלון עברו תהליך מודרניזציה (יש חיבור אינטרנט ללא הגבלה תמורת 20 אירו לשלושה מחשבים/ סמארטפונים) ועסקאות הכל כלול כוללות גם בר חופשי, כמו בטורקיה. האוכל, כמו בעבר, מגוון וצבעוני, אם כי מנות גורמה (בעיקר בתחום הבשר) לא תמצאו שם. בתחומי הפעילות מציעים בריכה, ספא, הדרכה ובילוי במסעות הליכה בטבע, רכיבה על אופניים וראפטינג (בתוספת תשלום), ויש פעילות ייחודית לנוער ולטף, תלוי במועדון שבו שוהים. בעיירה עצמה יש בתי מלון נוספים וחברות תיירות המציעות פעילות דומה באזור.
אורכו של העמק שבו שוכנת שאמוני הוא 24 ק"מ ורוחבו המרבי הוא 800 מטרים. מכל חדר בכל בית מלון בעיר נחשפים להרים המתנשאים ל-3,000 מטרים על פסגותיהם המושלגות. אין ספק שמדובר במראה מרשים וייחודי. את העיירה חוצה נהר שוצף והתפתחותה לגדותיו הושפעה מהיותה בסיס למטיילים. שניים מרחובותיה הראשיים הם מדרחוב והם משופעים בחנויות מזכרות, בבוטיקים, בציוד החלקה וספורט, במסעדות ובברים.
במרכזה תמצאו גם שני סופרמרקטים ושני מוזיאונים המוקדשים לאלפים, למטפסיהם ולקריסטלים שנחשפו בהם. לצד היותה "בירתם" של מטפסי הרים, שאמוני מציעה אפשרויות גם למטייל הסביר, שמסתפק בשבילי הליכה אופקיים בעמק או בכאלה המשלבים העפלה על המדרונות. בסך הכל יש סביב העיירה 350 ק"מ של שבילים מסומנים.
האוטובוס העירוני, קו מס' 1, הביא אותנו בתוך עשר דקות נסיעה לפאתי הכפר לה-בואה )Les Bois(. כאן למדנו כיצד התגוררו בני המקום לפני מאות שנים ואיך התמודדו עם החורף.
כששאלנו מדוע באו לאזור זה מלכתחילה, נענינו שמדובר באזור פורה במיוחד. שיטוט בשוק של העיר אנסי על שפת האגם, במרחק שעה נסיעה, הוכיח זאת. צבעם של פירות היער, של הדובדבנים וגם של הפירות המוכרים לנו היה כה רענן, עד שבא לטרוף. וטרפנו.
בחזרה ליער. טיפות הגשם הבודדות נהפכו למטר קליל, אך לא היה בכך כדי להפריע לנו לצעוד בשביל שטיפס לאזור שבו חצבו בעבר פועלים איטלקים אבנים מסותתות מסלעי הגרניט. לאורך השביל זרמו פלגים, העלים הגדולים של השיחים ספגו את הטיפות והבריקו בירוק, שהיה כה שונה מן הירוק הקיצי והמאובק במקומותינו. ובכלל, שהות ביער העד הצפוף, למרגלות צוקי הענק, כשברקע משמיע הנהר השוצף מנגינה שאנו לא רגילים לה, משכיחה מן המטייל את חדשות היום. כאן לא חשבנו על איראן ולא על גבעת האולפנה.
הגשם התעצם ואיש לא התלונן. המשכנו ללכת, חולקים מטריות, עד ששבנו אל גדת הנהר. שם, ליד הגשר, המתין צוות של המועדון לקבוצות שטיילו באותו יום עם שולחן עמוס בכריכונים של נקניק, גבינה צהובה או פואהגרה על מצע של ריבת תאנים. לא נפקד גם מקומן של כוסות היין. הכל היה כלול במחיר והיינו רחוקים מאוד מאוד מן המזרח התיכון, וגם מאתרי הנופש בטורקיה וביוון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם