מסע לארץ הערפדים: ביקור בעיירה של "דמדומים"
העיירה פורקס שבמדינת וושינגטון, המככבת בסדרת הספרים "דמדומים" שכתבה סטפני מאייר, נהפכה לאתר תיירות. בדרך לשם עוברים בפארק הלאומי אולימפיק לחוף האוקיינוס השקט, וגם עוצרים בסיאטל
מדובר בסיפור אהבה בין ערפדים לבני אדם ששבה את דמיונם של מיליוני בני נוער בפינות שונות של העולם, בעיקר בקרב בנות אבל בהחלט לא רק, ובין המעריצים ניתן למצוא גם מבוגרים רבים. הסאגה "דמדומים" משתרעת על פני ארבעה ספרים. הכותרים "דמדומים", "מולד הירח", "ליקוי חמה" ו"שחר מפציע" מספרים את סיפורה של איזבלה, הלוא היא "בלה" סוואן, נערה בת 17 אשר עוזבת את בית אמה בפניקס, אריזונה, ועוברת לגור עם אביה בפורקס, וושינגטון. בתיכון החדש היא פוגשת נער יפה בשם אדוארד קאלן וכמובן מתאהבת בו.
לבלה מתברר שאהובה הוא ערפד בן 109 שנראה בן 17 ושייך למשפחת ערפדים ששותה את דמם של בעלי חיים. האהבה פורחת ובלה מוצאת עצמה נרדפת על ידי ג'יימס, ערפד אויב. אדוארד ומשפחתו נחלצים להגנתה והורגים אותו. עלילות הזוג ממשיכות כאשר הם נישאים ובלה מגלה במהלך ירח הדבש שהיא בהיריון. התינוקת החצי ערפדית יונקת את דם אמה, ובלה החלושה כמעט נפטרת במהלך הלידה. אדוארד מציל את חייה שוב והם חיים בשקט ובשלווה עד לספר הבא, שייתכן שנכתב בימים אלה.
זה הזמן לספר שלא היינו מגיעים בחיים לפורקס אלמלא היינו הורים לטינאייג'רית שהיא מעריצה שרופה של הסדרה. ואחרי שביקרנו שם אנחנו בהחלט מודים לה על שגררה אותנו לארבע שעות נסיעה מסיאטל לכל כיוון, כי כך זכינו לבקר באחד המקומות המופלאים בארה"ב, הפארק הלאומי אולימפיק (National Park Olympic). הפארק הנפלא הזה נמצא בחצי האי אולימפיק שבמדינת וושינגטון, שהיא המדינה הצפונית ביותר בחוף המערבי הידועה גם כמדינה הגשומה ביותר בארה"ב. ואכן בסדרה "דמדומים" הגשם יורד ללא הרף, עובדה שתורמת לאווירה הקסומה.
למזלנו, בעת שהותנו לא ירדה טיפה. הנסיעה לאזור הדמדומים היתה הדובדבן של טיול משפחתי שערכנו בחוף
ימים אחדים לפני צאתנו לטיול הזמנו באמצעות אחד מאתרי האינטרנט המוקדשים ל"אזור הדמדומים" (dazzledbytwilight.com) סיור של אחת החברות המוציאות טיולים יומיים בעקבות אתרי הספר. מכיוון שהגענו בנסיעה מסיאטל הזמנו את הסיור של השעה שלוש אחר הצהריים. יצאנו מהמלון אחרי ארוחת הבוקר ונסענו מערבה לכיוון פורקס. בדרך עברנו על הגשר הצף הארוך ביותר בעולם, 2,398 מטרים אורכו (Canal Bridge Hood), המחבר את חצי האי עם היבשת.
משם התחברנו לכביש 101 המקיף את חצי האי. למרות שהיינו בעיצומה של עונת התיירות התנועה בכביש היתה מועטה וחשנו שאנו נוסעים בתוך חבל ארץ לא נודע וכי סטפני מאייר עשתה צדק למקום המרהיב הזה כשבחרה בו כרקע לספריה וכך גרמה גם עונג לקוראיה. הנסיעה על הכביש המקיף את חצי האי היא על דרך יפהפייה של יערות גשם עבותים שנחצים מדי פעם באגמים ובנהרות וברקע ניצבים רכסי הרים מושלגים. בדרך לפורקס עברנו בפורט אנג'לס, עיר נמל ומחוז שבה מבלים גיבורינו, אדוארד ובלה, במסעדה ומעמיקים את היכרותם. שם נמצא גם מרכז מבקרים ובו אפשר להצטייד במידע.
הגענו לפורקס בשעה שתיים וחצי בדיוק ובהתרגשות רבה נכנסנו לחנות המזכרות הגדולה הנמצאת על הרחוב הראשי, שם פגשנו את אריקה המוכרת החביבה שהודיעה לנו שהסיורים יוצאים ממגרש החניה וכי מוטב שלא נאחר. קצת לפני שלוש חלף על פנינו מיניבוס הנושא שילוט של "דמדומים" בכיוון ההפוך ואנחנו גילינו שאנו בודדים במגרש החניה. ההרגשה שמשהו כאן לא כשורה החלה לחלחל בנו ושבנו אל אריקה שלנו (שהתגלתה אחר כך כיהודייה חובבת ציון) בחנות כדי לבדוק מה קורה.
אריקה התקשרה בשבילנו לחברה ואז הגברת בצדו האחר של הקו אמרה לנו: "אה, אתם החבר'ה מישראל? ניסינו לתפוס אתכם ולהודיע לכם שהסיור של שלוש בוטל מחוסר משתתפים!" כאן החלו לזלוג דמעות על לחייה של בתנו היקרה שחיכתה כל כך לסיור. אריקה המקסימה נחלצה לעזרה ומיהרה להרגיע: "אל תדאגי חמודה, אין שום בעיה לעשות את הסיור הזה לבד! אני באמת לא מבינה למה הם לוקחים 40 דולר כשאפשר לעבור את כל העיירה בחצי שעה".
בעצתה הטובה נסענו ללשכת המסחר, שהיא מעין מרכז תיירותי שהוקם לרגל הפיכתה של פורקס לאתר תיירותי שמעניק פרנסה לתושבים. שם פגשנו מטיילים והצטיידנו במפה ויצאנו לסיור עצמאי (במפה כזאת אפשר להצטייד גם באמצעות האינטרנט).
הסיור עובר בכמה מוקדים חשובים בעלילת הסאגה הדמדומית ושם פגשנו מטיילים נוספים שהגיעו במיוחד לבקר באתריה שבפורקס. בביתה של בלה מצטלמים ליד השלט. כך גם ליד מעונה של משפחת הערפדים שהוא עכשיו בית הארחה וניתן לשהות בו אם מחליטים ללון במקום. הסיור עובר גם בתיכון המקומי, בבית העירייה, בבית החולים הקטנטן ובתחנת המשטרה.
כדאי לקנח בחוף הים היפהפה של לה פוש שגם מי שלא בעניין של הספר ייהנה בו מאוד. לאחר ששבענו ממראות פורקס המשכנו בכביש המעגלי המקיף את חצי האי עד לעיר אברדין ומשם חזרה לסיאטל. אורכו של הכביש כולו הוא כ-530 ק "מ שגומאים בקלילות בזכות הנופים המדהימים שאותם הוא חוצה.
ואם כבר הגעתם לפארק הלאומי אולימפיק שווה להישאר בו ימים אחדים וליהנות מנופי טבע אדירים של יערות גשם מחטניים, מחופים פראיים ומפסגות הרים עטורות שלגים ששיאם בהר אולימפוס המתנשא לגובה של 2,650 מטרים. בשנת 1976 הוכרז הפארק הלאומי אולימפיק כשמורה וב-1981 הפך לאתר מורשת עולמית והוא אחד מהפארקים היפים והמגוונים ביותר בארה"ב.
שטחו של הפארק הוא כ-3,580 מ"ר והוא זוכה לכמות גשמים אדירה של כ-3,000 מ"מ לשנה שיוצרים את יערות הגשם הסבוכים שמכסים את מרביתו של חצי האי. רצועת החוף של האוקיינוס השקט נמשכת על פני כ-90 ק"מ אך רק לחופים ספורים ניתן להגיע. בגלל המיקום המיוחד של הפארק, כשהאוקיינוס ממערב ומפרץ פיוג'ט במזרח, התפתחו כאן מיני צמחים ובעלי חיים ייחודיים.
את טיולנו קינחנו בסיאטל. מדובר באחת הערים היפות בארה"ב עם מזח מרשים ועליו השוק הראשון שהוקם בארה"ב. הדבר היחיד שמעיב במעט על הבילוי במקום הוא מחירי החניה הגבוהים. מיד כשהגענו והתחלחלנו ממחירי החניה עצר לידינו בחור מחויך והושיט לנו את כרטיס החניה שקנה ליום שלם והעביר לנו אותו ביציאה מהחניון. עיר נפלאה, כבר אמרנו. גם לא שכחנו להעביר אותו הלאה כשאנחנו יצאנו.
האטרקציה העיקרית שם היא בניין מוארך וגבוה שנקרא ספייס נידל (Space needle-"מחט החלל"), שמשקיף על העיר. יש שם גם שפע של מוזיאונים ייחודיים כמו מוזיאון המדע, מוזיאון הילדים ומוזיאון המוזיקה האינטראקטיבי (בכל זאת העיר שבה נולדו ג'ימי הנדריקס ולהקות הגראנג' נירוונה, פרל ג'אם ואליס אין צ'יינס). אנחנו למדנו להכיר את יופייה של העיר באמצעות סיור הדאק-טור (סיור ברווז בתרגום חופשי).
להיט מומלץ בכל עיר שיש בה גם ים, אגמים או נהרות, סיור שחציו ביבשה וחציו בים עם נהג שמחליף כובעים כל חמש דקות ומסביר בהומור על נפלאות העיר. ראינו בתים צפים במפרץ היפהפה ואפילו אדם שממריא אל על בעזרת כוח המים. סיאטל היא אחת הערים הכי גשומות בארה"ב, אבל אנחנו זכינו לארבעה ימי שמש כולל טבילה באגם. סיום הולם לפני החזרה לחמסינים שלנו, שאינם מוכרים בעיר האמריקאית. הייתכן שזאת הסיבה שסיאטל היא העיר התאומה של באר שבע?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם