מועדון על הים התיכון: שיט תענוגות ללרנקה
נופש לשלושה לילות בנתיב חיפה-לרנקה-חיפה מבטיח ומקיים בעיקר ים ומאות ישראלים שממתינים בתור לאוכל. לצד שולחן הרולטה, ישיבה מול הטלוויזיה בלובי ורגיעה לאור ירח יש גם 24 שעות יבשתיות והזדמנות להתפרע באיה נאפה
>> החופים של דרום לוס אנג'לס
>> טיול לעמק המעיינות בבית שאן
>> טיול חברתי במקסיקו
הדבר הנהדר ביותר בקרוז הוא שהנופש מתחיל ברגע שיצאת מהבית. אין טיסה, אין קונקשן, אין שש שעות המתנה בטרקלין, אין בדיקות ביטחוניות. הגעת לנמל, הרמת עוגן, והופ - אתה בבגד ים ומחזיק כוס ויסקי ביד. ב-17 שעות ההפלגה הלוך היה בעיקר שקט. כאן אין הופעות של מגה-זמרים והאוזן היתה רגועה כל העת, גם בזכות העובדה שאחרי שעה בערך איבד הסלולרי כיוון ונשכח מתחת לתיק שבארון.
האונייה ענקית. מבחוץ נתפס הצוואר, מבפנים מסתובב הראש. ולא בגלל הים. יש כל כך הרבה מה לראות. 400 חדרים, שמונה קומות, שני חדרי אוכל, בריכה, חדר כושר, קזינו, ספא, מועדון ילדים, דיסקוטק (עוד אומרים דיסקוטק?), מגרש טניס/כדורעף, לובי, ועוד לובי, חנויות דיוטי פרי, בר, עוד בר, סיפון וסיפון וסיפון. כבר אחרי שעה אתה מתלונן בשקט: למה זה רק לשלושה ימים?

"שמנו לב לדבר מעניין מאוד", אמר לנו משה מנו, בעלי חברת מנו ספנות, דקות אחדות לפני שהגולדן איריס שלו זינקה בדרכה לקפריסין. "גם כשעוגנים בנמל זר, רוב האנשים מעדיפים להישאר על האונייה. יותר כיף להם פה". גבות הורמו באוויר, אבל כשהעוגן הושלך בנמל לרנקה, ראינו עד כמה מנו צדק. גיחה ללרנקה פה, התפרעות באיה נאפה שם, אבל ב-24 שעות היבשה בלרנקה האונייה היתה כמעט תמיד בתפוסה מלאה. בית מחוץ לבית, אם אפשר לכנות כך בילוי של מאות ישראלים הנעים בין התור לאוכל לשולחן הרולטה.
אז אצלנו העוגן לא באמת נזרק בלילה, כפי שזימר גרי אקשטיין, כי רב החובל סרגי קריפניין והצוות
טוב למנו ספנות, טוב לנוסעים. לארוחות לא צריך כרטיס בכלל. הכל כלול. ארבע ארוחות ביום. גילוי נאות: כותב שורות אלה לא אנין טעם. כמעט הכל עובר. אבל המגוון, השירות, הארומה - ירשימו כמעט כל נוסע קשוח.

מי שירשים בוודאות כל נוסע הוא משה חייט, "מנהל המלון" בעגה המקצועית וה"מלך של האונייה" בכל עגה אחרת. חייט נראה, מדבר (אומר "רגעים" במקום "דקות") ונושם כמו מישהו שרץ על סיפונים כל חייו. איש ים ותיק שבזמן שהוא מדבר אתה לא מבין למה אין לו תוכי על הכתף. תוך כמה דקות אתה מגלה שכמעט כולם מכירים אותו. ואז אתה מבין - כמעט כולם כבר היו על השייט הזה, וכמעט כולם רצו עוד.
מדים לבנים, מקסימום שיזוף, קול של נובלס ומכשיר קשר של ימי ספינת האהבה. "צ'רלי", הוא נובח בסמכותיות לתוך הווקי טוקי, "דיס איז הוטל מנג'ר", וממשיך בעוד פקודה או הוראה. "360 עובדים יש לי פה", הוא אומר, "ואני צריך שהכל יתקתק ושכל נוסע יקבל את כל מה שהוא רוצה". הוא אוהב את העבודה שלו. "שמונה חודשים רצוף אני בים", הוא אומר. מה עם אישה, מה עם משפחה, מה עם חיים? "יש ויש ויש. אבל גם האונייה היא החיים שלי". אחרי הסיבוב הראשון של הבלאק לייבל, הוא מסתכל אל הברמנית אוקסנה ומבקש "עוד סיבוב".
נראה שכל העובדים שעל האונייה הם זרים. "המלצרים, הברמנים, הדילרים, המנקים, הטבחים, החובלים", משה מונה את הסחורה האנושית, "כולם מחו"ל. הם עובדים חרוצים". וכמעט כולם יודעים את מה שצריך לדעת בעברית. השף המצרי מבשל אוכל ישראלי, הדילרית הסובייטית יודעת לספור עד 37 ומנקה החדרים הפיליפיני יודע לשאול "צריך מגבת חדשה?". העסק מתקתק, בכל השפות.
קומה שמינית. הקזינו. בכל רמות החבר'ה מקפידים לספר לנו ש"הקזינו הוא חלק קטן עד בלתי משמעותי בהפלגות האלה", ובאמת שהקזינו קטן, ובאמת שרוב הנופשים מדירים רגליהם ממנו. אבל יש נוסעים שלא יוצאים משם. מהיציאה משטח שיפוט ישראל ועד הכניסה לשטח שיפוט קפריסין, הישראלים מפסידים כסף בסיטונות, אבל ממשיכים לנסות. הערה לסדר: אפשר היה לסדר סכומי כניסה נמוכים יותר לקהל הזה. הדרישה למינימום 200 דולר בפוקר ולמינימום 15 דולר ליד אחת בבלאק ג'ק, זה קצת גבוה מדי לנוסע הממוצע. מבטיחים שנפסיד הרבה גם בסכומי כניסה נמוכים יותר.
אבל באמת, עזבו את הקזינו. קחו משקה בבר ועלו לסיפון בערך בחצות. אם תחזו בירח מלא, הרווחתם עולם ומלואו. ואז, אחרי ששתיתם ונרגעתם על הסיפון, לכו לישון. אין לכם מושג איזה כיף להתעורר בבוקר ולראות מהחלון רק ים. ארוחת בוקר, עוד איזה שואו של צוות הבידור, ארוחת צהריים והעוגן נזרק בלרנקה סיטי.
כ-70 אלף איש גרים בעיר הזאת, אבל נראה הרבה פחות. בעיר כמה מסעדות נחמדות, קניון וחוף או שניים שווים. כ-45 דקות נסיעה נגד התנועה (בקפריסין נוהגים כמו הבריטים) יובילו אתכם ללפקארה, עיר שנראית כמו נווה צדק רק עם הרבה פחות אנשים. בכל חנות מוכרים תחרה - ההתמחות של התושבים - והשקט מגיע לדרגת שלמות. ואם כמעט שעה לא שתיתם, בכיכר המרכזית יש מסעדה עם מרפסת. אפשר בהחלט לבזבז 12 דקות כדי להמשיך את התדלוק.

חוזרים לאונייה. אחרי הכל יש ארוחת ערב לתפוס. בזמן העגינה הדיוטי פרי והקזינו סגורים לשימוש, אבל אוכל זה אוכל, והבליין חוגג על קיבתו. בלילה נוסעים לאיה נאפה, או בלשון עובדי האונייה: "סדום ועמורה". ברגע שהרכב נעצר באזור התיירות הזה מבינים את המשמעות. כאילו אירופה התחפשה למסיבה: אלפי נערים ונערות מהיבשת הישנה באו לחצר האחורית, איפה שהכל מותר. רוב מה שקרה וקורה שם נאסר לפרסום, והצנזורה קשה מנשוא. בכניסה לשדרת המסיבות, נער בעל קול גבוה מדי וג'ינס קצר מדי מציע הצעה שאי אפשר לסרב לה. משקה ועשרה שוטים ב-10 יורו. אתה אומר כן תוך שנייה, ומתחרט מהר יותר. אבל זה איה נאפה. צריך לזרום.
בין כל מסיבות הקצף והשיגעון של הלילה לחופי הנודיסטים והשיגעון של הבוקר, דווקא מקום קצת אחר זוכה בציון לשבח בנאפה הזאת. פאדי'ס פלייס, בר אירי וחמוד, ואחלה מקום אם אתה כבר לא בן 19. על הבמה סוזן ומישל, היא גיטרה היא כינור, שרות קאברים ועושות שמח. אחרי זה, בשיחה קצרה, הן מסבירות מה קורה בחלק הזה של האי. "כבר פעם שנייה שלנו פה. כל הבר הזה מתופעל על ידי אירים. אנחנו אחרי לימודים וזו עבודת הקיץ שלנו. ככה זה בכל האי - כל העובדים מגיעים מאירופה בקיץ", הן אומרות.
בחזרה לאונייה, בדרך הביתה. למחרת, שבת, 14:00 בצהריים , נפרדים מקפריסין. שוב לב ים, שוב בלי העולם, שוב השקט. שוב החלק הכי טוב בנופש. ראשון, 07:00, הגענו לנמל חיפה. בלא ספק, מהר מדי.
הכותב היה אורח מנו ספנות