אי של מיתוסים: טיול מרתק וירוק באירלנד
טיול באירלנד הוא מסע בתוך נופים ירוקים ועל גבי צוקים נישאים המביטים אל האוקיינוס האטלנטי. זהו גם מסע בעקבות גיבורי עבר מיתולוגיים, קדושים נוצרים, לוחמי חירות ואנשי עט שזכו לתהילה נצחית
ירוק, ירוק וירוק. גבעות ירוקות, יערות ירוקים, עמקים ירוקים, הרים ירוקים. את הירוק מפריע רק הכחול של האגמים הפזורים בכל מקום. הירוק מתעצם כאשר מתרחקים מהאוטוסטרדות המעטות של אירלנד. הכבישים באירלנד, כמעט כולם, דו-מסלוליים ונפתלים כך שאפשר להיתקע אחרי משאית, אבל יפי הדרך מכפר. לאורכה פזורים בתים, שהם מעין כפרים הבנויים מבתים בודדים, ופה ושם כפר קטן, עיירה. פרט לדבלין ולקורק, עיר אירית היא מצרך נדיר.
על הדרך בין דבלין וגאלווי פגשנו באחד המיתוסים של אירלנד, אלה הנכרכים לתקופת המעבר ממלכות טארה אל השלטון הנוצרי, אי שם באמצע האלף הראשון. אחד מגיבורי התקופה הוא סנט קיאראן מן המאה השישית, שהקים בלב אירלנד מנזר שאכלס מאות נזירים, ומת מן המגפה הצהובה כשהיה בן 33 בלבד. שמו של המנזר שובר שיניים, כמו מילים רבות בשפה האירית שמקורה גאלי: קלונמקנויס. המקום נחרב פעמים אחדות, שוחזר והיום הוא אתר מבוקש לתיירים ובית קברות יוקרתי. הוא נשקף אל שפת נהר שאנון, ומוצבים בו צלבים עתיקים מיוחדים במינם.
גם צוקי מוהאר הם אתר מבוקש. הדרך אליהם מתפתלת לאורך החופים האינסופיים המביטים אל האוקיינוס האטלנטי. הצוקים מתנשאים מתוך הים לגובה 200 מטר, ולאורך שמונה קילומטרים. אפשר לצעוד לאורך הצוק. אגנושקה, הנהגת הצרפתייה שלנו, שונאת מקומות עתירי תיירים. כשראתה את מגרש החניה הענק ואת נחילי התיירים נשארה במכונית. אנחנו ירדנו, אבל פיוטר, בעלה של אגנושקה, טען בתוקף שראש הנקרה יפה שבעתיים מצוקי מוהאר. כדאי לראות, לפחות כדי להשוות.
לאירלנד יש גם גיבורים מן העת החדשה ושמות שניים מהם מעטרים אתרים הקשורים להם בכל האי: ג'יימס ג'ויס וויליאם באטלר ייטס. אל מעמד סופרי-העל בתרבות
ליד המגדל נפתח מוזיאון קטן, ובקרבתו פארק רחב ידיים, שגם אותו רכש ייטס, קובל פארק. את המגדל מצאנו בקושי, השלטים לכיוונו מוסתרים מאחורי שיחי פרא, והכביש המוביל עליו רעוע. גם המוזיאון סגור, אבל המגדל, הניצב מעל נחל קטן, מסתורי ומרגש. על המגדל שלט המוקדש לאשתו ג'ורג', ובו נכתב: "מי ייתן ואותיות אלה יישארו אחרי שהכל יהפוך לחורבות".
רצינו להקיף את "טבעת קרי", אחת מסדרת לשונות היבשה שבדרום מערב אירלנד, אבל התברר שנדרש לכך יום שלם בכביש עמוס אוטובוסים של תיירים, אז ויתרנו. ככל הנראה מדובר בטיול ראוי, אבל כדאי להתחיל אותו מוקדם בבוקר. תחת זאת נסענו היישר דרומה והדרך עברה בפרק קילארני. שמחנו שבחרנו בדרך זאת בהיותה דרך נוף בלב אגמים ויערות. בסופה הגענו לאהקיסטה אשר ממוקמת בלשון יבשה קטנה ופראית הקרויה שיפהד, ראש הכבשה. שם רכשו ידידינו אילנה וג'רי מרעננה בית קיץ המשקיף אל מפרץ דונמאנוס, והם מבלים בו שלושה חודשים בשנה.
הצד הצפוני של ראש הכבשה פראי ממש, צוקים הגולשים אל הים ובתים בודדים. בגלריה של אהקיסטה מוכרים פשטידת פלאפל שמכינה להם כל בוקר תושבת ישראלית מן הכפר. בראש הכבשה וברחבי אירלנד שזרו בני הארץ מסלולי הליכה המשמשים לספורט הלאומי - הייקינג. יצאנו עם אילנה וג'רי להייקינג אל קצה שיפהד, שם מנצנץ מגדלור, וזו אחת הנקודות המערביות ביותר של אירופה. מערבית לה רק ראש מיזאן הדרומי יותר.
בחוף הדרומי ביקרנו גם במעגל האבנים של דרומבג, אתר קבורה עתיק מן המאה השנייה לפני הספירה, שכמוהו רבים באירלנד, אך הוא נחשב המרשים ביותר. אירלנד, ולא רק היא, רצופה מעגלי אבנים כאלה, נגיעה לרגע בעולם שדבר לא נותר ממנו פרט לסיפורים ולמיתוסים.
את הלילה תכננו לבלות בכפר החוף הדרומי ארדמור, המרוחק מהדרך הראשית. אגנושקה רמזה לנו שאנחנו הולכים למלון מעולם אחר, והיא צדקה. קליף האוז, בית הצוק, הוא מלון בוטיק שגורם לך להחליט מיד שביום שלמחרת יוצאים רק ב-12, שעת הצ'ק אאוט, ממצים כל רגע. ממרפסת החדר, ממש לרגלינו, מפרץ יפהפה, ועוד יותר יפהפה לעת שקיעה. למלון גם מסעדה ששמה יצא למרחוק ברחבי אירופה, אבל למרבה הצער הגענו ביום שני, שבו המסעדה סגורה כי הטבח בחופש.
אז סעדנו במה שקרוי בר. היה נפלא והבירה כתמיד היתה משובחת. במעלה הגבעה בארדמור ממוקם בית קברות עתיק. שם, לפי האגדה, קבור הקדוש דקלאן, גם הוא מהדמויות המרכזיות בנצרות האירית. בלב בית הקברות מגדל עגול המתנשא לגובה 30 מטר. הפתח דרכו ניתן להיכנס למגדל הוא בגובה ארבעה מטרים מן האדמה, והוא שימש מקום מסתור לתושבי המקום מההתקפות החוזרות ונשנות עליהם. המגדל העגול הוא סימן היכר אירי, ומי שרוצה יכול לבנות סביבו טיול שלם. עשרות מגדלים עגולים פזורים ברחבי האי, אחד מהם בקלונמקנויס.
ג'ויס וייטס כבר אמרנו. אירלנד מתגאה בסופרים שלה, ופוסטר "סופרים אירים" נמכר בכל חנות. השמות אכן ענקיים: פרט לג'ויס וייטס הם מתגאים באוסקר ויילד, בברנרד שואו, בסמואל בקט ועוד. רובם, אגב, חיו מחוץ לאירלנד תקופות ארוכות ולא תמיד חזרו אליה. בכל פינה בדבלין ניצב פסל כלשהו של ג'ויס, יש טיולי ג'ויס בדבלין, וגם סוויני, החנות המופיעה ב"יוליסס", פתוחה למבקרים וקוראים בה מכתבי ג'ויס בכל יום.
באזור הברים והמוזיקה טמפל בר נכנסנו לפאב סנט ג'ון גוגרטי, שבו פסלון ברונזה של ג'ויס וידידו-יריבו גוגרטי. בפארק סנט סטיבן פזורים פסלי הסופרים ובאחת מפינותיו ניצב הפסל החביב מכולם: אוסקר ויילד לבוש בגדים צבעוניים, מניף בקבוק בחיוך ממזרי ומוקף באמרותיו השנונות. למה דווקא אירלנד היא ארץ הסופרים? בשיחה עם קירני, פילוסוף וחוקר תרבות אירי, עולה השערה שמדובר בעם של לוזרים, ואין כמו לוזריות ליצירת תשתית לאירוניה ולמבט מפוכח וחומל על החיים הדרוש לספרות. קירני מסכים איתי שבכך דומים האירים לצ'כים.
מול פארק סנט סטיבן בבירה האירית נחשפנו למוזיאון קטנטן הקרוי "המוזיאון הקטן של דבלין", ובו מעט על ההיסטוריה של דבלין, שהיא גם ההיסטוריה האירית. יש בה סיפור על מאבק שלא נגמר לעצמאות, ועל הקשר הדו-ערכי בין האירים והאי הבריטי. אפשר לראות בו פוסטר נושן, בן כמעט 100 שנה, הקרוי על שם תנועת העצמאות האירית שין פיין (באירית: אנחנו עצמנו), ובו מצד אחד גיבורי עצמאות אירלנד, ומצד שני הרשימה השחורה: המלך הנרי, אוליבר קרומוול, ארמסטרונג המרגל, בלפור העקוב מדם ובוגדים נוספים.
מוזיאון הלפרקונים בדבלין סקרן אותי. מדובר באותם גמדים קטנים המאכלסים את אגדות הילדים האיריות. הגענו, ומתברר שאפשר לראות אותו רק בסיור מודרך. וכאן הגיע ההלם. במשך שעה שלמה עברנו כשבעה חדרים יחד עם מדריכה שלא פסקה מלדבר ולספר סיפורים. לכל אורך המוזיאון לא נראה לפרקון אחד, לא סביבה לפרקונית, ולא דמויות נוספות מעולם האגדות הקסום הזה.
לא תמונה ולא מוזיקה, רק סרטי וידיאו-ארט לא מרשימים במיוחד או חדר הענק המכיל שלושה כיסאות ענק, וזהו. מגניב. בסוף המר סיפרה המדריכה סיפור לפרקונים מייגע בן רבע שעה, הילדים המסכנים שבאו לחוויית חייהם כמעט נרדמו. מעצב פלצני החליט לבנות אנטי מוזיאון, ומישהו נרדם בשמירה.
אירלנד אינה אי גדול מידות. אפשר להכיל אותה, לחוש אותה ולהגיע למקומות מכל הסוגים תוך שבוע עד שבועיים. כדאי להתכונן היטב, וכדאי מאוד להזמין מקומות מראש גם בבד אנד ברקפסט. ואין מה לבדוק את מזג האוויר. הוא תמיד יפתיע, וכנראה לטובה, בעיקר בעונת הקיץ. ומי בכלל רוצה לנסוע לאירלנד בחורף?
אקו"ם