מותו של איש הבשרים: פרידה משאול אברון
שאול אברון, שהלך לעולמו לפני יומיים, סגר את הדלת על תקופה. השף והבעלים של מסעדת "יועזר" חתם במותו את עידן הדקדנס הישראלי. אמנם תמיד יישארו פה מסעדות יקרות ומוצרי יבוא, אבל אנחנו, הדור שדופק חשבון לבנק, לגזרה ולאופנה, אף פעם לא נדע לחגוג את ההנאות שלנו כמו ששאול ידע, וכמו שהוא לימד אותנו
"אולי אני הבא?" אמר לי אתמול חיים כהן עם חיוך, אבל לא ממש בצחוק. "הוא היה זה שהכניס אותי לעולם הזה של הבישול והמסעדות. הייתי בסך הכל נער ובאתי לאכול אצלו ב'קיוסק', המסעדה הראשונה של אברון בתל אביב. זאת הייתה חוויה מכוננת מבחינתי. אחריה הבנתי מה הייעוד שלי".
שאול אברון צילום: אלי דסה
הפסנתרים האלו שנופלים מהשמיים והורגים אנשים צונחים מאוד קרוב אל כולנו, וכל אחד שמבשל בטח ישב בסוף השבוע האחרון והרהר מתי תורו. מתי תורי?
אברון, שהלך לעולמו לפני יומיים, סגר את הדלת על תקופה. השף והבעלים של מסעדת "יועזר", ביסטרו צרפתי-תל-אביבי, חתם ביום שישי את עידן הדקדנס הישראלי. כן, תמיד יישארו פה מסעדות יקרות, מוצרי יבוא, שומנים. אבל אנחנו, הדור שדופק חשבון (לבנק, לגזרה, לאופנה), אף פעם לא נדע לחגוג את ההנאות שלנו, את הצלחת, כמו ששאול ידע וכמו שהוא לימד אותנו.
"יועזר", יחידה מסוגה בארץ, הגישה לנו את המנות הצרפתיות הקלאסיות במלוא תפארתן. היא חגגה את הקלאסיקה בלי להיראות מיושנת: תבשילים, פסטה עתירת חלמונים, בצק עלים, סטייק מעולה, כמהין. אוי, הניסואז המטורף של אברון! עם הטונה הצרובה. וסטייק הטרטר שמעורבב במקום עם חלמון וצלפים ובצל. ובליני. יש עוד מקום בארץ שמגיש אותם? שמגיש אותם ככה - נקיים, חפים מיומרות ומעולים להחריד?
אברון הוא המייבא והמייסד של הקולינריה הישראלית. בראשית דרכה היא התבססה על קולינריה אירופית. היום היא כבר מתחילה לפתח את הסלנג האישי שלה, מלא שיבושים, דינמי, אבל שאול מעולם לא נפל לסלנג הזה. הוא נשאר איתן בדעתו כמו הפסל של דוד שסביבו מחוללת ערימה של ליידי גאגא, אקלקטיות, מבולבלות, שלא יודעות מה הן רוצות מעצמן. אברון ידע מה הוא רוצה וידע גם איך להוסיף למה שהוא רוצה מספיק שומן-טרנס.
מה יהיה עכשיו? שאלתי את חיים כהן באותה השיחה בינינו. מה יהיה על "יועזר"? איך אפשר בכלל לדמיין את עולם
המסעדות הצר שלנו בלעדיה? מה כיף בלעדיה? יש שם שף מצוין, הוא הסביר לי וניסה להרגיע. אני מקווה שהוא ייקח את המושכות לידיים וימשיך להחזיק את המקום ולשמור בתוכו את הרוח של אברון.
אני מאמינה בשף של "יועזר" והכי מאמינה בשאול שבחר בו, אבל לא יכולה לדמיין איך מרגישים הצעדים הראשונים לתוך המאורה החצי סודית הזאת, בלי לקלוט בזווית העין - בין הקשתות, כתמי הפחם על הקירות, נטיפי החלב על הפמוטים ומוזיקת הרקע - את הצללית הכבדה שיושבת על הבר ומחייכת בעיניים ממזריות של בעל המקום. הוא יחסר לי.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מתכונים -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם