אשה שלא בורחת מבשורה: נפרדים מענת גוב
באומץ לב נדיר ובהומור מושחז ענת גוב השכילה להפוך את הסיפור הפרטי שלה לסיפור הפחדים של כולנו. יהי זכרה ברוך
גוב, שהייתה עדה לסבל הוריה שנפטרו מסרטן, הודיעה לאוהביה שאם תחלה, לא תעבור טיפולים קשים מאריכי חיים. לאחר גיל 50 רופאת המשפחה לחצה עליה לבצע בדיקת קולונוסקופיה, ו"איימה" עליה שלא תראה את פניה אצלה בלי שתעבור את הבדיקה, העשויה להציל חיים. גוב התחמקה ודחתה עד שנכנעה, בתנאי שגידי, החבר מלהקת הנח"ל והבעל זה 35 שנים, יעבור גם הוא את הבדיקה. למשמע הדיאגנוזה, העיניים הכחולות לא דמעו.
לא פחדה מהמוות, ענת גוב. צילום ארכיון: אלי דסה
האשה היפה הזאת, שלא טרחה לצבוע את שערה הקצר שהלבין, ציפתה מצעירותה לסרטן: "תודה לאלוהים שחיכה לילדים שלי שיהיו גדולים", אמרה. למען משפחתה הסכימה לעבור במשך שנה טיפולים קשים. באתנחתות טיילה בעולם עם גידי, והחלה להתכתב עם המוות במחזה השישי והאחרון שלה, "סוף טוב".
מאז שפרצה בתיאטרון הקאמרי (המחזה הראשון שלה, "אהבת מוות", עלה בתיאטרון החאן), סיפקה גוב לתיאטרון הבית שלה שוברי קופות: "החברות הכי טובות", "ליזיסטרטה 2000", "עקר בית", "משפחה חמה", 500-400 מסכים לכל הצגה, כשאת כל מחזותיה מביימת עדנה מזי"א, החברה הכי טובה שסעדה אותה עד מותה בשנתה בבית המשפחה ברמת השרון. ועדיין, כשגוב החלה להתכתב עם המוות, היו להנהלת התיאטרון סיבות טובות לחשוש שהקהל יירתע מהנושא.
אלא שגוב השכילה להפוך את הסיפור הפרטי שלה לסיפור הפחדים של כולנו. אל מול האומץ שלה, התביישנו לברוח והצטרפנו להפנינג האינפוזיות והמוות שרקחה לנו מהחיים. בהומור הנוקב והמושחז שלה, כל כך שונה מההומור החנוך לויני, גוב חדרה לעומק הישויות הנשיות ולרובדי הנפש הכי עמוקים. את נושא הסרטן היא הפכה למדורת השבט, בעוד היא עצמה מנמיכה להבות, כשהגדירה את "סוף טוב" כפנטזיה מוזיקלית-קומית.
בבכורה גוב ישבה מאחורי. חייכתי אליה וציינתי לעצמי: המחלה לא השחיתה את יופיה. ועוד רשמתי לעצמי: האשה הזאת לא צריכה לכתוב צוואה לבעלה גידי, ולילדיה דניאל, יותם ורונה. המחזה "סוף טוב" הוא הצוואה שלה.
כשראיינתי את רוני שובל, המגלמת ב"סוף טוב" את אמונה, חרדית חולת סרטן בת 29, אם לשישה ואשת אברך, ניהלתי שיחה עם ענת גוב. רציתי לדעת מה חושבת האשה הרגישה, פעילת השלום, ממקימי "עזרת נשים" לטיפול בנשים שהותקפו מינית ופעילה בבתי תמחוי, על הליהוק של רוני שובל, שהתייתמה בילדותה מאמה, העיתונאית רחל שובל, שגידלה אותה לבדה ונפטרה מסרטן.
"דרך עדנה ידעתי את סיפור חייה הקשה של רוני שובל", אמרה לי גוב.
"לכן באודישן שאלנו אותה אם תעמוד בדרישות התפקיד, והיא ענתה מיד: 'זה יהיה התיקון שלי'. ידעתי שאמה הייתה עיתונאית, אך משום מה חשבתי ששמה היה ורדה. כשביקרתי אצל אחי יוסי, הוא אמר שמצא שתי כתבות ישנות מלפני 30 שנה. כנראה שהראיון עם אמה היה הראיון
הראשון בחיי". כששאלתי את גוב, שהרעיפה על שובל שבחים, אם המפגש שלהן הוא מיסטי, הגיבה: "כנראה ששום דבר בחיים לא מקרי".
אמרתי לה ש"סוף טוב" חייב להגיע לבימות ברודווי. גוב רמזה שיש מגעים. איחלתי לה שתזכה לעמוד על בימת ברודווי ולקצור תשואות. גוב שתקה.
האשה, שבאומץ נדיר שיתפה אותנו במצעד המוות הפרטי שלה, אמרה כשהגיעה לשלב 4 הסופי וסירבה להאריך את חייה בטיפולים וסבל: "מצדי שיעשו לי מצבה בעיצוב מגלשה, כדי ששתי הנכדות שלי תוכלנה לגלוש עליה... המוות לא מפחיד אותי. זו לא טרגדיה. היו לי חיים נהדרים. מה עוד אוכל לבקש? כמה חזירה אוכל להיות?". האשה המיוחדת הזאת מתה בשנתה השבוע, ארבעה ימים לפני יום הולדתה ה-59. סוף טוב? סוף עצוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם