השקט שאחרי: דפני ליף שומרת על שפיות
קמה בבוקר לעבודה מסודרת, אבל במקביל מובילה ארגון חברתי חדש. עושה מדיטציה כדי להתנקות, אבל רואה את כל הלכלוך. אוהבת לישון באלכסון, אבל רוצה זוגיות מדהימה. שנה וחצי אחרי המחאה ההיא, דפני ליף לא מפסיקה לנסות לתקן את העולם
ואיך את מרגישה עכשיו ממש?
"כרגע אני עייפה. ונעים לי, יש מצב רוח טוב".
שנה וחצי אחרי המחאה, החיים של דפני ליף נראים טוב, תודה. אז נכון שכרגע היא לא באמת שוקלת לרוץ לראשות עיריית תל-אביב. זה נכון שמישהו שנורא רוצה לראות אותה בבניין העירייה במקומו של חולדאי העלה דף פייסבוק שקורא לה לרוץ, אבל לא מישהו מטעמה, ככה היא מבהירה. זאת אופציה מאוד נחמדה, אבל יש לה דברים יותר דחופים על הראש.
קודם כל, סוף סוף יש לה עבודה של ממש. כזאת שמכניסה משכורת. אומנם לא במשרה מלאה, אבל בהחלט עבודה שממוקמת במשרדים בתל-אביב - כמנהלת הרשת החברתית של פלאנט סוהו, חברה המספקת כלי ניהול לבעלי עסקים קטנים, שמעוניינים לנווט את דרכם בעולם תאגידי. "את לא יודעת איזה אושר זה להרים טלפון לאמא ולהגיד לה שיש לי עבודה, שאני יכולה לעמוד על הרגליים, לכלכל את עצמי. אז אומנם זו לא משרה מלאה, אבל זה משהו".
ספרי על זה באמת.
"זה סטארט-אפ ישראלי שאני מאוד מזדהה עם הרעיון שמאחוריו. זו רשת חברתית שנותנת כלים לעסקים קטנים - החל מהדברים הכי פשוטים, טפסים של חשבוניות שאפשר להוריד - והכל בחינם. המטרה היא לאפשר לעסקים קטנים להתקדם בתוך העשייה שהיא מאוד תאגידית, וליצור רשת ביטחון של אנשים שרוצים להפוך להיות עצמאים, אבל מפחדים. ליצור קהילה לאנשים שעובדים מהבית, ולא יודעים שהם לא לבד עם השאלות לגבי איך להתחיל להרים עסק. העובדה שזה בחינם מאוד מתאימה לי מבחינה אידיאולוגית. לא הייתי לוקחת עבודה שלא מתאימה לי ערכית".
ועם עריכת סרטים גמרת?
"לא אגמור לערוך אף פעם".
בבוקר, כשהיא קמה בדירתה השכורה ביפו, ליף מנהלת את השגרה שאותה קיימה גם לפני המחאה, אבל היא מודה שחייה השתנו בשנה וחצי האחרונות. ישנו העניין המציק של המשפט שתלוי ועומד נגדה, בגין כתב אישום מגוחך על אלימות שהיא הפעילה כביכול במהלך הפגנה בקיץ 2012. אבל מה שבעיקר מעסיק אותה עכשיו זה "ישראל מחר"-הארגון שהקימה לאחרונה, ובעזרתו היא מנסה לעורר את הציבור לקחת אחריות ולהשפיע על החלטות הכנסת.
בניגוד לחבריה להנהגת המהפכה, איציק שמולי וסתיו שפיר, שנכנסו בשערי בית המחוקקים בניסיון להשפיע מבפנים, ליף ממשיכה לפעול מחוץ למערכת. היא מאוד סקפטית לגבי מידת ההצלחה שהם ישיגו שם, לעומת האפקט שהיא מקווה שיושג על ידי הציבור שייענה לארגון שלה.
ליף, למי שעוד לא הבין, היא אחד האנשים היותר סוחפים ויותר אופטימיים שנראו פה. והכוונה באופטימית היא בהחלט לא לתמימה. מאחורי העיניים הכחולות הגדולות עומדת אמביציה גדולה לעשות פה שינוי, כאילו מבער קטן המונע על דלק חברתי דוחף אותה. גם אם אין הפגנות המוניות ברחוב, היא אומרת, המחאה של קיץ 2011 שינתה את פני הבחירות האחרונות, ובעיקר את נקודת המבט של האזרחים על עצמם. לכאלה שלוקחים אחריות על חייהם, היא מקווה.
את "ישראל מחר" היא מגדירה כ"תנועה חברתית, א-מפלגתית, שתהווה כלי אזרחי להפעלת לחץ על המערכת הפוליטית-שלטונית באשר היא, ללא קשר לזהות היושבים בה".
איך זה קשור למחאה של קיץ 2011 מבחינתך?
"ראיתי את ההזדהות שהייתה אז, ורציתי לעשות משהו עם התשתית המטורפת הזאת. חצי מיליון בני אדם צעדו ב'הפגנת המיליון', אם הם היו משאירים טלפון ומייל היינו יכולים להשתמש בכוח שלהם. המטרה שלנו בתנועה היא להקים כלב שמירה אזרחי, ליצור קבוצת לחץ שאי אפשר להתעלם ממנה. זה נכון שלאנשים אין כוח בסוף יום העבודה לצאת ולהפגין, אבל אפשר ליצור לחץ בדרכים אחרות. אז אפשר להגיד שאני מקימה כאן חברת הפקה - שמטרתה לדרבן תהליכים".
מה זה אומר בעצם, איך תעשו את זה?
"בניגוד לאנשים בתקשורת ואנשים בכנסת ובממשלה, אני לא מאמינה שהציבור מטומטם. אני לא מאמינה בלתת לאנשים דגים, אני מעדיפה לתת להם חכות. אני לא רוצה לתת להם דעות, אלא אינפורמציה. חוק ההסדרים - מה זה בדיוק? למה לא להסביר את זה שכולם יבינו על מה מדברים? ולמה חוזה שכירות זה מסמך כל כך מורכב שאתה צריך עורך דין שיסביר לך? למה זה לא כמו באנגליה, למשל, חצי עמוד סטנדרטי ובשפה ברורה? ואלה רק שתי דוגמאות. אין לי בעלות על המידע, כי גם אני כשהבנתי מה שאני יודעת עכשיו, הלסת נפלה".
זה גם מה ש"ארץ חדשה" רצו - שקיפות בכנסת, לא?
"הדברים ש'ארץ חדשה' עשו קרובים להוצאת דיבה. אני לא מאמינה שאפשר להשיג דברים באנטי. צריך לדבר על מה אנשים כן מסכימים".
לאן נעלמה האנרגיה של קיץ 2011?
"המחאה החברתית - לא משנה מה חושבים עליה - אף אחד לא נשאר אדיש אליה. זה היה אירוע קולקטיבי, ואירוע כזה מחלחל. אני בגיל עשר חוויתי את רצח רבין, ועכשיו ילדה בת עשר הלכה להפגנה שמדברת על הכוח של האזרחים לשנות תהליכים. אבל זה לוקח זמן. יכול להיות שאפשר יהיה למדוד את זה רק בעוד 20 שנה. השינוי של קיץ 2011 התבטא בבחירות האחרונות-זאת הפעם הראשונה שיש אופוזיציה וקואליציה שמחולקות לשמאל וימין מבחינה כלכלית".
ולמה אנחנו כבר לא ברחובות?
"אנשים עייפים. אבל הפגנה זה כלי אחד, ויש עוד כלים".
ו"ישראל מחר", מדובר בג' וב?
"לא. זה ארגון מאוד רזה, של 15 איש. במקום ללכת לתורמים כמו בעמותה, יש דמי חבר - הנפקתי מניות כמספר תושבי המדינה, וכל אחד שרוצה יכול לקנות מניה במחיר של 30 שקל. לכל אחד יש יכולת להשפיע ללא קשר למידת הכוח הכלכלי שלו. לא רציתי שיחשבו שזו מפלגה, ולכן לא עלינו עם אתר לפני הבחירות, אבל נעשה את זה בקרוב. וגם לא רציתי להקים מנגנון לשם משרות. זאת לא הדרך בעיניי. ואני, אגב, מוכנה בחדווה לסגור הכל, בכל רגע. גם הודעתי מראש שהארגון הזה מתפרק בתוך שש שנים. אין לי שום כוונה ליצור לי כאן משרה לנצח. את זה עושים בכנסת".
"להאמין שרק חברי הכנסת יכולים לשנות את החיים שלנו כאן, ואנחנו רק נצביע להם - זה לתת להם את המפתחות לחיים שלנו. מה שקורה בכנסת לא באמת מונע תמיד מדאגה לטובתנו, האזרחים. הרבה מזה זה משחק כיסאות. אי אפשר להשפיע רק משם, כי לחשוב ככה זה להגיד ש-120 איש יכולים להשפיע על מיליונים. בעיני, זה להסיר אחריות מעצמנו".
אולי זה נוח יותר להשאיר את ההחלטות לנבחרי הציבור.
"נכון, יש פה מחיר של אי נוחות. אנשים צעירים לא הולכים לעבוד בחקלאות, למשל, כי זה לא נוח. אני מכירה הרבה שעובדים פה בתל-אביב בעיתונות ומקללים את יומם. אני אומרת, לכו לעבוד במשהו אחר, או לכו תייצרו את כלי התקשורת החדש, שבו אתם כן מוכנים לעבוד. אנחנו חיים חיים של פשרה, כי אנחנו מפחדים להיכשל".
ממה את מפחדת?
"אני מפחדת מחיים של פשרה. לא, אני לא מפחדת. אחד ממורי לחיים אמר לי - שווה לעבוד על עשרה אחוזי הצלחה, כי גם כשאתה לא מצליח, אתה לומד. אי עשייה היא אי הצלחה".
מה דעתך על המהלכים הראשונים של יאיר לפיד?
"אני חושבת ששר האוצר הנוכחי נכנס לתוך בור בלי תחתית שהוא הגירעון. הנחת היסוד שלי היא שכוונתו היא טובה, אבל הוא לא יכול לייצג נאמנה את הקשיים של מעמד הביניים והמעמד המוחלש. הצעתי היא - לך לשטח. תקשיב לאנשים עצמם. תבין ממקור ראשון את הקשיים, את היומיום. נמאס לי מההשטחה שלנו לקטגוריה כמו'ריקי כהן'. לכל אדם יש שם, לכל אדם יש סיפור, ולמערכת נוח להשטיח ולדרוס באופן אחיד אוכלוסיות שלמות".
לדעתך - לא נותנים לו צ' אנס?
"להגיד שלא נותנים לו צ'אנס זו טעות. יאיר לפיד קיבל צ'אנס בלתי רגיל בבחירות האלה. חובת ההוכחה היא עליו. אני חושבת שהנטייה של אנשים לשים לב לכל משפט, לכל חריגה, נובעת מהתאכזבות חוזרת מההנהגה בארץ. אני חושבת שמצפים לרגע שבו הוא יאכזב. לי באופן אישי אין סנטימנטים כלפיו. לא בחרתי בו, אני רואה אותו כחלק מאותה מערכת. מצד שני, אני מקווה להיות מופתעת לטובה. בכל זאת, יש ברשימה שלו אנשים רבים בעלי היסטוריה מגוונת של כישורים ושל ניסיון מעשי. ימים יגידו מה יהיה".
לדעתך הוא האיש שיעזור למעמד הנשחק או שזה תרגיל תדמיתי?
"נקודת המוצא שלי היא תמיד שיש טוב באנשים, שהם אינם מעוניינים להרוס או לדרוס. אני לא צינית, לכן אני בוחרת להאמין אחרת. יכאב מאוד להרבה מאוד אנשים לגלות שמדובר בתרגיל תדמיתי. אני חושבת שהצ'אנס ללפיד ניתן כבר. חובת ההוכחה שלו היא גדולה, חלקית מדובר בחובת הוכחה שהוא אינו מתייחס באופן ציני למעמדו החדש ולבוחרים שלו".
מה עשתה לך החשיפה? איבדת אנונימיות, כתבו עליך שיר (ג'ירפות), עשו עלייך דמות ב"ארץ נהדרת", עשו עלייך תחקירים בערוץ 10 (אצל שרון גל). איך מתמודדים עם מהפך כזה בחיים?
"בסך הכל זה בסדר. מה שכן, זה תסכל אותי לראות איך משתמשים ברטוריקה כדי לייצר דמוניזציה. שרון גל, למשל. אנשים עדיין מציגים אותי כעוכרת ישראל ויפת נפש. זה משגע אותי - איך יפה נפש יכול להיות עוכר משהו? אבל ככה היה נוח למישהו לסמן אותי.
"אני שומרת בקנאות על הפרדה בין דפני ליף שכולם מכירים, לבין דפני ליף שלפני המחאה. כשהמחאה התחילה הייתי בנאדם שלם, ואז חלק ממני טס קדימה במהירות האור, ומאחור נשארה האשה שלא מתמודדת עם החוסר ביטחון. אז כן, צריך לשמור על השפיות. אני עובדת על להיות קנאית לזמן שלי, להיות עם חברים, לצאת, לראות סרטים, כי אז אני יכולה לתת הרבה יותר במקומות שבהם אני רוצה לתרום. אני בשירות לאומי שנה וחצי, זה מה שאני עושה כבר מאז קיץ 2011, לא ? אבל אני כל הזמן שואלת'אולי עשיתי את שלי'. אני לא רוצה להמשיך מכוח האינרציה. לא פחדתי שהשם שלי ייעלם מהכותרות, אני יודעת מי אני".
את מתכוונת שהגדרת הזהות שלך לא קשורה למה שאת עושה?
"בדיוק. כשאת מגדירה את עצמך ככה, אז אם המשימה נכשלת, את נכשלת, ואז לא תעשי את הצעד הבא. כי הכל הופך לרגשי ואישי. התפיסה שאנחנו מקום העבודה שלנו ושזה רק ביזנס, אלה שני דברים הפוכים. אנשים אומרים'אנחנו הארגון', ואז מקום העבודה פולט אותך החוצה, ובשנייה אתה קולט את הפער בין איך אתה תופס את הארגון, ואיך הוא תופס אותך. אנשים מבלים כל החיים שלהם בעבודה, במקום להגיד לעצמם - אני בנאדם שעובד קשה בכל דבר - בעבודה, בדרך שבה אני מגדל את הילדים שלי, בחוג שלי. אני המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לעבודה שלי, ומי שלא מכבד את זה - אני לא אהיה אצלו יותר. אם אנשים היו אומרים את זה כל הזמן, המצב בשוק העבודה היה שונה, כי חברה בלי עובדים לא קיימת".
תגידי , כמה מכל זה קיבלת מהבית? מההורים?
"אני בטוחה שזה קשור אליהם, הבית שבו אתה גדל מאוד משפיע. אבא שלי הוא מורה בחסד לחיים. הוא לימד אותי לא להתייחס לאף אחד כמו לגורו או למושיע, לבחון כל דבר ולבדוק איך הוא מתאים לי. ההורים שלי חינכו אותי למחשבה עצמאית. נולדתי לבית ערכי שהוא כור היתוך. כשכל זה התחיל אמרתי להם,'זה הטיול שלי להודו', והם עמדו מאחורי".
עדיין נעזרת בהם כלכלית?
"ההורים שלי עוזרים במה שהם יכולים. הצמידו להם תדמית של טייקונים, אבל אבי הוא נשיא האקדמיה למוזיקה ואמי עובדת בקרנות רווחה של ביטוח לאומי. אני נבוכה מכך שהם עוזרים, מצד שני אני מודה להם על התמיכה ויודעת שהורים רבים עוזרים לילדים שלהם. אני שמחה מאוד על העבודה החדשה שלי גם בגלל שעצמאות כלכלית היא עניין חשוב. הדור שלי הוא דור שעני יותר מהוריו. זהו חלק בלתי נפרד מהמאבק החברתי. יש כאן דור של אנשים חרוצים, מלומדים, שרוצים לחיות כאן והם אינם מצליחים להתקדם. לאנשים רבים מסביבי אין בכלל חלום לקנות דירה - זה לא בהישג יד בשום צורה".
לא מתחשק לך לקום ולעזוב הכל ולעשות את הנסיעה ההיא שלא עשית להודו?
"אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להיות כאן ולקדם חברה טובה וצודקת. אני ישראלית בלב ובנפש, אני לא מחפשת לברוח מהבעיות, אני באמת ובתמים מעוניינת להקדיש כמה זמן שאני רק יכולה לבנייה של משהו חדש וטוב יותר. את מה אני אעזוב? את הבית? ואם הייתי נוסעת - לאן הייתי חוזרת? בשביל שיהיה כאן שינוי אנחנו צריכים להיות נחושים מספיק בשביל להישאר ולהתמודד עם התחלואות ולחשוב על איך פותרים. אני רוצה לגור כאן. אין שום דבר שיגרום לי לעזוב, חוץ מרדיפה פוליטית, חשש קיומי. אבל זה מצב קיצוני, ואני מקווה שלא נגיע אליו כחברה".
את חיה במינוס או בפלוס?
"אני חיה במינוס מבחינה כלכלית, אבל בפלוס מבחינות אחרות - שמחת חיים, חברים, משפחה, עולם תוכן".
תמיד התמצאת במערכת הפוליטית והחברתית?
"את כל מה שאני יודעת, לא ידעתי לפני שנה וחצי. והציבור לא יודע המון דברים. האינסטינקט שלי הוא לעמוד על הגג לצרוח - שכולם ישמעו. האינפורמציה לא צריכה להישאר אצלי".
זרקת את הכובע, סימן ההיכר שלך במחאה?
"הכובע היה אצלי בדיוק שבועיים. מישהו אמר לי בהפגנה הראשונה לחבוש אותו, כי ככה יותר קל לזהות אותי במרחב הציבורי. אבל הוא נעלם לי, והיו כל מיני כובעים אחרים מאז. ואני בכלל לא בנאדם של כובעים. זה לא באמת סימן ההיכר שלי".
מה עוד השתנה בחיים שלך מאז 2011?
"תפיסת האני שלי התרחבה - אני לא מוכנה לחיות בחברה שבה אנשים שקופים. אבל ביומיום אני אותו דבר. עדיין קמה לבד, הולכת לקפה, קוראת עיתון".
גרה לבד או עם שותפים?
"אני גרה לבד. מעולם לא היה לי כלב, ואני חושבת שיהיה איזשהו רגע שבו ארצה לאמץ אחד".
למה לבד?
"הייתה לי זוגיות ארוכה, מגיל 17 וחצי עד 22. עכשיו אני עובדת על זוגיות עם עצמי. עם הזמן זה בטח יקרה".
מה את מחפשת בפרטנר?
"שיהיה לו Center משלו, שיהיה חיבור, שיהיה מצחיק, שתהיה תמיכה וכיף. בלי קנאות, שעולמות התוכן יתחברו, שיהיה מעניין, שתהיה חוויה מינית מדהימה. שיהיה הנפש התאומה שלי".
את מחפשת באופן אקטיבי?
"אני לא אצא לדייטים, אני גם לא ממהרת. אני אמצא וזה ימצא אותי, ולהיות לבד זה חשוב. אני לא צריכה חבר כדי למלא בור. זה צריך להיות מדהים, פחות מזה - לא מעניין אותי. טוב לי לישון באלכסון ".
***
צילום: אלה אוזן. סגנון: שירה פור
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם