ראשי » סגנון » בית » משפחה וזוגיות

על הספה: למה המשפחה שלנו לא עוזרת?

עם שלושה ילדים, משרה מלאה ולימודים, קשה שלא לכרוע תחת הנטל. מה עושים אם המשפחה המורחבת לא נרתמת לעזור? הפסיכולוגית של מגזין 'נשים' עונה

שאלה: אני אמא לשלושה ילדים קטנים. בעלי ואני עובדים במשרות מלאות ובעלי גם לומד. אנחנו עובדים ממש קשה ואני מרגישה שהמשפחות שלנו לא עוזרות לנו מספיק. זה מעליב אותי ונותן תחושה שאינני אהובה ואינני מוערכת.

תשובה: לו את ושכמותך הייתן פורקות את כל אשר על לבכן, אני משערת שהיינו לומדים כי החמות כבר יצאה לגמלאות. עיתותיה בידיה והיא מעדיפה לשבת בבתי קפה עם חברות במקום לבוא פעם בשבוע ולקפל כביסה. היינו בוודאי מתוודעות לאחות רווקה המעדיפה ללכת לסרט על פני ביקור אצל אחיינים, ועוד נציגים משפחתיים אשר – לו רק רצו, יכולים היו לתת כתף ולעזור, ובכך להקל על העומס הבלתי נסבל בחייו של זוג עם ילדים קטנים.

אכן, יש מאיתנו שבורכו בבני משפחה אשר חפצים לסייע, לבלות כמה שיותר עם הנכדים וגם לזכות בהערכה על תרומתם ל"מאמץ המלחמתי". מנגד, יש כאלה הסוברים כי לכל אחד יש ההתקדמות שלו ברכבת החיים. כשם שפעם, תטען האם, רכבת החיים שלי עצרה בתחנה שבה היה עמוס, כך גם קורה לילדיי. וכשם ששרדתי אני, ישרדו גם הם. בכל מקרה, תמשיך האם, התחנה שלי נמצאת כרגע במנעמי החיים ובחירות לעשות כרצוני. אלו ואלו דברי אלוקים חיים ויש היגיון בכל אחד מהסגנונות הללו.

יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש להיגיון שיש בדברייך. כל עזרה תתקבל בברכה, תוריד ולו במעט מהעומס הכבד ותיתן, בדיוק כפי שכתבת, תחושה שרואים אותך ומזדהים עם העובר עלייך. מנגד, ניתן לשמוע את הטענה ש"אף אחד לא חייב לך כלום" או "הבאת שלושה ילדים, קחי אחריות על ההחלטות שלך". נכון, כל אחד ראוי שיסחב את התיק של עצמו ולא יפשפש בתיקם של אחרים. זכותו של כל אחד לבחור איך להעביר את שעות הפנאי שלו, על מה להוציא את הכסף שהרוויח בעמל ועוד. כל אחד גם בוחר לעצמו את תחומי החסד שלו, ואם אחותך בת ה-20 מעדיפה להתנדב בקו לחיים ולא בביתך, זו זכותה. טענות אלו נכונות, אך לא נראה לי שיש בכוחן לסייע לך ואולי אפילו נהפוך הוא. הן מותירות אותך בודדה במערכה לא רק פיזית כי אם גם מנטלית.

איני פוסלת את האפשרות לפתוח בשיחה עם הגורמים הרלוונטיים. לשיחה כזו עלייך להגיע רק אחרי שהצלחת לנטרל לגמרי תחושות של קורבנות, של "מגיע לי" ושל האשמה כלפי האחר ופשוט לבקש עזרה. לומר בפה מלא, ולשדר כי כך את גם מרגישה, כי כל עזרה תתקבל בברכה, כי אינך מתערבת בשיקולים של מתי כן ומתי לא. את כרגע במקום של הזדקקות ולכן תהיי אסירת תודה על מה שיינתן.

אך מעבר לכל עזרה שתקבלי או לא תקבלי, העזרה הגדולה ביותר שאת יכולה לתת לעצמך היא שינוי התפיסה הפנימית שלך על עצמך ועל הקשיים העכשוויים שלך. ראי את האתגר ואת הברכה בכל מה שעובר עליכם. חשבי על הסיפוק הגדול שאת יכולה לחוש מעצמך על כך שאת מיטיבה להגדיר לעצמך סדרי עדיפויות. יודעת לשים את הדגש על הדברים החשובים באמת. שיש לך כוחות, את עצמאית ואינך תלויה באיש. אלה נכסים פנימיים הנותנים תחושה של מסוגלות, של אונות ושל בגרות אמיתית. עם תחושות כאלה עזרה נתפסת כצ'ופר בלבד – שהרי יש לך את עצמך!

ופנייה לבני משפחתך ושכמותם: אתם באמת לא חייבים לה דבר. אז מה? נתינה הדדית היא דבק משפחתי שגם בצוק העיתים איננה ניתנת להפרדה.

***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...