למות, או לכבוש את הקווקז
במעלה הרים עטורי שלג יצא ביל דונהיו להרפתקה בעקבות מיכאיל לרמונטוב, הקצין המוסקבאי המבריק אך חסר הערכים, ששנא את תושביה הגסים של גאורגיה ואהב את נופיה האקזוטיים, שלא שכחו אותו
המשורר והסופר הרוסי מיכאיל לרמונטוב (1841-1814) ביקר בקווקז לפניי. ההרים האלה היו מקום ההתרחשות של יצירת המופת שלו מ-1840, “גיבור דורנו”, והשתכנעתי שאני ומיכאיל פיתחנו שנאה זה אל זה. לרמונטוב היה נמוך קומה, עקום רגליים, סבל מעקמת ומהקרחה מוקדמת, ונודע במזגו הרע. כשאמו מתה בדמי ימיה הוא עבר לגור בבית סבתו האמידה במוסקבה, שהתירה למישנקה הקטן לגעור במשרתים ולזרוע הרס בגן המטופח שלה. והוא היה טיפוס מעצבן עד יום מותו. יום לפני כן הוא גילה שחברו מפלרטט עם אישה שגם הוא חשק בה, ודחק בו לערוך נגדו דו-קרב. לרמונטוב הפסיד, ואנחנו יכולים להעניק לו את אות המוות המטופש ביותר בהיסטוריה הספרותית.
או שאנחנו יכולים להיזכר בו בזכות עיניו. הן היו שובות לב, שחורות כפחם, עגמומיות ועצובות. כשמסתכלים בציורי השמן הישנים קשה לשכוח שהפרחח הערמומי הזה גם היה אמן רגיש ורומנטי. עיניו ראו דברים, הן ראו יופי, אף שלרמונטוב עצמו היה שטוף בניהיליזם בוטה. הן ראו את הרי הקווקז המתנשאים בין רוסיה לגאורגיה, במרחק של כ-1,500 קילומטרים מהסלונים של מוסקבה.
כשלרמונטוב היה בן שלוש וסבל מקדחת השיגרון העלתה אותו סבתו לעגלת הסוסים, ולקחה אותו לאוויר ההרים הצלול עם המורה הצרפתית והאומנת הגרמנית שלו. הוא חזר לשם בגיל 5 ו־10, ושוב בשנות ה־20 לחייו, כשהיה קצין בצבאו של הצאר ניקולאי הראשון. רוסיה שלטה אז בגאורגיה, כחלק ממסעה לכבוש את עמי הקווקז: הצ’צ’נים, האוסטים, והקבוצה הגדולה ביותר – הצ’רקסים. שם הוא גם אסף את החומרים לרומן הראשון שלו.
“גיבור דורנו” היה ספר רזה ובעל שם אירוני, המלווה את עלילותיו של פצ’ורין, קצין צעיר ורודף שמלות העושה את דרכו מהאזור שמצפון לטביליסי ועד לעברם השני של הרי הקווקז, היכן ששוכנת היום צ’צ’ניה. הוא מלא במוטיבים גרנדיוזיים החוזרים על עצמם. “פסגות ההרים הכחולות-כהות, חרושות קמטים ועמוסות שכבות שלג, נראו בבירור על רקע האופק החיוור”, כותב לרמונטוב. את אחת העלמות הגרוזיניות שהוא פוגש הוא מתאר כיפהפיה – “גבוהה, חטובה, עם עיניים שחורות שמזכירות עיני צבי”.
אפס חמלה הייתה לו, ללרמונטוב. בשבילו היו הרי הקווקז משחיתים, כשלא היו אקזוטיים. “אילו אנשים איומים”, מעיר האלטר־אגו שלו, פצ’ורין. “הם שוטים גמורים”, מעיר אחד מעמיתיו הקצינים, “הם נטולי כל יכולת לקבל חינוך”.
הגעתי לגאורגיה כדי לראות על מה לרמונטוב דיבר ביהירות כזו. אבל גם הגעתי לשם כדי לעשות לו הומאז’. רציתי להבין את האיש המבריק הזה, שבזבז את כישרונו אך מוסיף להתקיים בזיכרון תושבי הקווקז, הגם שלא תמיד לטובה.
נטשתי את השלג בסופו של דבר. המדרון נעשה מתון יותר, והשמים התבהרו ככל שירדתי לעבר הכפר רושה. הלכתי בין שבילי העזים, מוקף בצמחי תלתן, והעמק החל להתגלות לנגד עיניי – עמק ירוק ורחב ידיים, מוקף בפסגות עטורות בשאריות שלג. אחרי כשעה נתקלתי גם בכמה פרות רועות.
הבית הראשון ברושה שבו נתקלתי היה צימר פשוט, אבל עם צלחת לוויין. כשנשכבתי לנוח יכולתי לשמוע נהימות של גבר מחוץ לחדר. יצאתי החוצה כדי לראות במה מדובר, וראיתי גבר בנוי לתלפיות המשליך אבנים כבדות. זה היה זביאדי גוגוצ’ורי, חבר נבחרת הג’ודו של גאורגיה, המתחרה בקבוצת המשקל 90 ק”ג.
הוא לא שם לב אליי, ועבר לעבוד על תרגיל כלשהו שכולל משיכה בחבל גומי עבה. נער שעמד לידו הביט בו בהערצה. “הוא מתאמן”, אמר אוטורגה טסיקלאורי (16) באנגלית שבורה. “הוא מגיע להרים בשביל האוויר הנקי, זה חשוב”, הוסיף.
משפחתו של הנער מפעילה את הצימרים. אביו נסע למקום כלשהו במהלך הלילה, והפקיד בידי אוטורגה את עבודות התחזוקה השוטפות - למשל, את הדלקת הדוד שיאפשר לי להתקלח בצריף הסמוך לחדרי. סבר פניו היה רציני. הוא ידע מה הוא עושה. וכשהתיישבנו לאכול ארוחת ערב – אני, הוא והג’ודוקא - אוטורגה ניצל את ההזדמנות כדי לוודא שהוא ואמו יוכלו להצטרף אליי בחינם למחרת בבוקר במונית.
המונית הגיעה בשבע וחצי בבוקר. הכביש לעיירה הסמוכה, הנראה יותר כשביל, עובר בין הרים תלולים ומשובץ בסלעים בגודל מגרש כדורסל. ירדנו במהירות של 11 קילומטרים לשעה, ובשלב כלשהו הבחין אוטורגה בתרנגול תועה בשיחים. הוא זינק החוצה והחל לרדוף אחרי הגבר אל היער, כשהוא משליך עליו אבנים קטנות. החלטתי להצטרף למרדף. בשלב הזה התרנגול הגביר מהירות וצווח באימה. היה לי יתרון גובה כשהתרנגול רץ לעברי, אבל אוטורגה הורה לי לעצור. הוא המשיך במרדף עד שהבריח אותו לתוך חרך במצוק. הוא תפס אותו ברגליו, ולקח אותו עמו בחזרה למונית.
המשכנו בנסיעה בלוויית חיית משק מבוהלת. במושב האחורי, אמו של אוטרגה צחקה בגאווה ועונג. “גיג’י”, אמרתי לנהג המונית במעט המילים שלמדתי במדינה. “משוגע”. הנהג צחק אף הוא, ואז כיוון את אצבעו לראשו. “לא. חכם”.
חבל חבסורטי הקטן שעל גבול צ’צ’ניה נמצא במרחק 80 קילומטרים בלבד מטביליסי, אבל דרך הגישה תלולה וקשה. האזור תמיד היה נידח, ואנשיו – נוצרים אדוקים וחובבי טבע גדולים, צאצאי משתתפי מסעות הצלב האחרונים באירופה – עצמאיים מאוד באופיים.
הגברים בחבסורטי עוד נהגו בתחילת המאה הקודמת לעטות שיריון שרשראות של אבירים כשהיו יוצאים על סוסיהם לטביליסי. מגדלי השמירה מימי הביניים עדיין משבצים את הגבעות, ובעיירת הרפאים שאטילי, על גבול צ’צ’ניה, ניצב מבצר אבן עתיק. אבל חבסורטי העתיקה הולכת ונעלמת, תחת לחץ העיור והמודרניזציה, ואין רבים שטורחים לשמור על המורשת המקומית. הגעתי לקורשה כדי לבקר אחד מהם – האמן הוויזואלי שוטה ארבולי, שמנהל את הגסטהאוס המקומי.
אחד האורחים במקום, אוטארי לאליאשווילי (62), הוא צייר ושומר לילה במוזאון ליד טביליסי. לאליאשווילי המעשן בשרשרת חקר את ההיסטוריה הגרוזינית, ומחזיק בתפיסת עולם שהיא בד בבד אולטרה־לאומנית וגם קצת סוריאליסטית. “הגרוזינים”, סיפר לי, “היו בני האדם הראשונים. לפני מגדל בבל כולם דיברו בשפה שלנו”. הוא סיפר שקרא את כל כתביו של לרמונטוב, ושהוא משוכנע שהסופר הנוסע היה גאון־אידיוט אומלל. “הוא לא ידע דבר על הקווקז”, הדגיש.
לאליאשווילי הגיע לכאן עם שלושה חברים ועם מכל יין בן חמישה ליטרים שקנה בתחנת דלק. כשהתיישבנו בחדר האוכל דגמנו את הבציר והתחלנו לדבר על המלחמה הצ’רקסית.
במשך יותר מ־100 שנה הרגו הרוסים כ־400 אלף צ’רקסים, ובשנת 1864 גירש הצאר אלכסנדר השני עוד חצי מיליון מהם. “לרמונטוב כתב היסטוריה מפרספקטיבה של כובש”, הסביר לאליאשווילי. והטעות הגדולה ביותר שלו הייתה אי־התייחסותו למנהיג הצ’רקסי שאמיל, שהביס את הרוסים בכמה קרבות ופעל ללא הצלחה במשך 25 שנה כדי לאחד את השבטים הצ’רקסים. “שאמיל היה הגיבור האמיתי של המלחמה הצ’רקסית”, אמר לאליאשווילי. “הוא נלחם למען הארץ שלו, למען אדמתו. הייתה לו סיבה להילחם, והוא אמר לרוסים: ‘ארצכם ענקית, ואילו הממלכה שלי קטנה עד כדי כך שאני יכול לרכוב לאורכה ולרוחבה במשך יום אחד בלבד. לשם מה אתם צריכים אותה?’”
מילאנו שוב ושוב את הכוסות ביין, ועד סוף הערב סיימנו את המכל. למחרת בבוקר התעורר לליאשווילי מאוחר וגרר את רגליו לשירותים. “אם אתה לא שותה, בשביל מה לחיות?” אמר בחיוך. “זו הייתה הפילוסופיה של החבר שלך, לרמונטוב. הקרבתי את עצמי על מזבחה”.
בהמשך היום התייחדתי עם הספרים. כשאתה קורא את לרמונטוב אתה חש כאילו אתה ער באמצע הלילה בגלל נדודי שינה באיזה מלון עלוב, וצופה בסרט ישן וסופר־דרמטי בטלוויזיית שחור־לבן בוהקת. בשירו האפי “שד” מככבת נפש אדם מנודה המרחפת מעל עולם מלא חטאים, רק כדי לפצוח ברומן חסר־סיכוי עם נסיכה גרוזינית. בפואמה ארוכה אחרת, “הטירון”, מככב נזיר צעיר שנמלט מהמנזר שלו (ומהדת) ומהרהר באפשרות שימות “בינות הסלעים הכהים”. השיר מתחיל באפיגרף המצטט את ספר שמואל א’: “טעום טעמתי בקצה המטה אשר בידי מעט דבש; הנני, אמות”.
התעלולים הספרותיים המופיעים ב”גיבור דורנו” עשויים להיות קשים לעיכול, אבל יש גם קטעים קסומים. “כל השלגים האלה בוערים בבוהק אדמדם”, כותב
אבל אני עצמי נשביתי בעיקר בידי מכתב שכתב לרמונטוב ב־1837: “במהלך שיטוטיי במעלה ההרים בגאורגיה נטשתי את עגלתי ועליתי על הסוס. טיפסתי על הר הצלב המושלג עד לפסגה, ומשם יכול אדם לראות את כל גאורגיה כאילו הייתה מונחת על צלוחית... בשבילי, אוויר ההרים הוא מזור. המלנכוליה הולכת לשטן, הלב פועם, החזה מתמלא אוויר”.
“הר הצלב” שעליו דיבר לרמונטוב הוא הר קזבק, המתנשא לגובה של יותר מ־5,000 מטרים בגבול רוסיה, מעל הכפר הגאורגי סטפנטסמינדה. עליתי על אוטובוס לשם למחרת אחר הצהריים. בדרכנו נתקלנו בגבעה ירוקה שבשבילה הצר טיפסו המוני אנשים, רבים מהם עונדים שרשראות הנושאות צלבים כבדים, וגררו בחבלים כבשים פועות. הסקתי שמבחינת הכבשים, הדברים לא יסתיימו בשלום כשיגיעו לפסגה.
התחלתי לטפס. לצדי צעדו משפחות צעירות עם ילדים ונשים זקנות ויחפות, כפופות על מקלות ההליכה שלהן. לבסוף, לאחר שתשאלתי את חבריי למסע באמצעות סימני ידיים, התברר לי שכולנו בעיצומו של מסע עלייה לרגל. היה זה לומיסובה, חג פגאני עתיק שעודכן לפני 1,500 שנה, לאחר שהנצרות הגיעה לגאורגיה. טיפסנו אל מנזר לומיסה, כדי לטבוח בחיות המשק ולהתפלל במקדש האבן של גאורגיוס הקדוש, הפטרון הלאומי.
לרמונטוב דילג על העניין הזה, אני די בטוח – לא היה זה לרמתו להתערב באספסוף – אבל אהבתי את מראה ההמונים לפניי, נעים כעת דרך האחו התלול, המוצל, המנוקד בפרחי בר. אהבתי את העובדה שאפילו למסע המקודש הזה הם העמיסו את מיטלטליהם בצ’צ’ה, ליקר מקומי המבוסס על ענבים.
שעת בין ערביים. המנזר יושב על גבעה בגובה 2,300 מטר מעל פני הים, ורוב האנשים צעדו אליו במשך שלוש שעות. לא היה לי מזון, בטח לא אוהל ללילה הבלתי נמנע שאאלץ לבלות בקור. אבל פיתחתי אמון מסוים בגאורגים עד כה. איכשהו ידעתי שאמצא חום וקרבה בפסגה.
היו שם בוודאי אלף איש – תצורה של קבוצות קטנות הפזורות בין הבולדרים הענקיים ובין הגאיות העשביים. מדורות זהרו, ומאות מאמינים המתינו במשך שעות כדי להדליק נרות מול פסלו של גאורגיוס. ועדיין, הפסגה הייתה ברובה מסיבה אחת גדולה – ובשבילי, התנסות ראשונה בתענוגות ובסכנות שבמשקה הצ’צ’ה. בכל פעם שפציתי את פי, עטו עליי עולי הרגל עם בקבוקי צ’צ’ה תוצרת בית. שיחה טיפוסית, מתורגמת מגאורגית בסימני ידיים, הלכה בערך כך:
עולה רגל: “שתה, שתה!”
אני: “אבל כבר שתיתי ארבע כוסיות צ’צ’ה”.
עולה רגל: “אבל זה המשקה הלאומי של ג־אור־גי־ה! אתה חייב לשתות עוד כוסית אחת, בשביל ג־אור־גי־ה!”
אני: “אני, אה...”
עולה רגל: “רק עוד אחת, בשביל ג־אור־גי־ה! בשביל הידידות בין האומות!”
אדם מזוקן וכבד ראש, בונה מסגרות שחלק עמי לחם וגבינה וזיתים, מכר פורטרטים ממוסגרים זעירים של גאורגיוס כשהוא נושא חרב רחבה ועוטה הילה ביזנטינית זוהרת. כמה סטודנטים דוברי אנגלית הצדיעו לי בשירת “Knockin’ on heaven’s doors” של בוב דילן, פורטים בגיטרות לצד המדורה. שמעתי מחרוזת ארוכה של שירי עם פטריוטיים כשנחנו על הסלעים באפלה המעושנת, ואני זוכר שחשבתי שאפילו עכשיו, 170 שנה אחרי מות לרמונטוב, גאורגיה עדיין המומה מהאימפריאליזם הרוסי. שתי המדינות לחמו זו בזו ב־2008 על השליטה בטריטוריה קווקזית לא גדולה, דרום אוסטיה. גאורגיה נמחצה, והפצע עדיין כואב. לאחר כל שיר עם, האישה שלידי תקצרה בפניי את מילות השיר באותן מילים: “סוף־סוף”, היא אמרה, “זה על גאורגיה”.
למדתי את הפזמון של אחד השירים, בערך, אך אז החלו הדברים להיטשטש, ועייפתי מלשתות צ’צ’ה. בערך באחת וחצי בלילה איתרתי שקע באחו מרוחק, הסתתרתי בו, ונסחפתי לשינה רחומה. אחר כך הוקפצתי. “שתה!” פקד אדם שריחף מעליי עם בקבוק. “שתה!”
לבסוף, ברבע לשלוש לפנות בוקר, התחלתי לנוע במורד ההר. היה שקט, ובאופל טיפסו עוד מאות עולי רגל אל הפסגה, מצפים להגיע אל המנזר בשעת מיסת הבוקר. הם כמעט לא דיברו. שמעתי את הצרידות הגסה של נשימותיהם ואת טפיפות רגליהם על האדמה.
לעולם לא אנסה לטפס על הר קזבק לאחר שגם אני “הקרבתי את עצמי על המזבח של לרמונטוב”. אך כשהגעתי לכביש המהיר עם שחר תפסתי טרמפ צפונה, לעבר סטפנטסמינדה, במכונית הספורט של רוסי עב בשר. מוזיקת טכנו רוסית הרעימה בסטריאו בקול כה רם עד שהרכב רטט. חגרתי את עצמי בחגורת הבטיחות, ודהרנו דרך עיירות זעירות עם כנסיות עתיקות, חנויות קטנות ושדות שלג. צפיתי בשמש הזורחת אל שמים כחולים מעל הצוקים הנשגבים של הקווקז. הייתי בהרפתקה הרחק למעלה בהרים, ולפחות חלק ממני שכח כמה סורר ואכזר וקשה היה מיכאיל לרמונטוב. לרגע קיוויתי שהוא ישב ממש לידי, מתענג על אוויר ההרים הדליל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם