לרדת 3,000 מטרים של סלעים, באופניים
צלמי הבית של ”מעריב“ - יוסי אלוני ודני מרון - יצאו לרכיבת אופניים בעיירה האוסטרית זאלבך. נאמר זאת כך: הם לא ידעו למה הם נכנסים
אנשים אמרנו? נמרים. אחרי שבמשך שישה ימים היינו כלואים בפקקים של איילון, אנחנו משתחררים כמו פקק של בקבוק קאווה ומותירים מאחורינו שובל אדרנלין, זיעה ואבק. לא בהכרח בסדר הזה. בסיום הרכיבה, נחזור הביתה שלווים ומפויסים כמו תינוקות, מוכנים לשאת על כתפינו שבוע נוסף של שגרה. וכך, אחרי תשע שנים שבהן אנו מקיימים את הטקס הנ"ל – אחרי דיווש משותף בכל ערוץ ובכל נחל ברחבי ישראל – החלטנו שיחסנו הבשילו למסע משותף בחו"ל.
הפנטזיות על טיול הרכיבה המשותף החלו בחודשי החורף שעבר, ולאחר שהוחלט שהוא ייצא לפועל בקיץ 2013, נותר רק להחליט לאן. הציפייה המתבקשת מחבורה של 11 גברים קשוחים הייתה אולי שנסמן יעד אקזוטי נידח על פני הגלובוס, אלא שלמציאות חוקים משלה. לאחר שרעיונות שונים ומשונים נזרקו לחלל האוויר תוך כדי דיווש שבת נמרץ, נאלצנו להסכים שהאופציה השפויה ביותר ביולי-אוגוסט תהיה אירופה.
דיוויד, המבלה את מחצית חייו בטיסות טראנס-אטלנטיות, הדליק את החבורה בתיאורים מפורטים על זאלבך (Saalbach), אתר רכיבת האופניים השלישי בגודלו באירופה, החבוי באוסטריה. המקום, המשמש כאתר סקי אלפיני יפהפה, עושה מדי קיץ מייקאובר והופך לאתר רכיבת אופניים עוצר נשימה, עם נופים השמורים לגלויות אירופאיות. קרי: גבעות ירוקות מנוקדות בפסגות מושלגות, פלגי מים שבקלות היו מוציאים את ישראל מסכנת הבצורת, ובעיקר – אינספור מסלולי רכיבה מאתגרים. באפנו כבר החל לעלות ריח השניצל.
שמונה חודשים מאוחר יותר, בשעה 06:00 בבוקר, התייצבנו בנתב"ג, מלווים בקרטונים ענקיים שאספנו מחנות האופניים של עמוס באור יהודה. נפרדנו בלב כבד מהארגזים שבתוכם היו ארוזים האופניים והתפללנו קצרות שיגיעו ליעדם – עדיף בחתיכה אחת. ציוד המיגון שהתלווה לאופניים לא היה מבייש יחידת עילית צה"לית, והשלימו אותו קילוגרמים של פירות יבשים – בעיקר בשביל האנרגיה, אבל גם כדי להיזכר בבית. רגע לפני ההמראה, הקברניט הצליח להפתיע אותנו כשהודיע במערכת הכריזה שבמטוס נמצאים לא פחות מ-43 רוכבי אופניים. כנראה שמקוריות היא לא הצד החזק שלנו.
לא יהיה מוגזם לומר שאת ארבע השעות הבאות הקדיש כל אחד מהרוכבים לדאגה לאופניו. מה שקרה אחר כך הוא בגדר הוכחה לכך שמחשבה אכן בוראת מציאות: עם הנחיתה במינכן, גילינו ששלושה זוגות אופניים סטו מהמסלול המיועד והוטסו לאיטליה. מחברת התעופה נמסר לנו שבשל צפיפות בתא המטען, האופניים יעשו את דרכן ברכב, מאיטליה עד לאלפים האוסטרים. המשימה הבאה שלנו הייתה לדחוס שמונה זוגות אופניים לתוך שלושה רכבים שכורים. נציג חברת ההשכרה שצפה בניסיונות העיקשים לעשות זאת, האבודים מראש, ניאות בסופו של דבר לשדרג אותנו לרכב עם תא מטען גדול יותר. יצאנו לדרך.
ככל שהתרחקנו ממינכן, הכבישים הלכו ונעשו צרים והנופים – פראיים. לאחר מספר שעות הגענו סופסוף ליעד המבוקש. זאלבך, עיירת הסקי המנומנמת, מוקפת הרים שנושקים לעננים ומדרונות רחבים שבתקופת החורף מכוסים שלג ומשמשים כמסלולי גלישה, ובקיץ מחליפים את צבעם לירוק עז והופכים למסלולי רכיבת שטח בכל הרמות. בהתאמה, את מקומם של חובבי הסקי תופסים ברחבי העיירה מאות רוכבי אופניים, שנוהרים אליה מכל רחבי העולם.
אנרגיות רבות מושקעות בזאלבך על מנת להקל את חייהם של האורחים הרוכבים. בבתי מלון רבים ישנם חדרי אחסון לאופניים ועמדות שטיפה וטיפולים, ובארוחת הבוקר מגישים משקאות איזוטוניים וחטיפי אנרגיה.
כעת הגיע זמן האופניים. בחרנו בסוג הרכיבה המסוכן ביותר, רכיבת דאון היל, שכשמה כן היא, נעשית לאחר טיפוס לגבוה של 3,000 מטר ברכבל – מתחילים להתגלגל מהיעד במהירות במורדות ההרים, ברכיבה שכוללת ירידות מטורפות, קפיצות, מעברי מים, מכשולי צמחייה סבוכה, סלעים וכל שאר הדברים שלטבע הנדיב יש להציע באזור מערב אירופי שכזה.
אינו (Eno), המדריך האוסטרי שהצטרף אלינו לרכיבה, נראה כמו נער חביב אחרי מסיבת אסיד סוערת שקם שעתיים לפני הזמן. תחילה, סרק אותנו במבט חודר במטרה להעריך את מידת הרצינות שלנו. החזרנו פרצופים מתנשאים. כעבור דקות ספורות הוא התגלה כרוכב מספר אחת בעיירה. בתחילת כל מקטע התפוגג בתוך שניות, קופץ ומדלג בנונשלנטיות מופגנת מעל מכשולים בגובה גורדי שחקים. אחת לכמה מאות מטרים, העלה על פרצופו חיוך מזלזל שהסגיר את דעתו לגבי חבורת הישראלים שהייתה אמורה לרכוב בצמוד אליו. לנו לקח 30 שניות של דיווש, פחות או יותר, כדי להבין שאין שום קשר בין מה שטחנּו בארץ, לבין המציאות האוסטרית. על כל הכבוד ל"רחם" היורד מהר חזקיה עד לכביש הערבה, אוסטריה הציבה בפנינו אתגר מסוג אחר לגמרי.
באחד הערבים, אחרי פיצה טעימה והרבה בירה, אינו גילה לנו שאין בגופו עצם אחת שלמה, ושכולו מורכב מחדש באדיבות מיטב הרופאים האוסטרים. ברגע הראשון הבטנו בו בהערצה גלויה, אבל מיד נזכרנו במה שהבטחנו לעצמנו טרם היציאה: הכל ברגוע, באנו ליהנות, חוזרים הביתה בחתיכה אחת. אז ניסינו להוריד הילוך, לשלוט באגו ולא לנסות להוכיח דבר – וכמעט שגם הצלחנו. למה כמעט? ראשית, משום שיוסי, הצעיר שבחבורה, זכה למפגש אינטימי ופתאומי עם אדמת אוסטריה, ושנית, כי אסף המסעדן זכה להתחבק עם עמוד רכבל. חוץ מזה, הכל עשר.
באחד מימי הרכיבה, בעודנו עומדים ליד גשר עץ לטובת צילומים ופרסומם ברשתות החברתיות, הופרה הפסטורליות על ידי צעקות רמות בעברית. חבורת רוכבים ישראלים חלפה על פנינו בדיווש נמרץ. המדריכה שליוותה אותם, אוסטרית קטנה עם צמות זהובות בסגנון היידי בת ההרים, צעקה לעברם "יאללה יאללה, קדימה" במבטא גרמני כבד. לראשונה, הרגשנו בבית.
מהר מאוד הימים שלנו נכנסו לשגרה ממכרת: בבוקר, ארוחת בריאות ב"בייק הוטל" המלווה בפגישות עם שלל רוכבים חבולים ועוברת תוך החלפת חוויות עמם – מי ירד איפה, מי קפץ לאן, מי נפל ומי נפצע. ב-08:00 מתחילים לרכוב עד לרדת החשכה, כשאת ארוחת הצהריים אנחנו אוספים בדרך באחת המסעדות הניצבות בלב המדרונות. תפריט הצהריים כלל בדרך כלל שניצל בגודל של שטיח קיר, מלווה בליטר בירה להורדת האדרנלין והרגעת האימה מהירידות. כשמזג האוויר נעים, כלומר לא גשום, ניתן לסיים את היום בטבילה במים הצוננים של האגם, הנמצא בסמוך לעיירה.
למרגלות כל רכבל ממוקמת חנות אופניים מקצועית המאפשרת טיפול כללי, תיקון פנצ'ר או השכרה וקנייה של אופניים חדשים. הטבע הישראלי עשה כאן את שלו ומיד התחברנו עם כל העובדים כאילו הייתה זו החנות של עמוס באור יהודה. גם במסעדות המקומיות, הרגילות לסיים את ארוחת הערב בשעה 19:00, הותרנו את חותמנו והרגלנו אותן לעבוד לפי שעון תל אביב. לאחר כמה ימי רכיבה, כשהגוף כבר בשלבי קריסה מתקדמים, ניצלנו יום גשום במיוחד וקפצנו לזלצבורג, עירו של מוצרט, הממוקמת כשעה נסיעה מהעיירה.
ענף רכיבת האופניים תפס בשנים האחרונות תאוצה רצינית בישראל, והוא מאחד כיום כ-600 אלף רוכבים. אלפים מהם יוצאים לחופשת אופניים
כמו זאלבך, מרבית העיירות המכוונות לנושא הרכיבה הן עיירות סקי שעוברות בקיץ מטמורפוזה – מסלולי הסקי והסנובורד הופכים למסלולי רכיבה. בנוסף, מתקיימים ברבות מהן פסטיבלים הקשורים לענף האופניים, הכוללים מופעי ראווה, תחרויות ופעלולים.
בשיחות שניהלנו עם המקומיים התברר שחברות הרכבל הן אלו שבונות ומתחזקות את מסלולי הרכיבה, ובעצם מחויבות מדי שנה להוסיף מסלולים חדשים, למען קהל הרוכבים.
ככלל, נדהמו מרמת הבנייה והתחזוקה של המסלולים, ולא פעם נתקלנו בעובד שמטאטא את המסלול התלול ומכין אותו לקראת יום רכיבה חדש.
ואנחנו? ברגעים אלו ממש אנו רוקמים בשקט את ההרפתקה הבאה. הלאה זאלבך, תחי מורזין הצרפתית. הפעם את הרכיבה לא תדלק בירה, אלא יין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם