בלי סודות: בי"ס מכריז מלחמה על ה'שטן' החדש
בכל פעם שצצה לחיינו רשת חברתית חדשה, מגיבה מערכת החינוך בחשש במקום לראות את התמונה המלאה: דיגיטל ו social - כאן כדי להישאר. בואו נדבר על דרך ארץ במקום להתגונן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו [אהבתי]
בית הספר, במשותף עם וועד ההורים, הוציא מניפסט ארוך אודות כלי המשחית הנוראי, סיקרט, -והדגיש שעיקר "גדולתה" הוא ב"יכולת לפרסם תכנים בצורה אנונימית מלאה (בשונה מוואטס-אפ).
"החברים בסיקרט יודעים כי הדברים המופיעים שם פורסמו על ידי חבריהם ברשת או על ידי חברים של חברים, אך הם אינם יכולים לדעת מי פרסם זאת...כאשר המשתמשים אינם מפעילים בקרה ושיקול דעת, האנונימיות עלולה להביא גם להתנהגויות תוקפניות פוגעניות..."
המשך המכתב עסק בכך שבית הספר רואה בחומרה שימוש פוגעני ברשתות החברתיות (פייסבוק/וואטסאפ/או כל כלי אחר ברשת) לעיתים עד כדי פנייה לרשויות החוק ולמשטרת ישראל. הוא מבקש מההורים "לקדם דיאלוג משמעותי עם ילדיכם באשר להרגלי הגלישה שלהם ויאפשרו לכם להקנות להם נורמות התנהגות ראויות ברשת והימנעות מהתנהגויות סיכון". ולקינוח יצא בית הספר עם סלוגן באותיות קידוש לבנה (אדומות): אין סודות – לוקחים אחריות לטובת ילדינו!
לכאורה, מכתב חינוכי לעילא, אז מדוע הייתה לי בעיה איתו?
בעידן בו שיירי הפרטיות האחרונים שלנו מתפוגגים באוויר, לצפות שזו עוד קיימת נראה לי ארכאי. הכניסה לדיגיטל ולרשתות החברתיות בכלל היא בבחינת one way ticket. יש הרבה מה להרוויח,
תתחילו לשתף עם כך פעולה ולראות כמה כלים טובים העניקה לנו הטכנולוגיה והרשתות החברתיות כדי שנוכל לרתום אותם לטובת דרכי הוראה מרתקות, דינמיות ומועילות ולייצור תקשורת מהירה, מגוונת ויעילה עם העולם ועם ילדינו בפרט. מניפסטים אודות חשיבות "השמירה על הפרטיות" נשמעים לי כמו להסביר, בעידן הרכבים, מדוע משתלמת יותר נסיעה בכרכרת הסוסים.
זאת ועוד, בהקשר הפרטיות: מה טבעי יותר מהמצה בו למתבגר שלך יש עולם שלם משלו בו לא מעורבים הוריו או מוריו? מדוע לא ניתן לקבל זאת כחלק מהעניין? האפליקציה היא רק כלי המבטא פרטיות זו. כאן הוא לבד, ללא הוריו, או מחנכיו (הנתפסים כחופרים טרחניים...). אין בכך רע. מאז ומתמיד עולמות אלה היו קיימים.
בכל פעם כשצצה רשת חברתית חדשה מגיבה מערכת החינוך בחשש, במגננה ובהתייחסות פרטנית ושלילית אליה במקום לראות את התמונה המלאה: דיגיטל ו social - פה כדי להישאר. כך שאין מדובר כלל בבעיה של סיקרט, פיסבוק או וואטסאפ אלא בדרך ארץ.
השאלות שבאמת צריכות להישאל הן אלה: האם הילדים מחונכים היטב? כיצד הם נוהגים עם חבריהם באופן כללי? האם הם באמת מבינים שיש בשר ודם ורגש בדמות אדם בצד השני של הרשת? הנושא בו יש לעסוק הוא: חרמות ובריונות. אלימות. ובתוך כך: בריונות רשת, בריונות פייסבוק, בריונות סיקרט וכד'.
אבל, עד כמה מחשיב בית הספר את הקונספט "דרך ארץ קדמה לתורה"? בהתייחס לחשיבות גיליון הציונים אני מרשה לעצמי להשיב: לא הרבה. זאת ועוד, עד כמה הורי הילדים הם צד בעניין? מדוע בכלל שבית הספר ייקח אחריות על בריוני רשת, וילדים מרושעים שמתנהלים בסיקרט מחוץ לשעות ביה"ס ולא הוריהם?! (בהקשר זה המלצה: רוצו לראות/להוריד את הסרט "מנותקים").
מערכת החינוך, ואולי בתוך כך גם חלק מההורים, חיים בסרט מתקתק של שליטה שעוד יש להם על ילדיהם. השליטה היכן יגלשו, כמה זמן, עם מי ובאיזו רשת ישתתפו או לא. תעשו טובה, תתעוררו מהסרט. הילדים כבר מזמן עקפו בסיבוב את דור המחנכים וההורים בכל הקשור לתרבות דיגיטלית-טכנולוגית. אז במקום לנסות לשלוט בהם ולהצר את צעדיהם שתפו איתם פעולה.
מה כן ניתן לעשות? לתת להם את הכלים של אבחנה בין טוב לרע, בטחון עצמי, ועידוד ליצירת מגוון עיסוקים שאינם מתחילים ונגמרים בפעילויות און-ליין אלא כוללים גם ספורט, מוזיקה או כל כישרון אחר שהם מגלים.
לא ייתכן שרשתות חברתיות או אפליקציה זו או אחרת תהיה בגדר "מוקצה" כאשר הן מהוות נדבך מרכזי בחיי ילדינו, שלא לומר שהם ה-חיים של ילדינו. הגבלות והבנה דיגיטלית צרה מכתבי אזהרה ועונשים, הם לרועץ בכל הקשור לתקשורת נבונה עם ילדינו.
יפה יעשה כל מחנך, מנהל בית ספר או הורה אם "יחיה" את הרשת או לפחות יכיר בעובדה שהיא חלק מרכזי (ולא שלילי) בחיי ילדו. כאשר כל הקלפים יהיו פרוסים על השולחן ונהיה נטולי שיפוטיות רק אז יחל הדיאלוג הפורה, והאמתי עם המתבגר שלנו. רק אז תתרחש התקשורת הפתוחה אליה מכוון כל הורה ומחנך בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם