ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בארץ

מקומי: מקומות בארץ שעשו לנו צביטה בלב

גן השושנים בירושלים, האגם הנעלם בקיבוץ מנחמיה, קיבוץ בארות יצחק וקבר רבי מאיר בעל הנס. לכל אחד ישנו המקום האחד ההוא, שגורם ללב שלו לחזור ולהתרגש. כותבי מוצש ומקור ראשון בחרו את המקום שלהם. ויש ספוילר: אפילו פתח תקווה מצליחה לרגש

יואב פרידמן נזכר כמה כיף זה להיות דתי, כשהגיע לקבר רבי מאיר בעל הנס

מרחק קצר על הכביש דרומה מהעיר טבריה ניצב ציון הקבר של רבי מאיר בעל הנס. זהו מקום מיוחד, שבכל טיול לצפון אני חוזר לבקר בו. טוב, לא ממש–ממש בציון הקבר, שאותו ודאי פוקדים עשרות אלפי אנשים מדי שנה (אולי אפילו יותר, אין לי מושג, אני לא נמנה עליהם), אלא יותר באזור שלו.

עוד כותרות ב-nrg:
טיול אסטרונומי: בשביל לראות כוכבים צריך לצאת מהבית
באהבה מגוגל: קליק אחד ואתם באיי גלפגוס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
   
כדי להבהיר בדיוק על מה מדובר, ראוי לנצל את הבמה לספר בניסיו ובנפלאותיו של הצדיק רבי מאיר, שאותם חשתי ברמ"ח אבריי ובשס"ה גידיי. ומעשה שהיה כך היה: באותם ימים, חייל קרבי הייתי באחד מגדודי הנח"ל, בעיצומו של האימון המתקדם — שלב שרודף את הטירונות ונחשב לקשה במיוחד.

היה זה חודש אלול ובאחד הערבים באותו שבוע היה מתוכנן מסע רגלי מפרך, שכלל גם חמישה קילומטרים עם אלונקות פתוחות. חרדתי מאוד מיום הדין הזה שקרב ובא, אך בבוקרו של יום, בשורות מופלאות באו ממש"ק הדת: כל החיילים הדתיים חייבים — בפקודה! — לצאת ל"יום דת" שכל עניינו ביקור בקברי צדיקים בצפון הארץ. יום שלם, מבוקר ועד ערב.

כך קרה שיצאנו 11 חבר'ה דתיים מהפלוגה ליום כיף. אהה, יום דת התכוונתי. נסענו לכל חלקת קבר של תנא, אמורא, גאון או שייח', ומכיוון שחזרנו כל כך מאוחר, המסע אמנם לא התבטל כליל, אבל רזה עד לכדי קילומטרים ספורים. מה אומר לכם? באותו יום פלוגה שלמה חשה את מש"ק כנפי הדת וכמעט שחזרה בתשובה שלמה.

כעת ודאי תשאלו את עצמכם, אם כן למה זה ייחסתי את הנס הגלוי הזה דווקא לרבי מאיר בעל הנס, האם בגלל שמו? לא ולא. סוד אגלה לכם: מרחק קצר מתחת למתחם הקבר נמצאת רצועת חוף מבורכת, קרירה ונעימה, שעד היום נקראת בפי "חוף רבי מאיר". קצת לא נעים לכתוב על זה בערב יום כיפור, אבל את מחצית השעה שניתנה לנו כדי לפקוד את ציון הקבר, ביליתי יחד עם שניים מחבריי למחלקה בתוך המים, וזה ללא שום ספק היה שיאו של יום הדת עבורי. יודעים מה, תקראו לזה טבילה.

אביטל אינדיג העבירה שיעור מרגש לילדיה ליד הלולים בקיבוץ בארות יצחק

כל מי שמכיר אותי יודע שאני טיפוס עירוני. נולדתי והתגוררתי כל חיי בערים, שאון מכוניות ונוף של בטון מרגישים לי בית. ובכל זאת, כמה מרגעי הילדות הכי יפים שלי אני חייבת דווקא לקיבוץ. קיבוץ בארות יצחק.

כשאבי עלה בגיל 24 מארצות הברית לישראל, הוא הלך על החלום האולטימטיבי ובחר בחיי הקומונה הציונית. אחרי שהכיר את אמי (עירוניסטית בנשמה אף יותר ממני) היא גדעה את הפנטזיות על חדר אוכל ורפתות ומיהרה לשלוף אותו משם, אך הוא תמיד הקפיד לשמור על קשר עם יהודית ואבריימל גרוס, משפחתו המאמצת. וכך, אחת לכמה חודשים היינו מוצאים את עצמנו משתוללים על מדשאות בארות יצחק, קוטפים תפוזים בפרדס, מאכילים את העגלים ברפת, יוצאים לסיבוב על הטרקטור ומחפשים רקפות מתחת לסלע. גן עדן של ממש.
 

עם הזמן וגיל ההתבגרות, הפסקתי להתלוות להוריי בביקור הקבוע שלהם, כבר היו לי עניינים יותר בוערים על הפרק. במשך השנים יהודית ואבריימל נפטרו, ואחר כך גם אבא. קיבוץ בארות יצחק הפך לזיכרון מתוק אך עמום וכבר כמעט שכחתי מקיומו, אבל לגלגל החיים יש דרך משלו להסתובב.

בוקר אחד הודיעה לי הגננת של הבכור שביום שישי נצא ליום כיף לרגל סיום שנת הלימודים. "פעילות משגעת, אתם חייבים להגיע", היא ניסתה להלהיב את האם האדישה. כשהגענו לשם, כבר לא היה צורך במאמצי שכנוע חיצוניים. הפעילות התקיימה בפאתי קיבוצי האהוב. השארתי את הבעל להתעסק עם אפיית הפיתות וטיפוס החבלים (ילד בכור, ברור ששני ההורים מגיעים) בעוד אני יצאתי לטיול בשבילי הזיכרון. בין מגדל המים למתקני העץ כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות, והגעגוע לרגעי הקסם ההם, לתחושה המוגנת של להיות ילד, הציף את כולי. כשיום הגיבוש הסתיים עשיתי שוב את אותו המסלול, הפעם בתור אמא, מסבירה למשפחתי הצעירה איפה כל דבר ומה היה. נדמה לי שאיבדתי אותם איפשהו אחרי הלולים אבל הם המשיכו בכל מקרה, מעמידים פני מתעניינים. כי כל מי שמכיר אותי ואוהב יודע, עוד יותר משאני עירונית, אני טיפוס נוסטלגי.

אוריה קניג מעריך את פתח תקווה, בעיקר בגלל שהיא מאפשרת לו לישון

"היום נערכות הבחירות לראשות עיריית פתח תקווה, והעיר כולה עוצרת את נשימתה. לא, סליחה, היא סתם מתה". "אזעקות באשדוד, אזעקות בתל אביב, ורק בפתח תקווה החיים נפסקים כרגיל".
כן, גם אני תרמתי את ליטרת הפייסבוק שלי כדי להשמיץ את אם המושבות. ובכל זאת, כשהתבקשתי לכתוב על מקום שמעורר בי רגש כלשהו, בחרתי בפתח תקווה, עיר מגוריי. בחירה בנאלית, כיאה לאדם שמתגורר במקום בנאלי.

עיר של שינה, אומרים עליה. לא אנסה לשכנע אתכם שזה לא נכון. גם לא אצטט עובדות משמימות על שיעורי זכאות לבגרות ואחוז המתגייסים לקרבי (שזה נתון קצת מוזר להשתבח בו, כי משמעותו היא שנערי העיר ישמחו לסגור 28 יום בלי לחזור אליה). להפך, אני רוצה לשכנע אתכם שזה נכון מאוד. פתח תקווה היא עיר לישון בה, אבל בינינו, מתוך כלל הפעילויות המהנות בחייכם, לאיזו אתם מקדישים הכי הרבה שעות ביממה, בשבוע, בחיים? איזה מקום יכול להיות אהוב עליכם יותר מזה שאתם ישנים בו?
 

 
מהכרית שלראשנו אנחנו לא מצפים שתסעיר אותנו ותארגן מיצגי רחוב המשלבים תיאטרון ניאו–סוריאליסטי עם מירוץ מדרגות. היא צריכה למלא שני תפקידים עיקריים: להיות נוחה ולא לפזר סביבה נוצות. פתח תקווה בהחלט עומדת בכבוד בשני האתגרים האלה. לא אכפת לי אם לראש העיר קוראים דרדסָחִי, ואם המרענן הרשמי של אירועי הקיץ בעיר הוא בורשט זירו. ואתם יודעים מה? ככל שאדם נלהב יותר להשמיץ את פתח תקווה, כך גדל הסיכוי שבתוך–תוכו יושב איזה יואל מוישה סלומון קטן, שהצמיח כנפיים של ציפור והתעופף מתוך העיר הזו עצמה. גם הירושלמית הכי מגניבה תתגלה אחרי שיחה של חמש דקות כמישהי שבילתה את שנות נעוריה בכפר גנים, או בעין גנים, או בהדר גנים (אגב, שבע שנים אני מתגורר בשכונה הזו, ורק השבוע קלטתי שלפי השם שלה אפשר לחשוב שמתגוררים בה האנשים הסנובים בעולם: הדרגנים, אלה שחייבים תמיד להעניק דירוגים לזולתם).

לא ירחק היום, ודרגת הסלידה מפתח תקווה בקרב היפים והנכונים תגיע לרמות כאלה, שלעבור להתגורר בה יהיה מעשה נועז וחתרני, התגלמות הקוליות, כמו ללבוש בגדי רטרו ולשדר צפצוף ארוך על מה שיגיד העולם. או אז כל התל אביבים יזרמו מזרחה במעלה ציר ז'בוטינסקי, ויבואו לכבוש את כיכר המייסדים וסביבותיה. זה יהיה הניצחון המתוק שלנו הפתח תקוואים, אבל אנחנו כמובן לא נוכל ליהנות ממנו, כי הוא יפריע לנו לישון. מודיעין, תעשי קצת מקום על הספה, הנה אנחנו מגיעים.

רחלי מלק־בודה קיוותה להתאהב באגם הנעלם, אבל אז צמח לה חצ'קון

יצאנו בסך הכל חודש, אני והאיש. היה לי קשה לדעת מה אני מרגישה אליו. "צאו לטיול", אמרה לי חברה, "זו הדרך הכי טובה לברר אם יש רגשות או אין". ולי כבר היה ברור לאן ניסע.
את האגם הנעלם, או בלשון המטיילים "אגם מנחמיה", הכיר לי אחד האקסים. הוא היה מהבחורים האלה שהכירו כל מעיין בארץ והלכו עם סנדלי שורש גם בשבת. מה שיפה באגם הזה הוא, ובכן, שהוא נעלם כמובן. רגע לפני הכניסה למנחמיה פונים שמאלה בשביל צדדי ונוסעים עד שאין יותר לאן להמשיך. משם צועדים

בדרך עפר ובנוף צהבהב וצחיח, ולרגעים את חושבת שעבדו עלייך ושאין מצב שיהיה פה פתאום אגם. אבל אז, בדיוק אז, הוא נגלה אלייך — מאגר מים עצום ממדים בצבע טורקיז, מוקף בנוף עוצר נשימה. אהבות צעירות פרחו שם. הצעות נישואים אורגנו בו למכביר.

אז הודעתי לאיש שנוסעים לטייל למקום סודי. אממה, הבחורה מתכננת ואלוהים צוחק. באותו יום קמתי בבוקר עם חצ'קון ענק בלחי הימנית. כל כך חששתי מזה שהאיש יבחין במפגע האפידרמי, שבמשך כל אותו היום הקפדתי להיות רק לימינו. עומדים בטרמפיאדה ואני מחליפה מקום. באים לשבת באוטובוס ואני תופסת את הכיסא ליד החלון. וזה הצליח, הלחי השמאלית שלי עשתה את העבודה. אחרי שהתארסנו סיפר לי שבאותו טיול ידע שנתחתן, ובאותה נשימה הוסיף "וכן, עליתי על הקטע עם החצ'קון".

יום אחד נתקלתי בפייסבוק בקבוצה ששמה "להציל את האגם הנעלם". מתברר שמתחת לכל היופי הזה פעלה פעם מחצבה ישנה וכשהפסיקה לעבוד, התמלא החלל במי תהום. בשנים האחרונות הוחלט לייבש את האגם לצורך הקמת מחצבה, ומאז מנהלים התושבים מאבק להחיותו, כרגע ללא הצלחה. האגם יובש ונסגר לרחצה, ועכשיו הוא באמת "האגם הנעלם".
ואנחנו — אנחנו נמשיך לעקוב אחרי גורלו ולהתפלל שיום יבוא והמאבק יצליח, והמקום שבו התאהבנו לראשונה יקום לתחייה. וביום שזה יקרה נעמיס על האוטו את הילדים יחד עם פק"ל קפה ומזרן קמפינג ונבוא לומר שלום. מקווה שלא יצמח לי באותו בוקר חצ'קון.

דותן מלאך מתרגש כל פעם מחדש בים המלח

נולדתי בפתח תקווה, אני מתגורר בתל אביב ובארבעת העשורים שבהם אני חי זכיתי להיות בהרבה מקומות. אין ספק בכלל שים המלח הוא אחד המשובחים שבהם. 
 

כבר כשהמכונית מתניעה ויוצאת לכיוון, אני נרגש מהמחשבה שתוך שעה ומחצה אהיה בעולם אחר לחלוטין. בלי רמזורים, צפירות ועשן אלא מול הרים, מצוקים וקניונים עמוקים, שיציבותם ועוצמתם יעצימו גם אותי משעה לשעה, ככל שאשאר בסביבה.

בכל פעם שאני טובל בים המלח, נשכב על הגב ומביט לשמיים הכחולים ולאופק ההררי, שנראה כמו ציור שלעולם לא אצליח להעביר בתמונה, אני מוקסם מחדש מהפלא כאילו זו הפעם הראשונה עבורי, ושוב אני מתקשה להבין איך לא הייתי כאן שנתיים. אני צף להנאתי על המים, חיוך מטופש נמרח לי על הפרצוף ואני ממש משתדל שאף טיפה מלוחה במיוחד לא תתקרב אל פי.

וגם אם מדובר בתקופת הקיץ, בחום שעלול פשוט להמיס אותך, לעולם לא אוותר על הבוץ. כי בכל פעם שאני מורח את עצמי בבוץ ומרגיש לרגע כמו ילד טבע שחי בג'ונגל ולא יודע איפה זה פתח תקווה, אני מצליח להתנתק מכל דבר אחר ולהתמסר כולי לחוויה. אני אוהב את הרעננות כשהבוץ נשטף מעליך ואת התחושה שהתפאורה האדירה מסביב מציבה אותך במיקום המדויק שלך ביקום — נקודה זעירה בתוך חלל אינסופי. דווקא התחושה הזו משילה ממני משהו ונותנת לשקט שמתקשה לצוף ביום–יום, לעטוף אותי מבפנים.

ואז אני עולה על הטנדר שמחזיר אותי לכניסה, ומגלה עד כמה הים נסוג לו לאחור בגלל אנשים רעים והתנהלות קלוקלת, שסחטה את משאבי הטבע עד תום. כבר עשור נסוג ים המלח מטר אחד לפחות מדי שנה וכולי תקווה שהתוכנית להצלתו תעזור במשהו ושאוכל להמשיך לצוף במקום המיוחד הזה. 

תמר פרלשטיין חוזרת אל גן השושנים בירושלים, ואל זיכרון אביה האהוב

לגן השושנים הגעתי בפעם הראשונה בגיל עשר יחד עם בני הדודים שלי. אני זוכרת את הרגע שבו נעמדתי בפתח הגן, ראיתי את הדשא הירוק, העצים המיוחדים והשושנים הפורחות בשלל צבעים, וידעתי שבמקום הזה לא אפחד לשחק מחבואים. האפשרות שלא ימצאו אותי בגן הקסום הזה לא נראתה לי מפחידה כמו בשאר המקומות. אפילו חדר הציוד של הגנן הקבוע, שבסוד גילה לי אחד הבני דודים שהוא רוצח סדרתי שמנסר ילדות עם מסור חשמלי, לא הדאיג אותי משום מה. הרגשתי שם כמו באגדות, וכידוע באגדות הסוף תמיד טוב.

עשר שנים אחר כך, בגיל עשרים, חזרתי עם אבא שלי לשם. הוא היה חולה, ואני כבר לא פחדתי ממחבואים. פחדתי מהמוות. אבל הפחד נעלם שם. משהו ביופי האסתטי והמדויק של הגן שוב מילא אותי באופטימיות. טיילנו בשבילים, ישבנו על הספסל ודיברנו על כל הדברים הקטנים והגדולים בחיים. אבא סיפר לי על הילדות שלו, צחקנו, שתקנו ובעיקר אחזנו יד ביד. הרגעים האלו הרגישו לשנינו כמו מתנה, אבל אבא ידע שהמתנה הזאת תיגמר בקרוב. אני לא האמנתי שהיא תילקח ממני בגיל כל כך צעיר. שם אמרתי לאבא בפעם הראשונה שאני מפחדת שלא אצליח לחיות אחרי שהוא ימות. הוא חיבק אותי ואמר: תבטיחי לי שתבואי שמחה עם הילדים שלך לגן הזה. שנתיים אחר כך קיימתי את מה שהבטחתי לאבא. הגעתי לגן עם בני הבכור.

פרשתי שמיכה על הדשא, ליד הספסל של אבא ושלי. כאב הגעגוע ומתיקות הזיכרונות התערבבו, ואבא הרגיש לי שוב כל כך קרוב. וכך, כמעט בכל יום הגענו לגינה. בני זחל שם, אכל מהדשא, למד ללכת, זרק אבנים, רדף אחרי ציפורים ובעיקר אהב את הגן הזה יותר מכל גינה אחרת בעולם.
 

לימור גריזים־מגן חוזרת להיות ילדה שמתגלגלת על הדשא בפארק אדית וולפסון

ואז היינו מתגלגלים. כל הגוף שעון על צד אחד, הראש מסתובב שוב ושוב ושוב במורד הגבעה. אניצי דשא מחרבים את בגדי השבת, אבל למי אכפת? כשאתה ילד שמבקר בגבעת בטיח, והדשא מראש הגבעה ירוק כולו ומריח חופש, כל מה שנשאר לך הוא לרוץ למעלה–למעלה, ואז להתגלגל.
שעות של חופש העברנו שם, בפארק גבעת בטיח, שמוכר גם בשם "הגבעה הלבנה" אבל בעצם קוראים לו "פארק אדית וולפסון". ריאה ירוקה על גבול תל אביב–גבעתיים, קצה אחד צופה ללה–גוורדיה והשני לדרך השלום, מול הבית של סבא וסבתא גריזים, ושני רחובות מהבית של סבא וסבתא לוריא. מרבדי דשא ענקיים, ברווזים באגם, מגרשי כדורסל והגבעה ההיא, שהיום עומד בה המבנה הלבן והיפה של דני קרוון ופעם היינו מקיפים אותה בריצה, למטה ולמעלה ושוב במעגלים.

לפני כשנה קבענו דייט משפחתי בגבעה הלבנה. אלו היו ימי חופש קיציים וחיפשנו מקום נעים להעביר בו כמה שעות של כיף ביחד. הגענו לשם כולנו. אבא ואמא, חתנים, כלות וערימת נכדים מרוצים. הילדים לא הבינו מדוע אנחנו מתרגשים כל כך להיות שם, בסך הכל פארק, אבל כשניסינו לספר חוויות מהשעות שהעברנו שם בילדותנו, גילינו שהם לא איתנו, אלא רצים במעלה הפירמידה הלבנה של קרוון. ניסינו ללמד אותם להתגלגל על הדשא מראש הגבעה ועד לשביל של המתעמלים, אבל הם לא רצו. אמרו שזה מלכלך.

וכך ישבנו שם, כבר לא צעירים, פחות מהירים אבל ביחד, בגבעה שבה הרגשנו את החופש המוחלט שלא יהיה לנו לעולם בשום מקום אחר. ובדרך חזרה הביתה, כשהילד אמר לי: "אמא, היה כיף, אני רוצה לבוא לפה עוד פעם", ידעתי שגם בלי להתגלגל מראש הגבעה, המחוזות המתוקים של ילדותי הועברו בהצלחה גם לדור הבא. 

שירה קדרי־עובדיה למדה לנשום במצפה גמזו

כל הדרך לגִמזו גלגלתי בראש את נאום ה"יחסינו לאן". באוטו הממוזג השתדלתי שלא להישיר מבט לכיוונו של הנהג, שלא תיאר לעצמו איך עתיד להסתיים הדייט החמישי שתכנן לנו. כשטיפסנו לשם, הוא מוביל בראש עם פק"ל קפה, לא ראיתי את העצים שמסביב, גם הקוצים והאבנים לא ממש עניינו אותי: הלב היה במקום אחר, מקשיח את עצמו לקראת הפרידה.
 

 
כשהגעתי לראש הגבעה (הוא כבר הוציא את הפק"ל, ריח של תה מתוק נישא באוויר), הפניתי אליו את גבי, לוקחת נשימה עמוקה רגע לפני שאני יורה את הנאום. אבל כשמישור החוף התגלה במלוא הדרו, צבוע באורה האדום של השקיעה, ידעתי שהמילים התקיפות שהכנתי כבר לא ייאמרו היום. כי הרוח הקרירה של המצפה בגִמזו מצננת גם את נאומי הנאומים הלוהטים ביותר.

כמה שבועות אחר כך, עלינו לשם שוב. הפעם ביחד, זה לצד זו, הוא עם הפק"ל ואני עם חבילת העוגיות. בסופו של אותו שבוע אצטרך להכריע: האם לנסוע לכמה חודשים לניו יורק, בהזדמנות שלא תחזור בקרוב, או להישאר בארץ. נסיעה פירושה, אולי, פרידה. ויתור פירושו החמצה. במצפה, כשמסביב נושבות רוחות של טרום–סתיו, הבנו פתאום שכמה חודשים הם כלום לעומת העתיד המשותף שלנו, ושפרידה קצרה לטובת הגשמת חלומות אישיים יכולה להיות בסיס לשנים ארוכות של חלומות בשניים. אני נסעתי, הוא נשאר בארץ, וכמעט בכל שיחת סקייפ תכננו את הרגע שבו נחזור אל המצפה.

שמונה חודשים מאוחר יותר חזרנו לשם. הוא נושא על כתף אחת את התיק עם פק"ל הקפה, אני מגלגלת על הקמיצה השמאלית טבעת אירוסין טרייה שקנינו ברגע של ספונטניות באחת מהגיחות שלו לתפוח הגדול. ההחלטה להתחתן הייתה עדיין בגדר סוד ששמרנו לעצמנו, רעיון שצריך להתרגל אליו. את הטבעת הייתי עונדת לסירוגין, רק במקומות שבהם ידעתי שלא איתקל בדמויות מוכרות.

שם, במצפה בגמזו, ידענו שהבשילה העת, שאנחנו שלמים כפי שלא היינו מעולם. ידענו שההיסוסים והפרידות שייכים לתקופה אחרת. שבפעם הבאה שנעלה על מטוס לצד השני של העולם, נעשה את זה ביחד.

יש מקומות כאלה, שבהם הלב נפתח והאופק נגלה לעין, רחב ומבטיח. טפסו גם אתם למצפה בגמזו, פק"ל קפה ביד אחת וחבילת עוגיות ביד השנייה, ותיווכחו בעצמכם.

• הכתבה התפרסמה במוסף מוצש

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...