ראשי » סגנון » מגזין

4 סיפורים על אנשים שעזבו הכל לטובת השקט

הרופא שעזב את שיבא לטובת דיר עזים ומרפאות מקומיות, 
הקונדיטור שהחליף את המאכערים של תל־אביב במאפיית בוטיק עם נוף לכנרת, הבוקרים שלמדו הכול ברכס הסיירה־נוודה ובאו לטפל בסוסים בין סלעי הבזלת, והתכשיטנית הירושלמית שהביאה את האבן המחוספסת לקצרין

זה לא קורה בבת אחת. הרי את רבי־הקומות השארת הרחק מאחור לפני מאה קילומטרים לפחות, ומאז כבר הספקת להתרגל לנוף ההררי שמלווה אותך כל הדרך לפסגה. ובכל זאת, זה מכה בך פתאום כשאתה קולט שאת הרמזור האחרון עברת כבר לפני חצי שעה, ומאז אתה נושם אוויר נטול אגזוז, אבל גם נטול קניונים – למעט אלה שמקובל לצעוד בהם בסנדלי שורש. מעתה אתה צפוי לנדוד בין יישוב ליישוב, מרחק עשרות קילומטרים, בלי לפגוש מרכז מסחרי משמעותי אחד לרפואה, וללא שום אצטדיון ספורט ראוי לשמו. וזה בדיוק מה שפרופ‘ ירון דגן כל כך אוהב ברמת הגולן, ובעיקר בתושבים שמאכלסים אותה.

כל התכנים הכי מעניינים -­בעמוד הפייסבוק שלנו

“האנשים פה נהדרים“, הוא אומר. “מה שמייחד את אנשי הגולן הוא שהם בחרו לגור במקום שאי אפשר לעשות בו כסף. אין פה מותגים, אין באולינג לחגוג בו מסיבות בר מצווה מפוארות, אין קשקושים. לפה אתה בא בגלל הקהילתיות, החינוך, האידיאולוגיה ואיכות החיים“.
 
אז ‘זארה‘ ו‘סינמה סיטי‘ אין בגולן, אבל יש הרבה פרות רועות בצדי הדרך, ציוץ ציפורים 24/7 ומים מינרליים במקלחת. זה לא בהכרח מה שהביא את הפרופסור לגור פה. מה כן הביא אותו? קשה לו לקבוע. “הפסיכולוגים הם היחידים שחושבים שהם יודעים מה הסיבה לכל דבר“, הוא אומר. “אצלם, אם יצאת מתוסבך זה כי ההורים שלך התגרשו. או כי ההורים שלך לא התגרשו. או כי היו חסרים לך צעצועים בגיל ארבע. אני לא יודע להגיד למה הגעתי לפה, אני רק יודע שזה דבר נהדר שקרה לי“.

ראוי לציין שפרופ‘ דגן הוא פסיכולוג בהכשרתו, אלא שזו לא נקודה שהוא נוטה להתגאות בה. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא נענה לקריאת צה“ל לקצינים לשוב לצבא, והתגייס לשנה. הוא נשאר שם עשרים שנה, שאת רובן בילה בעמדות פיקוד בסיירת מטכ“ל ואת מיעוטן בשתי יחידות מודיעין שונות. מדי פעם יצא להשלמת לימודים, וסיים עם תואר דוקטור בפסיכולוגיה קלינית. “כשהבנתי שפסיכולוגיה היא קשקוש הלכתי ללמוד רפואה“, הוא אומר. “היום כשאומרים לי שאני פסיכולוג, אני קצת נעלב“.

אגב, את כל אלה ואת מה שיבוא בהמשך הוא עשה עם יד אחת שהיא פרוטזה, פציעה שהוא סוחב מ־69‘, כשהיה עוד חייל צעיר בן עשרים במלחמת ההתשה בסיני. אם אתם מחפשים צלקות נפשיות או סממני טראומה מסוג אחר, ותרו מראש. 45 שנה אחרי, אפשר לומר בבטחה שאין סימנים לכל אלה. “חוץ מלנגן בפסנתר“, הוא אומר בנון־שלנטיות, “הכול נשאר אותו הדבר“. איך? “הראש הוא מה שחשוב“, עונה דגן.

אז מה בכל זאת הביא את הרופא רב־הדיפלומות לנטוש את המרכז הרפואי שיבא לטובת היישוב נטור? כנראה הפרשנות המקורית של אשתו הדתל“שית לפסוק “סור מרע ועשה טוב“. הם גרו יחד במושב סלעית שבמערב השומרון, “יישוב חילוני לגמרי שהתושבים בו העדיפו שערבי יבוא לגור איתם, רק שלא יבואו דתיים“, הוא אומר. דגן ורעייתו לא נהנו שם במיוחד, ובחרו בראש ובראשונה לסור מרע – לעזוב מקום שלא טוב להם בו – ואז לעשות טוב ולמצוא מקום שיתאים להם. “זה כישרון שיש לנשים, והוא נכון לגבי כל תחום בחיים – נישואים, עבודה או מגורים“, הוא אומר. “נשים יודעות להסתכל על עצמן במראה ולהודות שלא טוב להן. לגברים לוקח זמן להודות בזה, וממילא לתקן“.

אשתו נעמי, שגדלה בבית דתי, חלמה לגדל את ילדיה במקום שגרים בו חילונים ודתיים ביחד. לפני חמש שנים מצאו השניים את האידיליה בנטור שבדרום הגולן. רגע, אל תתבלבלו, לא מדובר ביישוב מעורב, אלא ביישוב משלב. מה ההבדל? הו! טוב ששאלתי. “ביישוב משלב כל אחד עושה בביתו כרצונו, ובמרחב הציבורי מתחשב בשאר הקהילה“, מסביר דגן. “דתיים וחילונים גרים יחד גם ברעננה, זה לא העניין. החוכמה היא לקיים קהילה עם השוני הזה, ובהרבה סובלנות“.

הסובלנות הזו אומרת שיש מכוניות על הכבישים בשבת, אבל באירועים קהילתיים משתמשים בכלים חד־פעמיים ומחלקים את האחריות לכיבוד בין התושבים: הדתיים מביאים את האוכל הכשר, החילונים מביאים שתייה וסלטים קנויים. “לבעיות טכניות יש פתרונות טכניים“, אומר דגן. “צריך רק לרצות למצוא אותם. כאן ילד חילוני מחפש את החבר שלו בבית הכנסת, וממילא המקום הזה לא נראה לו מוזר או מבהיל“.

נטור עשתה את צעדיה הראשונים כקיבוץ של השומר הצעיר, “מאלה שאוכלים בהם חזיר ביום כיפור ובהנאה גדולה“, כדברי הפרופסור. כפי שקרה לקיבוצים רבים, המקום הידלדל עם השנים ומנה בסופו של התהליך עשר משפחות בלבד, שנהנו מאמצעי ייצור של יישוב המתאים למאה משפחות.

קיבוץ נטור החל להתכבד בכינוי הגנאי “נטוש“, עד שהחטיבה להתיישבות והמועצה האזורית גולן החליטו לשים לזה סוף. בצעד נועז הן הפכו את הקיבוצניקים למושבניקים, כשהמשאבים מחולקים בין המשפחות – כולל הלול והרפת – תוך שמירה על תשעים אחוזים מהם לתשעים המשפחות שעוד יבואו. וזה היה החלק המורכב יותר. עשר המשפחות נדרשו להשלים עם הפיכתו של הקיבוץ שלהם למושב שפותח שעריו לגרעין מעורב של חילונים ודתיים. לימים השותפות הזו הפכה להצלחה גדולה.

באמנת היישוב נקבע שחלוקת המשפחות בין דתיים לחילונים תהיה חצי־חצי בדיוק. אלא שכאשר התחילו ועדות הקליטה לעבוד, התברר שהמלאכה מסובכת בהרבה. כבר בשלב הראשון גילו שיש שמונה זוגות שבהם האחד חילוני והאחר דתי, ולא ידעו איך לספור אותם. כאן התחדדה שאלת הדת, והדתומטר נדרש לתמרונים שלא ידע עד כה. הפתרון המפתיע הלך לכיוון המעשי, תוך התעלמות מוחלטת משאלות מפתח כמו שמירת שבת או כשרות. “בשורה התחתונה, בפרקטיקה, אתה רוצה שיהיה לך מניין לתפילות“, מסביר דגן. “אז הוחלט שההכרעה תהיה לפי מי שמתפלל במניין. יש דתיים שלא בראש שלהם לקום למניין, ויש חילונים־מסורתיים שמקפידים על תפילה בבית הכנסת. בוועדת הקליטה שלנו כבר לא שואלים את המועמדים אם הם דתיים או חילונים, אלא אם הם מתפללים במניין או לא“.

הוא הגיע לגולן במחשבה שבגיל שישים מותר לו כבר לצאת לפנסיה ולהתרכז בגידול עזים ובהכנת גבינות בוטיק (מעולות) תוצרת ‘מחלבות נעמי‘ שהקימה אשתו. אז הוא חשב. המומחה להפרעות שינה שתמרן בין תל־השומר לבית החולים מאיר ולמרפאה ברמת־אפעל, עבר ממגדל השן הרפואי בארץ היישר לשירותי הרפואה המביכים שבצפון הארץ, והבין שעליו להתגייס לעשייה. “כדי לראות רופא עיניים, תושב הגולן צריך לנסוע לפחות שעה לטבריה“, מסביר דגן. “זה בערך כמו לומר לתל־אביבי שבשביל טיפות עיניים הוא צריך לנסוע לירושלים. זה מצב בלתי אפשרי. הרי לא מדובר במומחה לבעיה נדירה.

תושבי הצפון הם אנשים צנועים שלא יודעים לבוא בדרישות. כשפנו אליי בבקשה לנהל פה את מרפאות מכבי, שבאה כמתחרה ראשונה למונופול של הכללית, הסכמתי בתנאי אחד: שייצאו מהקופסה ויבינו שאי אפשר להחיל במרפאות בגולן כללים של מרפאות ברמת־גן. עד היום הם עומדים בזה בגאון“.

אחד הכללים הראשונים של דגן הוא זמינות תמידית שלו ושל הצוות הרפואי, על רופאיו ואחיותיו, בכל אחת מחמש המרפאות שהקים בגולן. האידיאולוגיה שלו דורשת שהרפואה הטובה ביותר – והדגש הוא על הטובה ביותר – תגיע לאנשים, ולא שהם יגיעו אליה.

הזמינות הזו לא מעיקה?
“זה חלק מהשירות הרפואי שאני מאמין שכל רופא צריך לתת“, הוא אומר, “אבל זה נכון שבעתיים בצפון. בשיחה אחת אני יכול לחסוך לתושב נסיעה מיותרת או מתח ואי ודאות קשים. לי זה לוקח דקה או שתיים, ולו זה חסך שעה נסיעה לכל כיוון והמתנה מיותרת במיון.

“בארץ חינכו את התושבים שרופא משפחה לא יודע הרבה, ורופא משפחה טוב שולח אותך לרופא מומחה. מי שמרוויח מזה הוא רופא המשפחה, שהעביר את הבעיה הלאה, והרופא המומחה, שמרוויח עוד לקוחות. מי שמפסידים הם הפציינטים שצריכים להתרוצץ וקופות החולים שזורקות כסף במקומות שהיו יכולים להיות יעילים יותר. אצלי זה לא עובד ככה. רופא משפחה צריך להיות קשוב ולנסות לעזור בכל עניין. אם הפציינט פנה, נראה שזה מדאיג אותו“.

נוסף לזמינות הביא דגן לצפון נבחרת של רופאים מהשורה הראשונה, לדבריו, שמתמחים במקצועות די נדירים כמו נוירולוגיית ילדים, פלסטיקה, רדיולוגיה, רפואת עיניים ועוד. אגב, מכשיר האולטרה־סאונד היחיד בגולן נמצא במרפאה שהקים בבני־יהודה. “הרופאים הללו לא מתוגמלים כספית, כי הרי הם יכולים להרוויח יותר בעבודות שלהם במרכז. הגמול שלהם הוא הזכות לסייע ממניעים אידיאליסטיים וההנאה בעבודה מחוץ לקופסה“.

למרות העיסוק המשמעותי הזה, דגן לא ויתר על חלום העזים. סיפורי הרפואה של הפרופסור המכובד מתחלפים בסיור מודרך בדיר המשפחתי, כשהוא מנסה בכל כוחו להסביר לחובבת הטבע בגרוש שלצדו מה ההבדל בין עז לתיש ובין כבשה לגדי. כשכפות רגלינו טובעות בחציר ובעוד כמה עניינים שהחובבת מבקשת להדחיק (סנדלים לא היו הבחירה המושלמת לסיור הזה), דגן מביט בגאווה בטלאים הקטנים שפתחו את עונת ההמלטות שבדרך.

עז, הוא אומר, היא חיה חכמה מאוד. העזים יודעות היטב למצוא את מקומן הקבוע לקראת חליבה. הן אתלטיות וחולות מעט מאוד. הכבשים, לעומת זאת, לא חכמות במיוחד. אוכלות מכל הבא ליד, בלי חשבון. “אבל הפרות הן הכי מטומטמות“, מדגיש דגן, “והחלב שלהן הוא הכי פחות בריא לנו. אגב, לא הרבה יודעים שאי אפשר לגבן מחלב של חיה לא כשרה“.

מהדיר אנחנו נוסעים לקריית החינוך החדשה שבנטור, ומתפנים לדבר על עיסוק נוסף של דגן, שמשמש גם סגן יו“ר המועצה האזורית גולן, למקרה שחששתם שהוא סובל מעודף זמן פנוי. לדבריו, חינוך הוא אחד העיסוקים המרכזיים שלו בתפקידו ברשות המקומית. בית הספר שהוקם בנטור לפני שלוש שנים הוא מהמובילים ברשת ‘מיתרים‘, ובין היחידים שנוקטים בשיטה המשלבת דתיים וחילונים, בדומה לשילוב שנעשה במושב עצמו. השנה עבר בית הספר למשכנו החדש, והוא צמוד למבנים היפהפיים של הישיבה המדעית־טכנולוגית תמ“ר, שקמה בשיתוף חיל האוויר.

איך מספיקים את כל זה?
“החוכמה היא לעשות הכול הכי טוב שאתה יכול, ולא לחפף בכלום. אני כנראה צריך את הגיוון הזה. חינוך הוא הדבר הכי חשוב בהתיישבות כאן, כי אתה יכול שתהיה לך אידיאולוגיה יפה מאוד, אבל אם אתה לא מקנה אותה לדור הבא לא עשית כלום, זו רק הכרזה. דרך החינוך אתה רותם גם את ההורים לעניין“.

כל אחד מהעיסוקים של פרופ‘ דגן היה יכול להפוך אדם ממוצע לטיפוס לחוץ ובלתי נסבל, אבל לא בבית ספרנו המשלב. דגן, על תפקידיו האינטנסיביים, מתנהל בחיוך וברוגע מרשים. כשהחרמון נשקף מצד אחד של נטור והכנרת מהצד האחר, והאוטוסטרדה הסמוכה מארחת מספר כלי רכב צנוע ונטול פקקים, נראה שלחץ הוא האפשרות הפחות מתקבלת על הדעת.

הסיפור של אדוה ורונן עם הגולן היה קצת פחות רומנטי, שלא לומר מבעית. אם להתנסח בעדינות, הרושם הראשוני של משפחת לביא מהאזור לא היה משהו שאפשר להוציא ממנו פרוספקט יח“צ מוצלח במיוחד. את הסיור הראשון שלהם במקום עשו בלילה גשום וסוער, כשרכבם פוגש לראשונה את המתלול הלונה־פארקי של הכביש העולה מחמת־גדר. הביקור הבא כבר היה בשלהי אוגוסט, כשהכול מסביב צהוב וקוצני, והוא עוד נערך לאורך נתיב הלוחמה של 73‘. “יש פה ריח של גופות“, אמרה אדוה לרונן, “כאילו רק אתמול נגמרה המלחמה“.

בני הזוג התל־אביבי, שנהנו מהצלחה עסקית ב“אם־אמא של לב תל־אביב“ כלשונם, מצאו את עצמם כעבור שנה בדיוק באותה נקודה צפונית ממש, הפעם כשבית רשום על שמם וגם מאפייה קטנה העונה לשם ‘הנחתום‘, ובשמה המלא: ‘הנחתום – לחם בוטיק ופיצה גורמה‘. “המשיכה שלי לאוכל באה מהבליינות התל־אביבית שלי, מהחשיפה למסעדות ולכל מיני מנות שלא הכרתי בבית“, אומר רונן, שגדל באשדוד. “אני נהנתן, ואוכל הוא חלק חשוב בחיים שלי. אז פתחתי בית קפה תל־אביבי ליד הבית, בין רחוב בלפור לשינקין. למען האמת, לא הייתי בקטע של המטבח דווקא. היה לי שף, הבאתי טבחים, וצוות שניהל את המקום. הכניסה למטבח לא הייתה חלום חיי, אבל כל הזמן הצוות עשה בעיות. זה עוזב, ההוא לא מגיע למשמרת, והמטבח אף פעם לא היה נקי מספיק לטעמי. זו הייתה מלחמה שלא נגמרת“.

באחד הימים, כשרונן היה לבוש במיטב בגדיו, אחד הטבחים הודיע שהוא לא מגיע למשמרת. רונן הוריד את הבגדים המהודרים, ומאז הם נותרו בארון. “כשאני עושה משהו, אני עושה אותו עד הסוף“, הוא אומר. “זה היה ממש קשה בהתחלה. אני יכול להיות או הכי זול או הכי טוב, ובחרתי להיות הכי טוב. מהר מאוד נכנסתי לעניין. העסק קיבל משב רוח של מטבח, וכל מה שהוצאתי משם יצא טעים“.

את הטיפים הראשונים בהכנת לחם בוטיק מוצלח קיבל כמתנת פרידה משף שעבד אצלו. את הלהט ללמוד להכין קרם שקדים יוצא דופן קיבל מקונדיטור מאשדוד, שהקפיד לתת לו מתכון לא מדויק של המוצר שלו, ואילץ את רונן לעבוד בשיטת הניסוי והתהייה. בסופו של דבר הוא הצליח להתעלות על המקור. “למדתי להכין קרואסון אמיתי, לעבוד עם שוקולד ולרונה, שהוא הכי טוב שיש“, הוא אומר בהתלהבות. “קראתי את הספרות הכי קשה בתחום, והמקום הפך לממש־ממש טוב. לא ישנתי לילות מרוב התרגשות, כל הזמן רציתי לחדש. ואז פניתי גם ללימודים בתחום.

“הייתי כבר ברמה גבוהה, אבל התעקשתי ללמוד כדי לדעת את הכימיה של המוצר עצמו. זה סידר לי הרבה דברים בראש. העניין במטבח הוא שאם אתה קונדיטור טוב, אתה בהחלט טבח גדול - אבל טבח טוב הוא לא בהכרח גם קונדיטור טוב. ודווקא התחום הזה תפס אותי. עבדתי קשה כדי להגיע לרמה ראויה. היום אני כבר ממש נהנה מהעניין“.

מהחיים במרכז, לעומת זאת, הוא נהנה פחות. “תל־אביב התחילה להתנכר“, הוא אומר. “יש שם הרבה שחיתות סביב רישוי העסק. זה משהו לא אנושי. ביום שהייתי צריך לשלם למאכער כדי שיעביר לי אישורים בעירייה, זה היה הסוף מבחינתי. החלטתי למכור את העסק, ורציתי לעבור לגולן. באנו לסייר, אבל אדוה לא התחברה. ידענו שאנחנו רוצים מקום קטן, כפרי ורחוק. התחלנו להסתובב בכל הארץ במשך חודשים - דרום וצפון קרוב ורחוק. היו לנו המון שעות נסיעה משותפת, ובנינו יחד את הקונספט. אחרי שנה מצאנו את עצמנו שוב בגולן, והפעם זה עבד.

אחת ההבנות שלי בחיים היא שמדד התרחישים לא תמיד טוב יותר מתחושת הבטן. מתמטית התוצאה לא תהיה בהכרח טובה יותר אם תקבל החלטות רק על סמך ההיגיון הקר. כל דבר שתרצה בחיים, אם אתה באמת רוצה הוא בא אליך. אם לא מכיוון אחד, אז מכיוון אחר. החלטתי לזרום עם הרגשת הבטן. איפה שתיפתח הדלת בצורה טובה – זה המקום. וזה קרה לנו בבני־יהודה“.
הבית הנוכחי של משפחת לביא - המונָה מלבד ההורים שלושה בנים בני חמש עד עשר, ועוד בן בגיל 22 מנישואיו הקודמים של רונן – עטוף בחזית בחלונות זכוכית ארוכים שפורשים את נוף הבזלת היפהפה ליושבים בסלון ולבשלנים במטבח הפתוח. בחצר מטפחים בני הזוג קרוב לשלושים עצי פרי, ומנסים מזלם בגידולי ירקות. ארוחת הצהריים שנקלעתי אליה היא במקרה ארוחת חפיף. לא, לא שניצלים משקית וצ‘יפס מופשר: בבית משפחת לביא ארוחת חפיף כוללת ספגטי בולונז ושקשוקה חריפה לאניני טעם. וכולם כאן אניני טעם. “אנחנו כל היום מבשלים ואופים“, אומרת אדוה. “הטיפול בבצק של המאפייה דורש ליווי צמוד, וגם בבית אנחנו אוהבים להשקיע בארוחות“.
באופן סמלי, גם הנסיעה צפונה עם מעבר הדירה כללה את הריהוט הרגיל, וחבילה גדולה של שאור ברכב המשפחה, אף שאז המאפייה עדיין לא נפתחה. “חיינו כאן כמו בצימר בחודשים הראשונים“, אומרת אדוה בחיוך. “כל החברים קופצים לבקר, עוברים דרכנו לטיולים בצפון. רק אחרי ההתאקלמות הראשונה פתחתנו את המאפייה במרכז היישוב“.
מבחינת אדוה, היישוב בני־יהודה היה אידיאלי משום שהיה קטן אבל לא קטן מדי, ועם גישה נוחה למרפאה ולמוסדות החינוך. מרכז הקניות שם לא סובל מעודף ביקוש, ולעתים קרובות מדי עסקים שהעזו לנסות נאלצו להיסגר לאחר תקופה קצרה. בתוך כל אלה בולטת המאפייה הנעימה של הזוג לביא, שמשלבת סגנון הגשה של מזון מהיר עם ארומה תל־אביבית מובהקת.
“אני לא בנוי לארח ולתת שירות“, אומר רונן. “אין לי אהבה לזה, אלא להתעסקות בחומר. לא אפתח אף פעם בית קפה נוסף, לא נהניתי מזה. באתי לכאן עם תנור כי ידעתי שאין פה אופה. לא רציתי להפריע לאף אחד שיש לו עסק קיים“.

מה היא בעצם פיצה גורמה?
“יש הרבה מוצרים שאיבדו כל קשר בין מה שהם למה שהיו פעם. את רואה את זה בכל הפרוזדורים בסופר. היום יש קורנפלקס עם גיבורים או חיות, וזה לא המוצר האמיתי. הכול עם תוספי טעם וריח. ככה זה גם בעולם הפיצה ובאפייה. כולם כותבים ‘אפייה במקום‘, מה זה אפייה במקום? קיבלת בצק עם הוראות חימום ונתת לאיזה נער שעובד פה לאפות. כל מי שיערבב קמח ומים בבית יש לו בצק, זה עוד לא הופך אותו לאופה. כל אדם שני מוכר לך פיצה בעשרים שקל עם רוטב מקופסה. זו לא באמת פיצה“.

הפיצה של ‘הנחתום‘ הפכה לשם דבר בזכות בצק שהרכיב הסודי שלו פשוט: אין מקפיא בעסק. בכלל. “החוכמה היא לעבוד רק עם מוצרים פרפקט, והכול טרי־טרי“, אומר רונן. “צריך לטפח את הבצק, לשמור עליו, להרגיש אותו. הרוטב בנוי בפשטות: עגבניות מהארץ ומאיטליה, שום, בזיליקום ושמן זית. הדבר האמיתי. אני לא עושה כמעט כלום, רק מטפל נכון במוצרים. אני לא יודע לבשל, אני יודע לא לקלקל“.

מעבר לבצק הנפלא, ב‘הנחתום‘ מקפידים על מגוון תוספות - בטטה, חציל, בצל, פטריות, גבינת רוקפור, גבינת עזים, פרמזן, גבינה לבנה, גבינה בולגרית ובעיקר מוצרלה. ויש גם קווים אדומים. “כולם שמים זיתים מושחרים בפיצות שלהם“, אומר רונן. “הטבעות היחידות שאני שם הן זיתים ירוקים, שילדים אוהבים. אבל אצלי זה או זית קלמטה או זית מרוקאי. ואין אצלי תירס וגם לא קטשופ. את זה לא תשימו על הפיצה שלי. זה מתאים לפיצה זולה“.

לחם הבוטיק הוא מלאכת אומן שמתחילה בערב שלפני האפייה, עם ערבוב השאור והטיפול בו עוד לפני שהוא פוגש את הבצק. על המדף נחים זה בצד זה לחם רוסי ולחם אגוזים, לחם חמישה דגנים, לחם שאור־זיתים ועוד. “את אוכלת לחם בריא, בלי שום חומר משמר ורשימת מרכיבים של עשרים דברים. מה זה? מה יש שם?“ שואל רונן. “אופה מסורתי יודע שכל מה שצריך זה קמח, מלח ומים. לפעמים זרעים מיוחדים וקצת שמרים. הטעם צומח מתוכו. לחם בוטיק הוא לחם יפה, שעבדו על הבצק שלו והרגישו אותו“.

זו אמנות אכזרית. אתה עובד קשה וברגע אחד היצירה שלך נעלמת.
“ההשראה לזה היא ‘אמנות מנדלה‘, אמנות בחול צבעוני. יושבים כמה נזירים טיבטים על ציור רצפה במשך כמה ימים, ובסוף פותחים דלת והציור עף עם הרוח. התפיסה מאחורי זה היא שכלום לא קיים לנצח. גם הלחם הוא כזה. הוא חלק מה‘מודה אני לפניך‘. הנה יש עוד יום. זה חלק מהאופטימיות למחר“.

עם כל הכבוד לצד הרוחני, יש גם משפחה לפרנס. לחם בוטיק ופיצה גורמה באזור דל אוכלוסייה עושים את העבודה?
“אופה אמיתי לא שואל את השאלה הזו. לאפות זה מה שידעתי לעשות, ואת זה הייתי עושה גם אם הייתי גר ביער. אין לי ציפיות למחזורי מכירות כמו בתל־אביב, וזה חלק מההחלטה לחיות בגולן. לא באתי לכאן עם רצון לעשות מיליונים. באנו לכאן כי התחברנו לפשטות ולצניעות של הגולן.
“אבל יש גם צד שני לעניין, צד ההוצאות. בתל־אביב מוציאים כל הזמן כסף, מרגישים שצריכים בכל רגע עוד משהו. פה אין כזה דבר. מוציאים פחות, ואני נשבע לך שבסוף החודש נשאר לי יותר ממה שהיה לי בתל־אביב. האושר הוא עצם העניין. כאן אתה לא עצבני, אתה לא חלק מהמירוץ. התפתחתי פה מאוד מבחינה פנימית. זו מעין עבודת גמר, כשאני יכול ליישם תובנות של החיים, ומצליח לי, ברוך השם. זה חשוב יותר מכסף“.

לא רחוק משם, במושגים של 100 קילומטר לשעה, מחכה היישוב אליעד. קילומטרים ספורים מנחל אל־על הקסום הקימו שלומיק ומִיה רזיאל חוות סוסים טיפולית. אל תתנו לרקע התל־אביבי שלה וההרצלייני שלו להטעות אתכם: הם מעולם לא היו עירוניים באמת. גם בתוך שלמת הבטון של המרכז, כל אחד מהם לחוד ולאחר מכן שניהם ביחד חיפשו את פיסת השמיים הפתוחים והמרחב הירוק.

את שנות נישואיהם הראשונות עשו בני הזוג בארה“ב, כשהם מתמקצעים באילוף סוסים ובתחרויות בקר. אחרי שלוש שנים מוצלחות שם הם הגיעו לגולן כמעט בטעות. “משטרת ישראל התכוונה להקים יחידה לאימון פרשים, ואחרי שהגענו לפה העניין התבטל“, אומר שלומיק. “אבל כבר היינו פה, ועלינו לגולן. יש הרבה מן המשותף בין קליפורניה לגולן. לא גרנו כמו כל הישראלים בלוס־אנג‘לס, אלא ממש על גבול רכס הסיירה־נוודה. מזג האוויר והנוף דומים, וגם הסגנון הכפרי והמרוחק. רק הצמחייה שונה“.

בקליפורניה נישאו זוג הישראלים על כפיים, כשהשכנים האוונגליסטים שלהם הופכים אותם לאורחי הכבוד בכל שיעור תנ“ך. אחרי הכול, הם היחידים שידעו לספר בגוף ראשון על כל יישוב תנ“כי. “האנשים בקליפורניה מומחים במה שהם עוסקים בו, אבל בזה מסתכם כל עולמם“, אומר שלומיק בעדינות. “אין להם מושג מה קורה בתחומים אחרים. הם לא קוראים עיתונים והצפייה שלהם בטלוויזיה לא משמעותית. רובם בוקרים או חקלאים“.

בחווה הצמודה לביתם הם מגדלים כרגע תשעה סוסים, אבל אם אתם בעניין של טיול משפחתי אתם מוזמנים לפנות לחווה של אורי פלג ברמות. אצל הרזיאלים מתקיימת רכיבה טיפולית בלבד, שדורשת הכנה אחרת לגמרי של הסוסים, הכנה ששותף לה צוות עובדים שלם בניצוחה של מיה.

“הטיפול הוא הרבה מעבר לרכיבה“, היא מסבירה. “הרכיבה היא אפילו קצת שולית בעניין. היא לא המטרה אלא האמצעי. הטיפול כולל את כל העבודה עם הסוס, כולל ניקוי האורווה וההאכלה, ההברשה והדאגה לשלומו. הטיפול הזה מסייע בתחום הקוגניטיבי והפיזיולוגי וגם בתחום הנפשי. הקשר עם הסוס עוזר ליצור קשרים אחרים. תארי לעצמך ילד דחוי חברתית, שלא מצליח להתחבר, והנה פתאום סוס - חיה גדולה ועוצמתית - נותן בו אמון ורוצה בחברתו.

“הסוס הוא חיה עדרית, מה שמציל אותו מטרף. מה שמעניין אותו הם הביטחון שלו וההיררכיה בתוך העדר, שגם היא נובעת מהצורך לשרוד ולא מטעמי אגו. סוס צריך לדעת שיש מי שיוביל אותו. סוס מודיע מה עובר עליו בשפת הגוף, ומאחר שהוא מגיב לכל דבר, זה מחייב פיתוח מודעות לתגובות שלו. אלה מיומנויות שמסייעות מאוד למטופלים כשהם מתפקדים בחברה. הטיפול גם מלווה בשיחות לפני ואחרי הכניסה לאורווה, כי בלי תובנות לא יבוא באמת שינוי“.

המשרד של בני הזוג רזיאל עטור כולו בשלל מדליות וגביעים. כל אחד מהם לחוד כבר קטף את תואר אלוף הארץ בתחום רכיבה כלשהו פעם אחת לפחות. ההתמחות הבולטת של מיה היא ב‘קאטינג‘, מיומנות שדורשת מהרוכב על הסוס להפריד עגל אחד מתוך עדר של שלושים עגלים. האידיאל הוא להצליח בתוך שתי דקות וחצי להפריד עד שלושה עגלים שמתחלפים ביניהם, ולשמור עליהם בקו שלך. “עיקר העבודה היא באימונים, כי הכלל הוא שאסור להוביל את הסוס. הוא בעצם צריך להרגיש אותך ולדעת באיזה עגל את בוחרת“, מסבירה מיה. “זה מגיע אחרי קשר עמוק מאוד עם הסוס, שמתחבר איתך לרצון משותף“.

שלומיק, לעומת זאת, מתמחה ב‘רופינג‘, שהיא מלאכת לכידת עגל בלאסו, וגם ברכיבה אמנותית, רכיבת בוקרים ספרדית ועוד. יחד הם גם מופיעים מחופשים, כששלומיק על הסוס ומיה רוקדת ומבצעת להטוטים בשמלה ספרדית, או מגיחה מחבית בבגדי ליצן. פעם בשנה משתתף שלומיק באירוע ייחודי שמלכד את עשרים מאלפי הסוסים הטובים ביותר בעולם, בחמישה ימים של אילוף מול קהל. הספונסרים של האירוע דואגים שמאלפי הסוסים יזכו לפינוק יוצא דופן מכל בחינה אפשרית, ואילו המאלפים מצדם מצליחים בשיתופי פעולה ובעידוד הקהל להביא לאילוף של שני סוסים, שבהמשך יימכרו במחיר שאינו שווה לכל נפש.

התמונות למזכרת מהאירועים הללו מחדדות את התחושה שנקלעת בלי משים לפרק מ‘דאלאס‘, רק עם טוויסט ישראלי. בכל זאת, הרוכב שלפנינו היה גם מאבטח אישים, ובמסגרת זו ליווה לא פחות מארבעה ראשי ממשלה. ג‘יי־אר יואינג יכול לרשום לעצמו כמה הצלחות מרשימות, אבל הוא לא יכול לכלול בתוכן רכיבה משותפת עם מלך ירדן. שלומיק כן.

איך דווקא אנשים שמחוברים כל כך לחיות, הופכים את האהבה הזו לספורט? אין פה מידה של התאכזרות לבעלי החיים, כשאתה לוכד בחבל עגל ושולף אותו מתוך העדר המגונן שלו?
“זה עניין של תפיסת עולם“, עונה שלומיק. “כשהיינו קטנים היו עושים כפרות עם תרנגולות. היום עושים מזה עניין ומחאה גדולה. בסופו של דבר כל התרנגולות הללו הולכות יחד לשחיטה, אז מה העניין? גם העוף בסופר עבר שחיטה, לא?“

בכל זאת, כאן מדובר בספורט ולא בצורך תזונתי.
“זה חלק מאותה תפיסת עולם. לפני מאות שנים סוסים ופרות היו חלק מהחיים שלנו. האנושות הגיעה לאן שהגיעה בזכותם. כל הכיבושים הגדולים – מאלכסנדר מוקדון ועד ג‘ינגיס חאן – היו בעזרת סוסים. עם המהפכה התעשייתית והעיור הרחיקו אותנו מבעלי החיים. אנחנו לא רואים פרות ברפת. נדמה לנו שהתרנגולות והפרות הן חלק מהתעשייה בסופר, אבל כל זה הגיע לסופר מאיפשהו. בעיר אתה מנותק וכל מה שקשור בחיות נראה צורם. אחר כך אתה צריך תוספת של בי־12 כי אין לך מספיק מהוויטמין הזה בגוף.

“וזה נכון גם בעניין הספורט. הרופינג לא התחיל כספורט, אלא כמיומנות שנדרשה לבוקרים. הרי הדבר האחרון שאתה רוצה הוא שהעדר ירוץ סתם. זה גורם לו למתח ופוגם בחלב, בהריונות ובהמלטות. אבל מה עושים כשצריך לטפל באחד העגלים או באחת הפרות? אתה יכול לבוא עם סוסים, להבהיל את כל העדר ולצופף אותו במכלאה עד שמי שצריך יקבל טיפול. אבל זה צער בעלי חיים גדול בהרבה. גם חץ הרדמה הוא לא הכי סימפטי. הדרך הטובה ביותר לטפל בפרט מהעדר היא להצליח לתפוס ולהפריד אותו מהאחרים. את זה אתה עושה כשאתה בעל מיומנות גבוהה, בשקט ובלי להבהיל את שאר החיות. משם זה התחיל. מאחר שבני האדם הם טיפוסים תחרותיים, המיומנות הזו הפכה לתחרות בין בוקרים, כשכל אחד מנסה להיות הטוב ביותר והמהיר ביותר. וכשיש תחרות, יש גביעים ומדליות. סוסים הם חלק מחיינו, לכן הם גם חלק מהספורט שלנו“.

הדרך לאניעם עוברת בעוד כמה קילומטרים של מרחבים צהבהבים, שבעוד חודש יוריקו ויהפכו לנוף עוצר נשימה. מי שיטרח לרדת אל השטח ימצא שלל נחלים צוננים שנראים מבטיחים ושופעים בספרי הטיולים, ואשכרה גם מקיימים. פה ושם עוד עומדים על תליהם מבנים סוריים נטושים שכבר ארבעים שנה אף אחד לא טרח להרוס או לשקם, אבל בלעדיהם איך תדע שהגעת לגולן?

גלריית התכשיטים ‘אומן גלריה‘ שבאניעם התבשלה בראשה של יפית לסרי כמה שנים, עד שהגיע גם האומץ לעשות. יפית צמודה לבעלה מאז שהם בני 16, ואחרי שהטיול של השחרור מהצבא התגלגל לעשור שלם בהודו, הם בחרו לחזור ארצה ולגדל פה את הילדים. באופן טבעי יפית חזרה לעיר הולדתה ירושלים, אבל סבלה מכל רגע. ארבע שנים הם חיו על המזוודות, עד שהגיעה ההזדמנות בגולן. יפית, דור תשיעי לירושלמים, השאירה את עיר הקודש מאחור, אבל את מה שהיא אוהבת משם לקחה איתה – האבן הירושלמית המחוספסת מעטרת את כל קירות הסטודיו והגלריה, מבפנים ומבחוץ.

“הגולן הוא המקום הכי מתאים לגדל בו ילדים“, היא אומרת אחרי עשור בצפון. “אבל יש גם קשיים, כמובן. יש לי בת שהייתה רקדנית, וזה דרש ארבע נסיעות לראש־פינה בכל שבוע. בסוף התחילו אצלה בעיות בברכיים והיא פרשה. נהוג לומר פה שבגולן אפשר למות בשקט, כי שירותי הבריאות בעייתיים מאוד ולא נגישים. כשהילדים מתקרבים לגיל הנעורים, זה נעשה קשה יותר. אין מגוון חברתי ואין נגישות למקומות בילוי כמו תיאטרון או קולנוע. אבל הזמן פה אחר. רגוע יותר, אטי“.
 

בשעה שבעלה טיפח את המשתלה במקום, היא העזה ופתחה עסק. זה לקח כמה שנים של עבודה בשכירות, ויום אחד של אימה ומתח. הרי יש משכנתא לשלם, ופעוטון ומה לא. אבל בעודה מסדרת את התכשיטים על המדפים בחנות החדשה, נכנסה לגלריה קבוצת נשים מבוגרות. האחת לקחה חגורה שהיא למעשה תכשיט שמשלב עיטורי זהב, כסף ואבני חן, ובלי להתמקח כלל מיהרה לשלם סכום של ארבע ספרות בואכה חמש.

עוד לפני שיפית הספיקה לעכל את האירוע, ובעוד החבורה מתרחקת בהמשך המדרחוב, חזרה אחת מחברות הקבוצה לחנות, התעניינה בסודי סודות איזה תכשיט מצא חן בעיני חברתה הטובה, וקנתה אותו גם היא. בתוך דקות אחדות הצליחה לסרי לסגור סכום שגבוה מהמשכורת החודשית הממוצעת במשק. “זה כמובן לא מקרה מייצג“, היא מבהירה, “אבל הרגשתי כאילו מישהו אומר לי שיהיה בסדר, ונותן לי את ברכת הדרך לעסק“.

מאז הפכה ‘אומן גלריה‘ לחלק מהנוף בכפר האמנים הזה, וחדרו אליה גם תכשיטים במחירי מציאה ופסלים של האמנית הירושלמית תמר איתן. איך מצליחים לסגור את החודש? לא מצליחים. החוכמה כאן היא להצליח לסגור את השנה. “לא בכל חודש יש מחזור דומה“, מסבירה יפית. “אבל בסך השנה מגיעים למצב טוב ומאוזן, וזה מה שחשוב“.

להבדיל מהמצופה, חודשי הקיץ הם לא החודשים החמים בתחום. יש אולי תנועה גבוהה יותר של תיירים, אבל זו תיירות לא מוצלחת לעסקי התכשיטנות. “מסתובבות פה משפחות שמתארחות בצימרים באזור, אנשים עם ילדים ומשכנתא משל עצמם. הם לא רצים להוציא כסף על תכשיטים. אני צריכה את הזוג המבוגר שחוגג כמה עשרות שנות נישואים ורוצה להתפנק על תכשיט יקר, או שתי חברות טובות שמפתיעות זו את זו לכבוד יום ההולדת“.

150 קילומטרים מפרידים בין הגולן לציוויליזציה. הרבה קודם זה יתחיל מחדש – הרמזורים, הפקקים, האגזוז לריאות. בדרך חזרה הביתה עוד אפשר להיתקל בעדר פרות אדמוניות, ויש מי שכבר מצליח להבחין בין עדר כבשים לגדיים ועזים. “לא כל אחד מתאים לחיים המנותקים בצפון“, אומרת יפית לסרי. “גם אני טיפוס נודד ולכי תדעי מה תהיה התחנה הבאה שלי. אבל גם מי שלא מתאים לו השקט הזה באופן קבוע, טוב לדעת שיש מקום כזה – לפחות לכמה ימים בשנה, בצימר“.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...