טיול על רמה: יער אודם וצבעי גועש
ג‘ובות, לעוסיות וחזירי בר, מילים שכמו לקוחות מתוך סיפורי אגדה, הם חלק מהמרכיבים של יער אודם שבגולן הפסטורלי. וגם: על הרי געש והריסות עתיקות, יותר ופחות
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
בטיולנו ביער אודם שכחנו לרגע שאנו נמצאים בארץ שמותניה צרים כצוואר בקבוק, ואפשר היה להעלות על הדעת חיים מתוך מחזה של צ‘כוב. לעוסיות שנמצאו בשטח (עיסות קטנות של צמחים שהחזירים יורקים) הובילו אותנו אל חזיר בר שכלל אינו נראה כחזרזיר מ‘פו הדב‘, אלא יותר כמו קרנף קטן. בדרכנו עברנו בג‘ובה הגדולה. לבד מבוטנאים, גם גיאולוגים ייצאו מפה מרוצים. הג‘ובות (בורות בערבית) הן תופעה ייחודית למקום. את הג‘ובה הגדולה שנפערה ביער (בקוטר 250 מטרים ובעומק של כ־60 מטרים) מסבירים גיאולוגים באמצעות תיאוריות שונות. לפי סברה אחת, הג‘ובות נוצרו כתוצאה מפליטת גז וולקני. סברה אחרת גורסת שמדובר בשלוליות מים או באגני ניקוז שנלכדו מתחת ללבה הרותחת. בשל החום הפכו המים לגז ויצרו חלל גדול שהתמוטט. בקיצור, מעבדה כימית למהדרין. ליד אל רום פגשנו ג‘ובה נוספת, קטנה יותר ופחות מוכרת.
ואם התחלנו בטיול במקומות געשיים ברמת הגולן, החלטנו להמשיך עם עוד כמה כאלו. בהר אביטל פגשנו בשילוש הגיאולוגי: האב - הר אביטל, שגובהו 1204 מטרים מעל פני הים, והבן – בנטל, שמתנשא לרום 1171 מטרים. ומה עם רוח הקודש? ובכן, מדי פעם, אחת לכמה מיליוני שנים, נושבת בין השניים רוח הקודש בדמות התפרצות של לבה גועשת. הר בנטל והר אביטל הם חלק משמורת טבע. במרומי הבנטל יש תצפית טובה אל סוריה, החרמון ורמת הגולן. במקום נמצא מוצב צה“ל ובו הדרכה קולית מוקלטת לכל דכפין.
בלועו של הר אביטל מצויים השטחים החקלאיים של קיבוץ מרום גולן. באתר המשוקם אפשר ללמוד על התופעות הגעשיות דרך הרגליים. ההתפרצות הגעשית האחרונה התרחשה לפני כחמשת אלפים שנה (היא כלאה עדר עזים בזרמי הלבה הרותחים, אגב), ואחד מתוצרי הלבה הוא הטוף, המשמש כמצע שתילה וכחומר חיפוי מצוין לגינה. בשל היותו מלא נקבוביות, מאפשר הטוף למים לחלחל דרכו אך אינו לוכד אותם.
בספר ‘פומפיי‘ הנפלא מצטט המחבר, רוברט האריס, מתוך 'וולקנולוגיה': “בדרך כלל יש מתאם טוב בין עוצמת ההתפרצויות לבין אורך תקופות הרגיעה שקדמו להן. כמעט כל ההתפרצויות ההיסטוריות הגדולות התחוללו בהרי געש שהיו רדומים במשך מאות שנים“.
הייפסטוס (או וולקן, כפי שכונה מאוחר יותר במיתולוגיה הרומאית), היה בנם של זאוס והרה, מלכי האולימפוס. מתברר שגם מלכים עשויים ללדת צאצאים כעורים, ומאחר שהייפסטוס נולד פגום, פיסח ובעל כפות רגליים הפוכות, השליכוהו הוריו מהאולימפוס (יש כמובן כמה גרסאות לסיפור, באחת מהן הרה השליכה אותו ובאחרת זאוס). תטיס, נימפת ים רחומה שהייתה במקרה גם אמו של אכילס יפה התואר, אספה את התינוק, ולאחר שריפאה אותו מסרה אותו לקיקלופים (ענקים בעלי עין אחת) שעסקו בנפחות. הייפסטוס מצא שם את ייעודו והפליא בעבודות הברזל. עד היום אנו מכירים עבודות שלו, כמו תיבת פנדורה, הגביע של גנימדס מוזג הנקטר, משקה האלים, כס מלכות נקמני במיוחד בשביל הרה, ועוד. באיליאדה מתואר צחוק הזלזול של האלים בראותם את דמותו הצולעת.
בשנת 1981 נמצאה בברכת רם צלמית של ונוס, השייכת לסדרת צלמיות עתיקות מאוד מהתקופה הפרה־היסטוריות. הצלמית הזו מסמלת אישה בהיריון, או אישה שמנה מאוד, ומעלה מחשבות על האופן שבו נתפס האדם השמן מבחינה תרבותית. בתקופות קדומות מאוד, כאשר האוכל לא היה בהישג יד, נחשב האדם השמן סמל לשגשוג, הצלחה ופריון ולכן גולפו/נחצבו פסלוני פוריות כאלו.
גם ברכת רם קשורה לתופעות געשיות. הברכה ממוקמת בתוך לוע הר הגעש שהתפוצץ והתמלא במי תהום. אד מיסטי תכלכל ותמידי משוך מעל הברכה הסוריאליסטית, ובגלל המראה שלה נקשרו למקום אגדות שונות ומשונות. אחת מהן, למשל, מספרת על הקשר התת־קרקעי בין הבניאס לברכה, קשר שנבדק בידי פיזיקאים ברצינות יתרה והופרך.
במיתולוגיה היוונית מסופר שפאן, אל הרועים, סטיר בעל גוף שחציו תיש וחציו אדם, איבד את חלילו ומצא אותו בבניאס. אגב, המילה ‘פאניקה‘ מקורה בפאן, כנראה בשל תחביבו של האל להפחיד עדרים ואנשים. גם יוסף בן מתתיהו אזכר את האגדה הזו, ומעניין לציין שהוא קרא לברכה בשם ‘הפיילה‘.
אל תהססו להמשיך ישר אל פיק. עד מלחמת ששת הימים שכן פה כפר סורי גדול שמנה מעל אלפיים תושבים וששימש בירת מחוז קוניטרה.
בסוף המאה ה־19 הגיע לכאן המהנדס הטמפלרי גוטליב שומאכר, במסגרת חלומו הגדול לסלול מסילה שתחבר בין חיפה לדמשק (תענוג, קו אקספרס לדאעש).
הרעיון שלו לא יצא בסוף אל הפועל, אך כנגד זה הוא מצא בפיק עמוד שעליו חרוטה מנורה והכתובת ‘אנא יהודה חזאנה‘, או בעברית: ‘אני יהודה החזן‘. לא פעם שקלתי לפני החגים, המוכרים יותר אצלנו בשם מלחמות המרוקאים קע“ט, להביא את העמוד לאבי, יהודה, הידוע גם ביכולות החזנות המופלאות שלו. אבל מה שהרשה לעצמו משה דיין לא יכול להרשות לעצמו כל אדם.
הכפר הסורי פיק שימר, למעשה, את שמה של עיירה יהודית ביזנטית בשם אפקה. קיבוץ אפיק, שעלה למקום בשנות השבעים של המאה הקודמת, משמר אף הוא את השם
כאשר מהלכים בין בתי הכפר, מומלץ להציץ בהם. הבתים בנויים שם בצורה חורנית, ולא במובן המקובל בימינו, אלא כשמו של אזור החורן הסמוך לנו מזרחה. בשיטה זו נעשה שימוש בקורות אבן לצורך קירוי הגג. חוזקה של הבזלת אפשר גם לבנות חלונות גדולים ויפים.
הגולן מופיע לראשונה בספר דברים. לא רק בימינו הוא הופך לעיר מקלט לתושבי המרכז והדרום החושקים במעיינות שווים; כבר בימי המקרא הוא שימש ככזה. ייתכן ש‘גולן‘ בא מלשון גלות או גולה. בערבית, יש לציין, ג‘וואל הוא נווד, כך שהשימוש באזור כמקלט בימי קדם בהחלט מתאים לסמנטיקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם