עזבו את פיסטוריוס, נכה צה"ל רץ בלי רגליים
"אין לי רגליים ולא יהיו רגליים", אמר ינון כהן לעצמו דקות אחדות אחרי שנפגע מרקטת אר־פי־ג'י שירה המפקד שלו. אבל אחרי יותר מעשור של סבל ינון גילה שהוא יכול להגשים גם חלומות שלא העז לחלום
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כהן (30) זוכר כל רגע מהיום ההוא, 13 בפברואר 2003. הוא שירת אז כלוחם בחטיבת גולני, והשתתף בשיעור בנושא הפעלת כלי נשק שונים. בתוך מבנה מקורה המשמש כיתת לימוד הדגים סמל המחלקה ל־24 חייליו כיצד להתקין פצצת אר־פי־ג'י על גבי מטול ולהכינה לשיגור.
במהלך ההדגמה נרדם כהן לכמה דקות, "וכשהסמל קלט את זה הוא העיר אותי ושלח אותי לשמור בחוץ". חודש פברואר, רמת הגולן, קור אימים. כהן התחנן להישאר בשיעור, הבטיח שיקשיב, אבל אחרי חמש דקות נרדם שוב. "גולנצ'יק עייף", הוא מחייך.
הפעם הסמל היה סלחני פחות והורה לו לעמוד על רגליו. כהן ציית, בלי לדעת שזו הפעם האחרונה שהוא עושה את הפעולה הפשוטה הזו. שלושים שניות אחר כך שלף סמל המחלקה מתוך ארגז התחמושת פצצה ומוט חומר נפץ שאמור לשגר אותה. הוא חיבר את המוט, טען את הפצצה במטול, הניח אותו
"פתאום אני רואה כדור אש ענק מתקדם לעברי. אחרי כמה שניות מצאתי את עצמי בקצה השני של החדר", הוא משחזר. לרגע נדמה היה שהכול קפא, אבל אז החלו הצרחות מסביב. "מי שהצליח לברוח, ברח. מישהו ניגש אליי, אבל עזב אותי מיד. כנראה חשב שאני מת ושעדיף להציל מישהו חי. דיברתי אל עצמי: 'אני לא נשאר למות כאן, אין מצב שאני מת'. התחלתי לזחול החוצה, כשאני מרגיש שחצי הגוף שלי בוער. פחדתי להסתכל, כי תיארתי לעצמי שלמטה כבר אין רגליים. המשכתי לזחול בכוחות עצומים שגייסתי. הרצון לחיות חזק, והוא מפעיל אותך ברגעים קשים".
כשהגיע אל מחוץ למבנה, הוא שמע מישהו צועק: "שימו את הרגליים בקרח". "ואז הבנתי שאין רגליים ולא יהיו רגליים", אומר כהן.
בבית החולים רמב"ם, שם אושפז, הבין כהן שחייו השתנו מן הקצה אל הקצה. הגולנצ'יק המורעל מפתח־תקווה, שהתגייס מיד בסוף התיכון, שאהב לשחק כדורסל, לקפוץ לגובה ולרוץ, הפך בן לילה לנכה. הבחור הצעיר והבריא בגובה 1.80 מטרים מצא עצמו קטוע רגליים, שגובהו 1.40 מטרים בלבד.
למחרת הפציעה, כשפקח לראשונה את עיניו, ראה כהן את הוריו בוכים. "אמרתי להם שיגידו תודה שאני חי, זה מה שחשוב". זה היה יום שישי, ואת הקידוש שערך אביו ליד מיטתו בלילה ההוא כהן אומר שלא ישכח לעולם.
בחודש הראשון לאחר הפציעה הוא ישן רוב הזמן, תוצאה של התרופות החזקות שקיבל להרגעה. בלילות היה חולם שוב ושוב אותו חלום: הוא נמצא בחדר סגור, טיל מתפוצץ וכולם מסביב עפים. בימים לא היה יכול להסתכל על המקום שבו הסתיימו רגליו. "רק אחרי חודש בערך אחותי הרימה לי את המיטה קצת יותר מהרגיל, הצצתי למטה וראיתי שאין שם כלום. ביום הזה ירד לי האסימון שזהו, אין לי רגליים".
אבל כהן, טיפוס אופטימי מטבעו, הצליח להשלים עם המצב במהירות יחסית, וגם לראות את הטוב. "הנס הגדול הוא שאם הייתי נשאר לשבת, לא הייתי חי היום. הטיל היה נורה בגובה העיניים שלי, בראש. מכיוון שעמדתי, הוא פגע 'רק' ברגליים. בצבא הקפדתי ללבוש ציצית, ותמיד הייתי אומר לחבר'ה שזה מה שיציל אותנו, ובאמת, איפה שהייתה עליי ציצית לא נפגעתי".
הוא שהה בבית החולים לאורך שלושה חודשים של ניתוחים, כאבים וסבל. החברים והמשפחה לא עזבו אותו כל העת. אחרי האשפוז ברמב"ם הועבר ינון לשיקום בתל־השומר, ואז הגיע הרגע להתמודד עם הפציעה מחוץ לבועה המוגנת של בית החולים. אחותו ימית נכנסה לחדרו ואמרה לו: "תתארגן, יוצאים לקניון". בלי לתת לו לחשוב יותר מדי ולהתחבט, היא העמיסה את כיסא הגלגלים על הרכב ולקחה את אחיה לטיול.
כשעצרו במעבר החצייה לפני הכניסה לקניון, נעמד מולם ילד קטן ונעץ את מבטו במכנסיים הריקים של ינון. משלא הצליח להסביר לעצמו את המצב, פשוט ניגש אליו, העביר יד מתחת לברכיו ובדק אם אין שם רגליים. "הסיטואציה הצחיקה אותי. אין על כֵּנות של ילדים", משחזר ינון. הם נכנסו לקניון, "והתחושה הייתה שהזמן נעמד מלכת. הרגשתי שכל הקניון מסתכל עליי, ואז הבנתי שיש לי בעצם שתי אפשרויות: או להיכנס למיטה שלי ולעולם לא לצאת שוב, או לצאת אל העולם ולא להתייחס להערות של אף אחד. בחרתי באפשרות השנייה. בסופו של דבר, השיקום מתחיל כשאתה יוצא מתל־השומר וצריך להתמודד עם העולם האמיתי".
מכיוון שהוריו מתגוררים בדירה בקומה שנייה ללא מעלית, ובשל רצונו להתרגל לחיים עצמאיים, שכר ינון בית קרקע במושב בני־ציון. "תפקדתי עצמאית והיה לי חשוב להראות שהכול בסדר", הוא אומר.
לימים פגש את הסמל שגרם לתאונה. "הוא מאוד רצה לראות אותי ואת שאר הפצועים, ואמרתי לו שאפגוש אותו אחרי שאסיים את המלחמות הפרטיות שלי". לפני המפגש, הוא נזכר, היה נסער מאוד. "לא ידעתי מה יקרה, אם אחבק אותו או שאתן לו אגרוף. בסופו של דבר חיבקתי אותו. מהצד זה היה נראה כאילו הוא הפצוע: זכרתי אדם גדול, חזק, צועק, ופגשתי שבר כלי. אין בי כעס עליו. זה מה שנגזר עליי, והוא היה רק השליח".
ימים ספורים לפני פציעתו של ינון הודיעה אחותו על אירוסיה, אך בעקבות האירוע החליטה לדחות את החתונה עד שאחיה יוכל לרקוד. כל הנוכחים בחתונה, שנערכה לבסוף שמונה חודשים לאחר הפציעה, הזילו דמעה למראה ינון העומד על פרוטזות. ינון אכן רקד ורקד, "ושלושה שבועות אחר כך לא יכולתי ללכת מרוב כאבים, אבל זה היה שווה את זה".
כמו כל משוחרר טרי, הוא נסע לטייל בדרום אמריקה. כששב לארץ למד לתואר ראשון ושני, והחל לעבוד כמורה לאזרחות. כחובב ספורט מושבע חזר ינון לשחק כדורסל, הפעם בכיסא גלגלים. "זה היה אחד הרגעים הקשים בשיקום הארוך הזה – לעלות על המגרש כשאני על כיסא, ולא על הרגליים". דווקא נושא הזוגיות לא הטריד אותו: לאחר הפציעה יצא לדייטים עם לא מעט בחורות ואפילו ניהל מערכת יחסים ארוכה אחת, שלא צלחה. "חלק מהבחורות חטפו הלם כשהבינו שאין לי רגליים, זה מאוד הרתיע אותן והן מיד נעלמו. לאחרות לא היה אכפת. התפיסה שלי הייתה שאם זה מרתיע את הבחורה - כנראה הסיפור גדול עליה. בתור אדם שתמיד מחפש את הדברים החיוביים, אמרתי לעצמי שבזכות הפציעה אדע בוודאות שמי שתהיה איתי תעשה זאת בזכות האישיות. זה רווח שאין לאף אחד".
לבסוף פגש את מירב, אז רווקה ירושלמית צעירה. חברותיה, שהגיעו לעודד במשחקי הכדורסל לנכים, סיפרו לה על "בחור מדליק שדומה לך ואת חייבת להכיר". החברה המשדכת שכחה לציין רק עובדה אחת – שלדייט המיועד אין רגליים. "אמרו לי שיש לו איזו בעיה ברגליים, אבל לא ציינו מהי", מספרת מירב. "בדייט הראשון ראיתי אותו - בחור נאה, קצת צולע, אבל את לא מדמיינת שאין לו רגליים. אמרתי לעצמי: הוא חמוד, למה לא לתת לזה צ'אנס".
עשר דקות לתוך הדייט, חש ינון לחץ ברגל. הוא שאל בטבעיות של מי שמבקש להוריד את הז'קט: "יש מצב שאני משחרר רגל אחת?"
"הייתי בהלם", נזכרת מירב. "אני עובדת בחינוך המיוחד, מתעסקת עם השונה, אבל ברגע שזה מגיע קרוב הביתה אתה סוגר את הדלתות. מיד סגרתי את עצמי. לא שאלתי אותו אפילו איך זה קרה. התרחקתי". אבל ינון לא ויתר. הוא ביקש ממנה להגיע למשחק הגמר בטורניר כדורסל. מירב באה לקראת הסוף, ראתה אותו קוטף את הניצחון, והלכה. מאוחר יותר אמרה לו בכנות: "תהיה לך אישה מדהימה, אבל זו לא תהיה אני. לא יכולה להכיל את הסיפור הזה".
אף שמירב לא דמיינה סוף מוצלח לסיפור, השניים המשיכו לצאת. לחברותיה סיפרה שהיא יוצאת עם בחור מדהים אבל לא יכולה להשלים עם הנכות שלו. בדמיונה ראתה שכן שהכירה, אדם שנפצע במהלך שירותו הצבאי וכל חייו היה מלווה במטפלת פיליפינית. "באופן כלשהו חששתי להיות הפיליפינית של ינון", היא אומרת.
כל הזמן הזה לא שאלה את ינון על סיפור הפציעה. גם לאחר שחיפשה בגוגל ומצאה פרטים על התאונה, נמנעה מלדבר איתו על כך. רק אחרי ארבעה חודשים סיפר לה מיוזמתו את הסיפור, ומשהו בה התרכך, אבל מירב עדיין לא הייתה שלמה עם הקשר. את הוריה לא שיתפה, וכשסיפרה לאחיותיה הן ניסו להניא אותה מהמשך הפגישות. "הן אמרו לי: 'זה לא מה שהתפללנו עליו בשבילך'. לי היה מאוד נוח איתו, ולמרות הרתיעה משהו שם משך אותי כל הזמן. מצד שני, לא הפסקתי לחשוב מה יאמרו אנשים שיסתכלו עלינו ביחד: שאני מטפלת בו? שלא מצאתי אף אחד אחר אז התחתנתי עם נכה? התחלתי לחלום שיום אחד ימציאו טכנולוגיה מתקדמת ויחברו לו רגליים".
כשסיפרה לינון על חלומה, הוא החזיר אותה למציאות. "אמרתי לה: 'אני נכה. אין לי רגליים. אני אהיה הבעל הכי טוב, אגיע הכי קרוב למה שאת חולמת עליו, אבל רגליים אין לי ולא יהיו לי'". "שאלתי אותו: מה יקרה אם תקום יום אחד בבוקר ותגיד לי שאתה לא יכול ללכת יותר? מה אז?" מספרת מירב. "והוא ענה לי: מה יקרה אם יום אחד את לא תתעוררי בבוקר? מה אז? השיחה הזאת גרמה לי להבין שהוא בנאדם רגיל, הוא לא מסכן. מאותו הרגע החלטתי שאני מתעלמת מהקטע של הרגליים. מתנתקת מזה".
במהלך תקופת הפגישות שלהם נסע ינון ללונדון, להתקנת תותבות חדשות. מירב החלה אז ללמוד חינוך מיוחד במכללת תל־חי. לפני שנסע אמר ינון שהוא נותן לה את הזמן שלה להחליט, "אבל אני לא מוכן להיות עם מישהי לא רצינית". אמר ונסע. מירב נשארה עם המחשבות ועם הגעגועים. "הבנתי שהוא אדם מדהים ושהוא מוציא ממני את הטוב שבי. החלטתי שאיתו אני אתחתן, ולא מעניין אותי מה אומרים. פשוט קניתי כרטיס, טסתי אליו והודעתי לו שזהו, אני רוצה להתחתן".
את תהליך התאמת הפרוטזות בלונדון עברו ביחד. מירב ביקרה איתו במפעל לייצור ידיים ורגליים תותבות, ובלילות הייתה מתעוררת מסויטת, ממששת את ידיה ורגליה. "פתאום הבנתי מה עובר עליו, וזה חיזק את הקשר בינינו".
כשחזרו לארץ נותרה בפניהם עוד משוכה אחת –
להכיר בין ינון להוריה של מירב. היא הציגה אותו בפניהם, ולא אמרה שרגליו נקטעו. ההורים התרשמו מינון והתלהבו. מאוחר יותר, כשסיפרה שהוא נכה צה"ל ושאין לו רגליים, ההתלהבות התחלפה בכעס. "אבא שלי אמר: 'אני לא מוכן לתת את ברכתי לקשר הזה. את צעירה ואין לך מושג מה את עושה. את תטפלי בו כל החיים שלך'".
ינון דווקא הצליח להבין את הקושי, והפציר במירב לתת להוריה זמן לעכל את הבשורה. המפגש עם משפחתו ריכך את הוריה עוד קצת. "היום ינון הוא הפייבוריט שלהם, הם אוהבים אותו מאוד", אומרת מירב. לחופתם של בני הזוג התייצבו הרופאים מבית החולים רמב"ם, שבאו לממש את ההבטחה שנתנו לינון בימים שאחרי הפציעה – לרקוד בחתונה שלו.
את ירח הדבש שלהם בילו ינון ומירב בסרילנקה, ארץ שחוותה בעבר מלחמת אזרחים קשה שהותירה אלפי פצועים. שם הפכו הרגליים המלאכותיות של ינון לאטרקציה. באותה תקופה הוא השתמש בפרוטזות שנראות בדיוק כמו רגל אנושית, מה שמקל על בעליהן להסתובב במכנסיים קצרים ובסנדלים. כשהבחין אחד העובדים במלון כי בבקרים יש לינון "רגליים" ובשעות הערב הוא מתנהל על כיסא גלגלים, ביקש מהישראלי לבוא ולבקר קטועי רגליים בני המקום, ולתת להם תקווה.
כשחזרו לארץ חיפשו ינון ומירב מקום ירוק, פתוח ושקט להתיישב בו, ומצאו את מושב מאור הסמוך לחדרה. בסביבה החדשה קיבלו אותם בשמחה, אך לדברי מירב לא כולם ניחנו בעודף טאקט. למשל, כשסיפרה לאחד התושבים שהיא חדשה במושב, נשאלה בתגובה: "אה, את אשתו של הנכה?" גם ינון מספר שכשרכב על האופנים לא רחוק מביתו, שאל אותו מישהו: "סליחה, אולי אתה יודע איפה גר הנכה?" ינון לא התבלבל והשיב: "הנכה כאן לפניך".
במשך השנים המשיך ינון לנדוד בין מכוני פרוטזות ברחבי העולם, ובין היתר ביקר בגרמניה, בארה"ב ובאנגליה. לפני כשנה הבין שהוא צריך שוב לצאת למסע כזה: הכאבים ברגליו הלכו וגברו, והוא התקשה לעמוד לאורך זמן. על ריצה או רכיבת אופניים לא היה מה לדבר. "למעשה, אף פעם לא הגעתי לנוחות מקסימלית בפרוטזות שלי. תמיד זה כאב ולחץ", הוא מספר.
בתחילה נשך ינון שפתיים והמשיך לתפקד בקושי רב. דווקא מירב שכנעה אותו שהוא לא חייב לסבול: "אמרתי לו שאם הוא רוצה משפחה וילדים ואיכות חיים מרבית, חייבים לפעול". השניים החליטו לחפש ברחבי העולם אחר הרגליים הטובות ביותר. מירב הקפיאה את הלימודים, ינון עזב את העבודה, והם נסעו לזמן בלתי מוגבל, נחושים בדעתם לא לחזור בלי רגליים חדשות.
בהמלצת משרד הביטחון הגיעו השניים למומחה לפרוטזות בניו־יורק. בתהליך שנמשך כשלושה חודשים הותאמו לינון תותבות, אך הכאבים ואי־הנוחות נמשכו. המומחה שטיפל בינון הבהיר לו שהמקרה שלו אינו דומה למה שראה בעבר, בין היתר משום שהקטיעה התבצעה בשטח. במשך כמה חודשים ניסו המומחים האמריקנים למצוא פתרון, ללא הצלחה. לבסוף הבהירו לינון שמצבו מורכב מאוד, וסיכמו בקביעה: "לעולם לא יצליחו להתאים לך תותבות אופטימליות". משרד הביטחון הודיע בשלב הזה לינון כי בכך נפרדות דרכיהם.
בני הזוג לא הרימו ידיים. גם ללא תמיכה וליווי כספי ומקצועי, הם חרשו את האינטרנט, שוחחו עם קטועי רגליים מרחבי העולם, והמשיכו לנסות ולחפש פתרון בארצות הברית, מתוך מחשבה שבארץ האפשרויות הבלתי מוגבלויות חייבת להימצא הישועה. כך הגיעו אל אריק שפר, מומחה בינלאומי לתותבות, המייסד והמנכ"ל של מכון Step Ahead ("צעד קדימה"). הם סיירו במכון ויצאו נפעמים. ינון: "חשבתי שאני כבר יודע הכול על פרוטזות, אבל שם הבנתי שאני לא יודע כלום. לא האמנתי שפצועים במצב קשה יותר משלי, אנשים בלי ברכיים, יכולים לרוץ. מהרגע הראשון במכון ידעתי שהגעתי למקום המתאים".
כשהבין שקיים פתרון לבעיה שמלווה אותו כבר כמעט 11 שנים, ינון לא ידע את נפשו. נלהב מאינסוף האפשרויות שהוצגו בפניו, סיפר לשפר כי הוא רוצה זוג פרוטזות לריצה, וכאלו שיתאימו לשחייה ולרכיבה על אופניים. שפר הציג בפניו רגל מיוחדת שהמציא – תותבת קבועה שרק הבסיס שלה מתחלף: להליכה, לריצה, לרכיבה. התפקוד של ינון, כך העריך המומחה, יעלה מעשרים אחוז לשבעים. "מבחינתנו זה היה כאילו בישרו לו שהוא יחיה עוד מאה שנה", אומרת מירב.
ינון הרגיש בעננים, ואז הגיעה הנחיתה הכואבת אל הקרקע: מחירן של זוג תותבות כאלה הוא 150 אלף דולר, לא פחות. ינון ומירב הביטו זה בזו, מבוהלים לרגע. מירב התעשתה ראשונה: "זה אולי יהיה קשה, זה יהיה כואב, אבל אנחנו לא זזים לשום מקום עד שיהיו לך רגליים חדשות", הבטיחה, בלי שיהיה לה מושג איך תקיים.
"בבת אחת הפכנו לנזקקים", אומר ינון. "אנחנו רגילים להיות בצד הנותן, ולא פשוט להיות פתאום בצד המקבל. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. הרגע שבו הבנתי שאני זקוק לחסדים היה בשבילי נקודת שבירה". מפה לאוזן הם קיבלו שמות וטלפונים של אנשים אמידים, ניסו לכתוב אליהם, להיפגש או לשלוח מייל. בתגובה קיבלו לפעמים כמה מאות דולרים, או אלף ביום מוצלח. מבין השורות של התשובות שנתנו להם ארגוני הצדקה, הבינו שעדיף להיפצע בקרב, ולא בסתם תאונה.
תחושת הבושה גרמה להם לנתק קשרים עם חברים בארץ. במקביל גם מצבו הפיזי של ינון הידרדר: הפרוטזות הישנות שלו נשחקו, והוא נאלץ להשתמש בכיסא גלגלים. את החודשים הללו זוכרים בני הזוג כקשים בחייהם. בודדים בניו־יורק, מתגעגעים, נטולי עבודה, אבודים וכמעט מיואשים. "מטבעי אני אדם שמח ואופטימי, אבל בימים ההם הסתובבתי עם דמעות בעיניים. לא ישנתי בלילות. בעיקר כאב לי שגררתי את מירב להרפתקה הזאת", אומר ינון. "גם אני הייתי שבורה באותה תקופה", אומרת מירב. "אבל כל הזמן חיזקנו זה את זה. כשאחד נפל, האחר היה שם בשבילו".
הימים היו ימי מבצע "צוק איתן", והשניים עקבו מרחוק בדאגה אחרי המתרחש בארץ. ינון הצטער שאינו יכול לבקר ולחזק את הפצועים, אבל ידע שזה הזמן למלחמה הפרטית שלו. הוא החליט לפרסם פוסט בפייסבוק ולגולל את סיפורו. "כל מה שאני מבקש הוא הזדמנות לעמוד על הרגליים וללכת. אני חולם לעשות את כל הדברים שאהבתי לעשות לפני הפציעה. לתפקד כמו כל גבר, בעל ובן, ובתקווה שבעתיד גם אבא. בחלומי אני יכול לעמוד וללכת, לשחק כדורסל, לרכוב על האופניים שלי, לרוץ ולצלול. אני לא רוצה להישאר בכיסא גלגלים כל החיים שלי. אני מתבייש שהגעתי לנקודה שאני צריך לבקש תרומות כדי להגשים את החלומות שלי, אבל אין לי ברירה".
בעזרת הפוסט הזה, ובעיקר בעזרת שלושה ארגונים שנרתמו לסייע לו – "שובה ישראל", "גולשים לחיים" ו"דרור לפצוע" - הוא הצליח לגייס את הסכום הדרוש. היום שבו הורכבו לגופו הפרוטזות, לפני כחודש וחצי, היה אחד המאושרים בחייו.
רגליו החדשות מזכירות את אלו של אוסקר פיסטוריוס, הספורטאי הראשון בהיסטוריה האולימפית שהתחרה בריצה במשחקים ה"רגילים" - ולא הפראלימפיים - כשהוא קטוע שתי רגליים. כזכור, בשנתיים האחרונות הגיע פיסטוריוס לכותרות בהקשר אחר לגמרי, לאחר שירה למוות בחברתו. "כששלחנו לחברים תמונות שלי עם הפרוטזות", מספר ינון, "הם מיד ציינו את הדמיון לפיסטוריוס, ושאלו בצחוק 'איפה מירב?'"
לפני שבועיים הם נחתו בארץ: ינון, מירב והרגליים החדשות. מירב חזרה לעבודתה כהידרותרפיסטית, וינון מעביר הרצאות בפני בני נוער ומבוגרים ברחבי הארץ, מלמד אותם להסתכל על הנקודה החיובית גם במצבים הכי קשים: "בחורף אף פעם לא קר לי בכפות הרגליים. בימים שאני ממהר, אני מכין לי מראש את הרגליים עם המכנסיים, הגרביים והנעליים. בכל דבר אפשר לראות את הטוב".
היום ינון רץ עם הכלבה מוקה, שוחה, עולה במדרגות לדירת הוריו, חי. "אין מחיר לרגע הזה, שבו נעמדתי על שתי הרגליים והתחלתי לרוץ. כן אפול או לא אפול - זה פשוט לא עניין אותי. כשהרגשתי את הרוח על הפנים שלי, הבנתי שזכיתי להגשים חלום ולהתחיל את החיים מחדש, בלי כאב. ההרגשה שהצלחת להשיג משהו שאף אחד לא נתן לו סיכוי, היא בלתי ניתנת לתיאור. בסופו של דבר, האמונה מנצחת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם