ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

חיים על לוע הר געש: ביקור בכפר וואקרווארווה

בכפר וואקרווארווה שבניו־זילנד לא שמעו על תנור בישול, גם באמבטיה אין להם צורך. ככה זה כשחיים באחד האזורים הוולקניים הפעילים בעולם, במקום שבו האדמה לא מפסיקה להפתיע

בכפר וואקרווארווה שבצפון ניו־זילנד לא שמעו על תנור בישול. גם על כיריים או על מיקרוגל לא שמעו שם מעולם, פשוט כי אין צורך בהם. וואקארווארווה, שתושביו משתייכים לשבט המאורי, שוכן במרכזו של אזור יחיד מסוגו בעולם. מי שיגיע לשם יבחין מרחוק באדי הקיטור העולים כעשן במקומות רבים בשטח המשתרע על פני עשרות קילומטרים רבועים; האדים יוצאים מתוך בריכות מבעבעות, ממערות בסלע או מבורות באדמה שהטמפרטורה בהם מגיעה לנקודת הרתיחה ואף יותר. אל המראות המרהיבים מתלווה ריח גופרית שמזכיר מאוד ביצה סרוחה. התושבים כבר התרגלו לריח המפוקפק, אבל אורחים שזה מקרוב באו לא יוכלו להתעלם ממנו במשך יום או יומיים. לאחר שמתרגלים, נשבים בקסמי המקום.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
ליד כל אחד מ־35 הבתים בכפר הציורי הזה שוכן מבנה אבן, ובתוכו בריכה קטנה הרותחת עשרים וארבע שעות ביממה, 365 ימים בשנה. בזכות הקיטור שבוקע מהאדמה הם מבשלים ומכינים מטעמים מבשר העופות והצאן שהם מגדלים, או מהירקות המעולים הגדלים בשטחיהם. לשלוק ביצה או לבשל דג לוקח להם בדיוק 3 שניות, לבשל מרק וירקות – חצי דקה. זמן הבישול של ירקות קפואים ארוך הרבה יותר: שבע דקות שלמות.

אין פלא שבמשך השנים דבקה בתושבי הכפר תדמית של עצלנים שאינם צריכים לעבוד קשה כדי להכין את ארוחותיהם. 

המים הנובעים מהאדמה מכילים לא פחות מ־41 סוגי מינרלים: קלציום, מגנזיום, פוטסיום, סיליקה, ליים, נחושת, ברזל, אלקליין, גופרית ועוד. "המינרלים טובים מאוד לעור, ואנחנו משתמשים בהם לשטיפת הפנים. לכן אנחנו נראים צעירים הרבה יותר מגילנו", אומר אחד התושבים, ולנו לא נותר אלא להסכים. עם או בלי קשר למינרלים, תוחלת החיים הממוצעת בכפר היא מהגבוהות בעולם. רק לפני ימים אחדים נפטר כאן אחד מזקני השבט, ערב יום הולדתו ה־100. 

הוני, המדריך המאורי, מקדם את פנינו בחיוך רחב ובברכת "קי אורה" - שמשמעותה "הבריאות והשלום לכם". אחרי ה"קי אורה" הראשון יבואו עוד עשרות כאלה, שכן הוני מקפיד לברך כל מי שהוא פוגש בדרכו, החל בצ'יף הכפר החולף על פנינו וכלה בילדי המקום, המשכשכים בבריכה היחידה שהטמפרטורה שלה מאפשרת שחייה. 

 

הוני הוא בן לשושלת מכובדת של מדריכי תיירים. "זו אם סבתי", הוא מתגאה בהצביעו על תמונתה של מריה סופיה גריי, בת לאב סקוטי ולאם מאורית, שנודעה כמי שהנחילה למקומיים את מסורת ההדרכה. לצד התמונה, המתנוססת בגאון בתערוכה מקומית לציון 100 שנות הדרכת תיירים במדינת האיים, מופיעה סדרת תמונות של מדריכים מקומיים ידועי שם. "הנה, זו הדריכה את אלינור רוזוולט, שהגיעה לכאן במלחמת העולם השנייה. 10 שנים לאחר מכן היה לה הכבוד להדריך את הוד מעלתה אליזבת השנייה, מלכת בריטניה, ואת בעלה הנסיך פיליפ", הוא אומר בגאווה מקצועית לא מוסתרת.  ביציאה מהתערוכה אנחנו עוברים ליד בריכה אחרת, שלדברי הוני הטמפרטורה בה מגיעה ל־120 מעלות צלזיוס. "זו בריכה ללא תחתית", הוא אומר עוד לפני שאנחנו מספיקים לשאול מה עומקה. אם נזרוק לתוכה אבן, היא תגיע היישר לסלע הרותח שבמעמקי כדור הארץ. בבריכת הבוץ הסמוכה מתרחצים כמה בחורים צעירים, שמקנחים את הטבילה בשכשוך בבריכה קרה יותר, שמימיה בהירים ושקופים. "המים השמנוניים האלה עוזרים לסובלים מראומטיזם, מדלקת פרקים או מפסוריאזיס", מבטיח הוני. 

בשמורת הטא־פויה הסמוכה מציעים למבקרים ניסיון מעניין: עליהם לבחור את מרכיבי ארוחת הערב שלהם בעצמם: בשר, עוף וירקות, תפוחי אדמה ותירס מתוק. הארוחה מוכנסת אל תוך "קופסת אידוי" גדולה המורדת אל תוך הבור הלוהט. בינתיים האורחים נהנים מהופעת פולקלור מאורי, מצפייה בגייזר הענק ומסיור בשטח. בהגיע מועד הארוחה מתקבצים האורחים סביב הבור, ושני מאורים שריריים מעלים את הקופסה הגדולה והמהבילה. "לעוף ולירקות שהתבשלו בתוך המינרלים האלה יש טעם מיוחד, שונה מכל מה שאתם מכירים. התירס המתוק משחרר את הסוכר שבו ויוצר מעין ציפוי מקורמל. נסו לטעום ותחושו בהבדל".
 

מחוז רוטורואה־טאופו שבניו־זילנד זכה בתופעת הטבע יוצאת הדופן הזו בזכות מיקומו המיוחד, בדיוק בקו השבר בין שני לוחות טקטוניים - הלוח הפסיפי והלוח האינדו־אוסטרלי. בנקודה הזו פני הקרקע קרובות יותר אל המגמה שבמעמקי כדור הארץ מאשר בכל מקום אחר בגלובוס. המגמה מלהיטה את המים התת־קרקעיים, וכך נוצרת בריכה לוהטת ענקית המשתרעת על שטח של עשרות קילומטרים רבועים מתחת לפני האדמה. האזור, המכונה "מפרץ השפע", התברך במגוון תופעות טבע מיוחדות, ובהן שרשרת של הרי געש פעילים המתפרצים פעם בכמה שנים, מערכת עצומה של אדים וקיטור העולים מכל סדק באדמה, בריכות צבעוניות מרהיבות עין וגייזרים המתפרצים אל על מדי שעה, עד לגובה של בית בן שבע קומות. 

הפעילות התת־קרקעית הערה גורמת לא פעם לרעידות אדמה. החמורה שבהן אירעה לפני שלוש שנים בעיר קרייסטצ'רץ, ובה נהרגו 181 בני אדם. הטראומה מהאירוע ניכרת עד היום בעיר, השנייה בגודלה במדינה, ורחובות רבים עדיין סגורים לכניסת כלי רכב בגלל עבודות הבנייה והשיקום. שלדי הבתים החדשים עשויים מקורות פלדה מסיביות, בתקווה שיעמדו בנזקי הרעידה הבאה, כשתגיע.

מעט מאוד ידוע על ההיסטוריה העתיקה של ניו־זילנד, ועוד פחות מכך ידוע על תולדותיהם של המאורים - בני השבט של הוני וחבריו לכפר. מקובל להניח שמקורם בשבטים פולינזיים מהאוקיינוס השקט, שהגיעו לאיים בסירות קאנו סביב המאה ה־14. לפי אחת התאוריות מדובר בצאצאי עשרת השבטים של עם ישראל, סברה שקנתה לה מקום פופולרי מאוד במורשת המקומית. סברה אחרת משייכת את המאורים למצרים העתיקה, להודו או לצפון אמריקה. חוקרים מסויימים משייכים אותם לטייוואן או למונגוליה, בהתבסס על כמה ממנהגיהם ויסודות שפתם. דבר אחד בטוח: העובדה שהגיעו לכאן בסירות הקאנו שלהם, מרחק של אלפי קילומטרים מכל מקום יישוב על פני כדור הארץ, מעידה על כישורי ניווט יוצאים מהכלל. 
 

  
עם הגיעם לניו־זילנד גילו המאורים גבעות שיש מבהיקות וכמה שבטים פרימיטיביים, ומלחמות עקובות מדם ניטשו בין הצדדים במשך מאות שנים. לצד אלה הם גילו כאן מעיינות ובארות מים רותחים, שאיש לא ידע על קיומם קודם לכן. מיד הם הפכו לסודם השמור ביותר של המאורים הראשונים, עד שהאירופים נכנסו לתמונה. האירופי הראשון שהגיע לניו־זילנד היה רב החובל ההולנדי אבל טסמן, שנקלע לאזור ב־1642 והעניק לאי את השם ניו־זילנד, שפירושו בהולנדית "ארץ הים החדשה". טסמן מיהר להסתלק מהמקום לאחר שספינותיו הותקפו בידי המקומיים, והמורשת היחידה שהשאיר באזור היא ים ואי הקרויים על שמו: הים הטסמני, השוכן בין אוסטרליה לניו־זילנד, והאי המיוער טסמניה.

הפלישה האירופית הגיעה רק כ־120 שנה מאוחר יותר: אז, בתקופת "הבהלה לזהב", הגיעו לניו־זילנד קפטן ג'יימס קוק וז'אן דה־סירוויל, שבכלל התכוונו להגיע לטהיטי. בעקבותיהם באו אלפים רבים שביקשו לחקור, לגלות ולחשוף את אוצרות הארץ החדשה, לסחור עמה ולצוד בה לוויתנים וכלבי ים. המקומיים קראו להם "פאקהה". יחד עם מגלי העולם וההרפתקנים הגיעו גם המיסיונרים האנגליקנים, שראו במאורים שדה בור שאפשר לחרוש בו ולטפחו בקלות. ואמנם, מרבית המאורים משתייכים היום לכנסייה האנגליקנית.
 

המיסיונרים החלו ללמד קרוא וכתוב למאורים, שתקשרו עד אז בעל־פה. בהיעדר מסורת של שפה נכתבת המאורית באותיות לטינות רגילות. רבים מהמהגרים האירופים התאהבו במקום, נישאו לבני השבט ולבנותיו, ומנישואי התערובת האלה התפתחה האוכלוסייה המאורית הגדולה, המונה היום יותר מ־600 אלף נפש, כרבע מאוכלוסיית המדינה.  ב־1840 הפכה ניו־זילנד למושבת הכתר הבריטי, ובינה ובין המקומיים נחתם חוזה שהעניק למאורים שוויון זכויות תמורת שלטון בריטי מלא. המהלך לא התקבל בהשלמה מצד כולם, ובשנים הבאות ידעה המדינה מלחמות עקובות מדם. רובן ככולן הסתיימו בכתישה מסיבית של המקומיים מצד בריטניה, שהייתה מצוידת בספינות קיטור חמושות בתותחים כבדים. ניצחון האירופים רק הגביר את הנהירה אל האי, והביא לגלי הגירה גדולים לא רק של בריטים אלא גם של סקנדינבים, גרמנים, הולנדים, קרואטים ואף סינים. הבריטים הפקיעו את קרקעותיהם של הילידים בכוח הזרוע, עד לעלייתה של ממשלה ליברלית לשלטון. זו החליטה להעניק למאורים את זכויותיהם עד כדי שותפות אמיתית בניהול המדינה, ובאווירת השוויון הזו הפכה ניו־זילנד למדינה הראשונה בעולם שהעניקה זכות בחירה לנשים, כבר ב־1893. בריטניה עצמה העניקה לנשים את הזכות הזו רק 25 שנה מאוחר יותר.

אחרי ארוחת הערב המאודה אנחנו מבקשים ללמוד מעט על חיי היומיום של המאורים בכפר. הוני מקמץ במידע, והרושם שנוצר הוא שמדובר בסוד שבטי העובר מדור לדור. מהמידע המועט שהוא מנדב אנחנו לומדים שמשפחות המאורים הן מרובות ילדים, בממוצע של 5 ־7 למשפחה. רוב תושבי הכפר מתפרנסים מתיירות - מקצוע ששורשיו, כאמור, עתיקים למדי. המאורים מגדלים מגוון סוגי ירקות, והנפוץ שבהם הוא הגומרא, מעין תפוח אדמה מתוק. "בטטות", אני אומר בעברית, והוני מגלגל את המילה החדשה על לשונו: "בטטות, בטטות".
 

בית הקברות נמצא בתוך הכפר ולא מחוץ לשעריו. "אנחנו רוצים את יקירינו קרובים אלינו", מסביר המדריך. טקסים רשמיים, חתונות ואירועים אחרים מתקיימים בשתי השפות, אנגלית ומאורית. "היו תקופות שהשפה המאורית נאסרה, אבל הדור הקודם התקומם ונלחם נגד האפליה הזו. היום המאורית היא שפה רשמית המעוגנת בחוק הניו־זילנדי", מספר הוני. 

מעבר לגבעה ממתין לנו בן דודו של הוני, שון מארש, המנהל את השמורה החשובה ביותר למאורים. במרכזה נמצא הגייזר הגבוה בעולם, הפוהוטו, שמתפרץ שם כמעט מדי שעה. לפני שאומרים את שמו הרשמי של האתר רצוי מאוד לקחת אוויר: "וואקארווארוואטאנגאאוטאופטאוואאהווהיהיאאו", שפירושו "מקום לוחמי שבט הוואהאיהו".  ראש שבט הוואהאיהו הוביל את בני שבטו להצלחות צבאיות מרשימות מול השבטים האחרים בתקופה הטרום־אירופית: לתושבי המקום היה יתרון אסטרטגי בכך שלא נאלצו לבזבז זמן יקר לצורך איסוף עצים להסקה, חימום מים ובישול המזון, וכך הפנו את מרצם לפעולות אחרות כמו פיתוח האמנות והכנת כלי נשק.  בשטח השמורה נמצא בית הספר הלאומי הגבוה לאמנות ואומנות, שעליו תפארתם של המאורים. רק חמישה מאלפי המועמדים בכל שנה זוכים להתקבל למוסד היוקרתי. כולם, כמובן, נמנים על בני השבט המאורי. חלק מרכזי בתוכנית הלימודים הוא לימודי ההיסטוריה השבטית ותולדות המשפחות המאוריות. "כאשר התלמידים מסיימים את חוק לימודיהם הם יודעים מאין באו, והם מחוברים הרבה יותר למורשת ולהיסטוריה שלהם. אנחנו שמים דגש רב על המסורת, ולכן מנהל בית הספר משמש בתפקידו כבר 48 שנה ברצף", אומר מארש. 
 

בית הספר ריק כמעט מתלמידים ביום ראשון, שבו נערך ביקורנו. מארש מספר שכעת עובדים בו על פרויקט מיוחד של הכנת עבודות אמנות לבסיסי חיל האוויר הניו־זילנדי. כשאנחנו תוהים מה לחיל האוויר ולעבודות גילוף עץ הנושאות את הפרצופים בעלי העיניים הגדולות והלשון המשתרבבת, שון מלמד אותנו פרק בהלכות החברה הרב־תרבותית במדינה: "הניסיון הקולוניאלי שלנו והמלחמות שעברנו במאה ה־19 הביאו אותנו למצב שבו מאסנו בעימותים והפכנו לעם שוחר שלום. אנחנו רוצים לשכוח את העבר ולקיים אורח חיים המבוסס על שיתוף, משא ומתן והסכמות, ולכן אנחנו מעודדים נישואי תערובת וחיבורים תרבותיים מסוגים שונים. בשערי הבסיס יוצב שער שמבטא את התרבות המאורית, ויבטא מסר של אחדות". לא רק לחיל האוויר מספק בית הספר עבודות גילוף מאוריות: "אנחנו מספקים פסלים לגלריות, למוזיאונים ולאספנים פרטיים ברחבי העולם", מספר שון. "חלק גדול מהעבודות שלנו מגיעות אל אלפי המאראי ברחבי המדינה".

מהו מאראי?
שון נאנח, מתקשה להגדיר את מהותו של המבנה החשוב ביותר בתרבות המאורית. "המאראי הוא כל כך הרבה דברים: בית, מחסה, סמל לאחדות. זה מקום כינוס לכל קהילה או שבט, גדולים או קטנים. מעין מרכז תרבותי המאחד אותנו. זהו יסוד קיומנו, מקור גאוותנו, מקומנו בעולם. איש אינו יכול לדחוק אותנו החוצה מהמאראי".  המסר של גילופי העץ המסורתיים היה פשוט ונותר כזה עד היום: דמויות ופרצופים מלאי עוצמה, שמביעים החלטיות, הפחדה ואיום כל אויב פוטנציאלי.

התכונות הללו באות לידי ביטוי גם בריקוד הפולקלור המאורי ששחקנים מקומיים מדגימים למבקרי השמורה: צרחות רמות, נשיפות עזות, העוויות פנים ושרבוב לשון, שלצופה מהצד נראים מגוחכים במקצת. הריקוד, כך הסביר לנו אחד "הלוחמים", נועד להכין את הגוף והנפש לאתגר הקרוב - התקפה או קידום פני האויב. שרבוב הלשון, למשל, מאותת שהלוחם מתכוון "לאכול" את אויבו. "היום אנחנו מעדיפים מקדונלדס", מרגיע הרקדן. 

לאחרונה ניסתה נבחרת הרוגבי של ניו־זילנד את התרגיל בעת שהתייצבה למשחק מול נבחרת ארה"ב. האול־בלאקס, על שם מדי הספורט השחורים שלהם, החלו לרקוד ולעוות את פרצופיהם מול האמריקנים המופתעים, שלא איבדו את עשתונותיהם והשיבו בפרצופים ובריקוד משלהם. יש לציין כי ה"קיווים" - הכינוי המקובל לניו־זילנדים, על שם הציפור הלאומית ההולכת ונכחדת שלהם - הובסו במשחק.
 

 
במרחק שעה נסיעה מטא־פויה נמצאת שמורת ויימאנגו, המנוהלת בידי זוג מעורב - טרודי והארווי. מתברר שהשמורה הזו חביבה מאוד על ישראלים, ובכניסה מפתיעים אותנו בני הזוג עם עלון הסבר בעברית.  הליכה קצרה בשמורה מגלה מראות טבע שאין דומה להם. מעל השמורה מתנשא הר הגעש טרוורה, שהיום הוא אמנם רדום אך בעברו ידע חמש התפרצויות וולקניות ששינו את הטופוגרפיה של האזור כולו. הגדולה שבהתפרצויות אירעה בשנת 1886, ויצרה שורה של מכתשים ואגמים מעלי קיטור. המינרלים שבקעו מהאדמה חדרו לבריכות ולפלגי מים, וכיסו מרבצי אבן וסלע. האתר וואי־או־טאפו, השוכן מעט צפונה מכאן, מעניק למבקרים בו חוויה חזותית יוצאת דופן של "בריכות שמפניה" בצבעים שונים. בריכה אחת צלולה וכחולה כברקת, חברתה צהובה מגופרית והשלישית ירוקה כאזמרגד.

בנקודה הנמוכה במכתש ממוקם צלב לבן, לציון המקום שבו עמדו ב־1904 ארבעה תיירים שהתקרבו יתר על המידה לגייזר הווימאנגו הקטלני. גופותיהם נמשו מהנהר כעבור כמה ימים. מזרחה משם אנחנו פוגשים במירי קראטוני, המנהלת חווה המטפלת בציפורי האלבטרוס המלכותי בטאיארואה, חבל ארץ בקצה חצי האי אוטאגו שבדרום־מזרח המדינה. למירי יש קעקוע מפותל על סנטרה, המעטר אותו כמעין זקן. הוא מעיד על השתייכותה למשפחה מכובדת, ומסמל חוכמה ומנהיגות. על קיר המנהרה המובילה אל תצפית האלבטרוס יש ציור קיר גדול של אביה, מנכבדי השבט, שניהל את השמורה בהתאם למדיניות הניו־זילנדית של הענקת הקרקעות למאורים.

"אבותיי באו לכאן לפני 1,200 שנה", אומרת מירי. "הוריי נתנו לי שם עברי הקרוב לשם מרים, כי משפחתנו היא מצאצאי עשרת השבטים של העם היהודי. כאשר אבות־אבותיי הגיעו לכאן הם הניחו 12 אבנים גדולות, כשם שבני ישראל עשו כאשר חצו את הירדן לארץ ישראל. כבר דורות אנחנו מקפידים לא להדליק אש ולא לעבוד ביום השבת. המדינה החזירה לנו את הקרקע כי כולנו רוצים בשלום ובכבוד הדדי בין התרבויות, ומאז הכול מתנהל על מי מנוחות".

הדו־קיום הניו־זילנדי הוא לא סיסמה ריקה מתוכן, לפחות בחלקים מסוימים במדינה. בערב אנחנו פוגשים את סטפני "סטיב" צ'אדוויק, ראשת העיר של רוטרואה, שבשטחה שוכנים הכפרים המאורים שביקרנו בהם. צ'אדוויק נשואה למאורי, אך מספרת שאף שהיא עצמה אינה דוברת את שפת השבט, ילדיה לומדים אותה בבית הספר כחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. 

"במשך שנים גרמנו עוול גדול למאורים", היא אומרת. "השלטון הקולוניאלי הבריטי הפקיע מהם את האדמה, הנכס החשוב ביותר בתרבותם. היום אנחנו מתקנים את המעוות, ובכל מקום שבו יש למאורים תביעות טריטוריאליות אנחנו נענים להם ומחזירים את אדמותיהם". מדוע שלא תנסו את פתרון "שתי המדינות לשני העמים", אני ממלמל בשקט. צ'אדוויק, ששימשה בתפקיד בכיר בממשלה הניו־זילנדית במשך שנים ארוכות, לא ממש מתלהבת מהרעיון. מבחינתה, אין כל סיבה שבני אדם יציבו גבולות זה לזה, ואין כל סיבה שלא לכונן מדינה אחת משותפת. "הרי זה מה שאנו עושים כאן, בניו־זילנד. המאורים מקבלים את הקרקע, שומרים עליה ומטפחים אותה", היא אומרת. 
 

 
המאורים אכן קיבלו לידיהם את מרבית אתרי הטבע והשמורות הייחודיות, בהתאם לתפיסה שמשאבי הטבע אמנם שייכים לציבור והם רכוש המדינה, אך משפחות פרטיות מקבלות זיכיון להפעילם, לגבות את דמי הכניסה מהתיירים הרבים ולפתחם כרצונן. מאורי שקיבל לידיו שטח אדמה רשאי לבנות עליו כרצונו ואף יכול להורישו לבניו, אך אינו יכול למוכרו לאחר. כך אירע שרבים ממשאבי הטבע הנדירים של ארץ האיים מצויים בשליטה מאורית.  למזלה של המדינה, למאורים יש תודעה מפותחת של שמירת הסביבה. אפילו בבית הספר לאמנות הגילוף נמנעים מלהשתמש בעצים שנכרתו מיערות העד. "יש לנו קשרים מעולים עם בני כל השבטים ברחבי המדינה, והם מדווחים לנו על עצים שנפלו כתוצאה מסערות או מפגעי מזג אוויר ושולחים אותם אלינו", אומר מארש. חומר הגלם לקוח בעיקר מעצי אלון ייחודיים הגדלים בניו־זילנד בלבד. כמה שבטים מאורים יש בכלל? אנחנו שואלים אותו. "די הרבה", הוא מתחמק מתשובה מדויקת.

זו הפעם השנייה שאנחנו נתקלים במחסום של סודיות כאשר אנו מנסים לדלות פרטים על קהילת המאורים. מה יש להם להסתיר? מתברר שלא מעט. בצפון המדינה אמנם זוכים המאורים לעדנה, אך באי הדרומי המצב שונה לחלוטין. בקרייסטצ'רץ', למשל, הדיבורים היפים על רב־תרבותיות נעלמים בין שכונות הסלאמס שבפרברי העיר. "הציבור הבריטי בקרייסטצ'רץ' הוא אריסטוקרטי יותר", מסבירה לנו רווית אברהם, עובדת סוציאלית שהגיעה לניו־זילנד בעקבות בעלה לפני 15 שנה, והיום היא בעלת משרד נסיעות בעיר. "הרב־תרבותיות נעצרת כאן. המאורים חיים בשכונות שלהם, ואורח החיים שלהם שונה לחלוטין. מה שקרה להם מאפיין הרבה חברות מסורתיות שנחשפו למערב ומנסות להיות כמוהו. המזון המערבי המתועש גרם לשיעור גבוה של מחלות לב וסוכר. אחוז ניכר מהפונים או המאושפזים בבית החולים הם מאורים. הם גם אימצו לעצמם את 'תרבות' שתיית הבירה הבריטית, אלא שעליהם הדבר משפיע יותר לכיוון השכרות והאלימות.

מספר מקרי האלימות בתוך המשפחה, למשל, גבוה בקרב המאורים פי כמה מאשר בכל אוכלוסייה אחרת".  התופעות האלה אינן מפריעות למדינה להתגאות במורשת הרב־תרבותית שלה. המילים "אפליה מתקנת" קיבלו כאן משמעות אחרת, מרחיבה הרבה יותר מבכל מקום אחר. למאורים זכות קדימה בקבלה לאוניברסיטה, לבתי הספר הטובים ולרשימה נכבדה של משרות בשירות הציבורי. הניו־זילנדי נדרש לציין בכל טופס רשמי את מוצאו האתני, ובני השבטים נהנים מיחס מיוחד, מהנחות במסים, מסובסידיות ממשלתיות ומהטבות נרחבות אחרות.  בשנים האחרונות פועלת ניו־זילנד "לייצא" את מדיניות הפיוס והאחווה שלה לעולם. צ'אדוויק מספרת שהמדינה פעילה מאוד באו"ם, וכחברה לשעבר במועצת הביטחון היא מבקשת להשתתף בפועל במשימות שלום ובכוחות רב־לאומיים הנשלחים לאזורים שונים בעולם כדי לסייע ביישוב סכסוכים ובשיקום מדינות שחרב המלחמה עברה בארצן. "האדמה אצלנו אולי רותחת", אומרים ה"קיווים", "אבל את הגעש וההתפרצויות אנו משאירים לאיתני הטבע. מעל פני האדמה אנחנו אומה של שקט ושלום. את זה אנחנו רוצים להנחיל לכל העולם". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...