שש דירות בשבע שנים: מסקנות משנים של שכירות

האופציות שפותח הגג, השותפים הנעלמים, הזיכרונות מהאקסית, האח המטורף של בעל הבית ואיך לעזאזל משפרים דיור: חמישה דברים שלמד ישי פלג אחרי שש דירות שכורות בשבע שנים

ישי פלג | 12/12/2014 15:31 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
תגיות: שכירות
פרק ראשון: לבד על הגג

 

אמיר המאירי
צריך להתחיל איפה שהוא. דירה ראשונה ברחוב חכמי ישראל אמיר המאירי
 
אור ואוויר הם הדבר הראשון שאתם צריכים. זה מה שהיה לי בשדרות חכמי ישראל, שכונת שפירא, דרום תל אביב. החדר הראשון שלי היה תת-סטנדרטי, בלשון המעטה: השירותים, המטבח, הסלון ועוד שני חדרים ומרפסת היו בדירה שבקומה השנייה, בנפרד מהחדר שלי, שעמד בבדידות מזהרת על הגג ליד כמה ספות, שולחן עץ נמוך וגינת עציצים שעד היום אני חושד שאחד מהם היה עציץ קנאביס.

גרתי שם חודש ושבוע במקום ידידת נפש שעזבה להדריך במחנה קיץ כלשהו. הסאבלט הזה, שעלה 1,200 שקל, היה תל אביב הראשונה שלי: עבדתי בחנות יוגורט ברוטשילד תמורת שכר מינימום, הלכתי ברגל לכל מקום, שכבתי על הגג מתחת לכוכבים וראיתי אלף מטוסים עוברים מעליי, יצאתי לדייטים, פגשתי חברים. היו שמש, ים, מוזיקה — אני חושב ששמעתי ג'סטין טימברלייק ושירים של לאה גולדברג, תהרגו אותי — אבל החודש נגמר כמו שחודשים נגמרים, וחזרתי להורים. הקיץ עבר.

פרק שני: סיפור של חורף

אם לבד, אז לבד. בחדר השני ששכרתי למדתי שאסור לערבב אנשים אחרים אם אתם לא באמת חיים איתם. זה היה בית ערבי כבוש בקדושי סטרומה, מלחה, ירושלים: קירות עבים, תקרות מקושתות, ריהוט כבד.

בעל הבית שלי גר איתי. לא ממש, אבל מדי פעם הוא בא לישון באחד החדרים, וידידה שלי, הבת שלו, גרה ביחידת המרתף. חדר אחד נשאר ריק, אז נכנסתי אחרי החגים לגור בו. הוא היה קר וגדול ומלא בחפצים ישנים שנאגרו במשך עשורים, ושילמתי עליו 1,500 שקל לחודש. השעות של שלושת השותפים — שניים בני משפחה, אחד לא — לא תאמו, והתקשורת בינינו לא ממש עבדה, ורוב הזמן הרגשתי שאני גר לבד בבית ערבי ענק.

הוא שכן בפסגת השכונה, בין סמטאות קטנות, והשמש הייתה נמוכה מדי והאוויר היה קר מדי ובחוץ מדי, וגם שם לא ממש הצלחתי לנשום. זה היה חורף נורא, והייתי חולה בלי שידעתי, ולא ממש מצאתי עבודה אמיתית. בפורים פחות או יותר התמוטטתי, ובפסח כבר חזרתי להורים כדי להחלים ושנאתי את ירושלים שנאה עזה.

פרק שלישי: צומת האקסית

תנו לעצמכם לברוח. מההורים עברתי לתל אביב כמו קלישאה ירושלמית, עם חבר מהתיכון ושותף שלישי. גרנו בצפון הישן, ברחוב נחום, בדירת שלושה חדרים וסלון ומטבח ישן ובעל בית שגר מעלינו והיה מוכן לבוא בהתראה של רגע עם צינור לחץ מים כדי לפנות את הסתימה החודשית בשירותים.
 

צילום: אריק סולטן
כל הירושלמים זורמים לתל אביב. פארק הירקון צילום: אריק סולטן

לקחתי את החדר הכי קטן (1,500 שקל): חלון לבניין הסמוך שעבר שיפוצים רועשים, ארון ספרים/בגדים שהבאתי מההורים, מיטה, שולחן דחוק ומראת ענק מתוחה על כל הקיר. היא הכפילה את האור ולא הכפילה את האוויר, אבל זה היה בסדר, כי בחוץ היו החיים: העיר, פארק הירקון, הים, השמש, השמיים.

והייתה לי חברה, חצי שנה, ואהבנו ורבנו והשלמנו ובסוף-בסוף נפרדנו. בערך שבוע אחרי הפרידה טסתי לשכוח בחו"ל, אבל כשחזרתי עדיין היו בחדר כל הזיכרונות, והחבר מהתיכון — שהכיר בינינו — עדיין היה גם הוא, והגיעה העת לחדש את החוזה. אז עזבתי.

פרק רביעי: איזה מין סימפטום

 

אמיר מאירי
העיקר שיש גג. רחוב מהרל אמיר מאירי
 
אין שום דבר רע בקצת טירוף. אחרי רחוב נחום שכרתי דירת חדר לא רחוק משם, במהר"ל, ב–1,660 שקל לחודש. זה לא היה בשנות ה–50 אלא בימינו, בימינו ממש. בעל הבית העלה אותי לקומה השנייה, פתח דלת לגג, עלה שלוש מדרגות קטנות והראה לי את החדר: המיטה בגלריה בגובה מטר וחצי, מעל דלת קטנה ונעולה שמובילה לשאר הדירה המפוצלת; השירותים והמקלחת פחות או יותר באותו מטר רבוע; מטבח אין, יש כירה חשמלית וקומקום, מקרר קטן ומיקרוגל. בסדרה "אוז" היו תאים יפים ורחבים יותר, אבל הדירה הייתה על הגג והמחיר היה הרבה דרומית לאלפיים, אז חתמתי.

הבעיה היחידה הייתה אחיו של בעל הבית, שגר בדירה הסמוכה, גם כן על הגג. הוא היה חולה נפש — זאת אומרת, באמצע השנה הראשונה שלי שם הוא אפילו אושפז לכמה זמן — אבל הייתה לי אז ידידה עם מאניה דיפרסיה, וידעתי איך להתמודד עם משוגעים. פעם עמדנו שנינו על הגג המשותף, אני בטרנינג והוא בחלוק, אני מעשן ושומע מוזיקה והוא בוהה באוויר וממלמל לעצמו. ירדתי חמישה קילו (ככה זה כשאין מטבח) ונסעתי באופניים לכל מקום, והים היה אותו הים, והעננים אותם עננים. ומתברר שאני לא יכול להדגיש את זה יותר מדי: לגור על הגג אלה החיים, גם אם החדרים צרים. ואז עזבתי, וחזרתי לירושלים.

פרק חמישי: פירוש הסולם

יש עתיד. באמת. בתחילת שנות ה-80 ההורים שלי נאלצו לסבול מאינפלציה דורסנית, ובטח גם הם חשבו שהכלכלה בקרשים ושהכול הולך לעזאזל, אבל בסופו של דבר היה עתיד והכול הסתדר. דירות בעולם לא עומדות על סולם. הן עומדות זו לצד זו. אז אני בירושלים כבר שנתיים וחצי, וגרתי בשתי דירות בשתי שכונות. 2,500 לחודש כל אחת.

בעלת הבית בדירה הראשונה, ברחוב אמציה במושבה היוונית, גרה מעבר לקיר. הדירה הייתה קטנה אבל מטופחת, המטבח זעיר, החלון גדול, הגינה ירוקה. עכשיו, בנחלאות, בעל הבית גר רחוק מספיק, וגם אחיו המשוגע, אם יש כזה, לא עובר בסביבה, והמטבח גדול יותר, וגם המקלחת. אולי אין גינה והחלון מסורג מדי, אבל גן סאקר — הים של ירושלים — לא רחוק.
 

צילום: ישי פלג
בירושלים לפעמים גם יורד שלג. גן סאקר, הים של ירושלים צילום: ישי פלג
 
אני לא חושב שאגור בקרוב בדירת החלומות שלי. כל עוד אני שוכר הכול יכול לקרות, ואולי בעוד שנה או שנתיים תהיה לי דירה על גג עם נוף לגלקסיה, ואולי מתישהו אחזור לתל אביב לעוד שיעור על אור ושמש ובריזה מהים, ואולי אשתכן בדירת מרתף עם אקוסטיקה לא נורמלית. החיים פתוחים ויש עתיד.

הכתבה פורסמה במגזין מוצש מבית מקור ראשון

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
שתף

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

המומלצים

מרחבי הרשת

פייסבוק