כמו להיות חרדית: הייתי טבעונית 22 יום
רגע לפני ט"ו בשבט, חג האילנות, הצטרפה ליאת נטוביץ-קושיצקי לטרנד, זרקה את העוף מהמקפיא ואת הביצים מהמקרר ולקחה על עצמה את אתגר "+22" - שלושה שבועות של טבעונות חסרת פשרות. ובכן, חוץ מפאי שוקולד ועוד כמה חטאים קטנים. יומן מסע
כמה שבועות לאחר שפורסמה הכתבה שהכנתי למוסף "דיוקן" על הצמחונים ההלכתיים, קיבלתי הצעה מעניינת מדוברת עמותת "אנונימוס": להצטרף לאתגר 22+ שהם מובילים. מדובר בשלושה שבועות של "טבעונות באווירה ידידותית ובליווי בשלנים, דיאטניות קליניות, הורים לילדים וטבעונים מנוסים וששים לעזור". הימים ימי אלול, חודש הרחמים והסליחות, ואני, מטושטשת עדיין מסרטוני הזוועות של גריסת האפרוחים וחשמולי הפרות שראיתי לצורך הכתבה ההיא, הסכמתי. אבל מיד הסתייגתי. רק אחרי החגים. גם לי יש גבולות.כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האמת שכבר הרבה זמן זממתי לחדש ימיי כקדם ולחזור לצמחונות (הפעם בגרסת ההארד־קור הטבעונית), אבל המחשבה על התמודדויות עם שאלות כמו "ולחסה לא כואב כשחותכים אותה?" או "אז מה את בכלל אוכלת?" התישה אותי. גם מבחינה פרקטית, כמי שבקושי מספיקה להגיע לבישולים של יום שישי, ומוצאת את עצמה על בסיס יומיומי בסופר הכי יקר במדינה פשוט כי אין לה זמן להתארגן ולתכנן מראש קנייה רצינית אחת ברמי לוי, היו לי חששות. קבוצת תמיכה נשמעה כמו מקום טוב להתחיל ממנו.
נרשמתי לאתגר, הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק וקיבלתי ערימות של מתכונים מומלצים והסברים על תזונה מאוזנת. קראתי בקפידה את רשימת הקניות וההכנות החשובות לטבעוני המתחיל רק כדי לדחות אותן למחר (ואפילו למחרתיים), אבל גם אחרי שהחגים עברו והשגרה התחילה, היום הראשון לאתגר הגיע מהר יותר ממה שחשבתי.
טיפ לאנונימוס: להתחיל את האתגר ביום שישי זה רעיון פחות מוצלח. טיפ לעצמי: להתחיל את האתגר ביום שישי כשנוסעים לשבת שלמה זה רעיון פחות מוצלח בהרבה, בעיקר לבריאותה הנפשית של חמותי, שנזכרתי לסמס אליה רק יום לפני: "מקווה שאת יושבת, החל ממחר אני טבעונית". אחרי עשר דקות מדאיגות של שתיקה התקבלה התשובה: "רק עכשיו סיימתי להרים את עצמי מהרצפה. מה אני יכולה להכין לך???"
"זה באמת בסדר, אני אסתדר, אוכל מה שיש", השבתי בגבורה, אבל חמותי היקרה הפשילה שרוולים, החליפה את מרק העוף המסורתי במרק עדשים במיוחד לכבודי, והוסיפה עוד מיני תוספות פחמימתיות כדי שלא אסיים את השבת מזת רעב.
על אף כל רצונה הטוב, מהר מאוד הבנתי שהמכשול הקשה ביותר לטבעוני המתחיל אלו הביצים. תהא הארוחה אשר תהא, חלבית או בשרית — הערמומיות האלה מגיעות לכל מקום. הן נמצאות בפשטידות, במאפים, בעוגות ואפילו בסלטים. כמו מלך הנומים מארץ עוץ שמבועת מהביצים המתגלגלות אליו מעיר הברקת, כך נאלצתי אני לנוס על נפשי מפני סלט החצילים האהוב ומפני פשטידת הבצל המנחמת. הרגשתי קשוחה למדי והתעודדתי מהעמידה בניסיון, אבל אז הגיעה החלה. בשלב הזה כולם הקפידו לציין בדאגה כי יכול להיות שגם את החלה לא אוכל לאכול. ביצים, שוב הביצים!
למי שתהה, אציין את המובן מאליו: שיחת היום סביב שולחן השבת עסקה בהיותי טבעונית ומה בדיוק מותר או אסור לי לאכול, עם דיון מעמיק בפירוט המוצרים האסורים. במוחי עלו פלאשבקים למפגשים עם חילונים בעלי מודעות גבוהה מדי, שרגע לפני שאת טועמת מהתבשיל הסופר־מפתה שהכינו במיוחד בשבילך, טורחים להזכיר "את יודעת שנסענו לפה ברכב, כן?" כמחאה על דאגת היתר החלטתי לקחת את הצ'אנסים שלי. רוב החלות הן בסדר, אמרו לי בקבוצת התמיכה, ואני שמתי מבטחי בסטטיסטיקה. אחרי שהקרבתי את סלט החצילים, הרגשתי שעשיתי את שלי להיום.
אמנם קצת באיחור, אבל עם הרבה כוונות טובות ובטן מקרקרת, שמתי פעמיי לחנות הטבע הקרובה לביתי. ברוכים הבאים לעולם שכולו קטניות. בהתאם להמלצות הצטיידתי בעדשים, שעועית וחומוס, כלומר קמח חומוס. כן, יש דבר כזה, והטענה היא שאפשר לייצר ממנו משהו שדי דומה לחביתה. תכף נראה לגבי זה. בינתיים העמסתי על העגלה אורז, קוסקוס, קינואה, שבבי סויה דקים שמתאימים לקציצות, חבילת טופו כמובן, וגם, תחזיקו חזק, גוש של סייטן טבעי ללא תיבול (בשלב הזה עוד היו לי שאיפות). מתברר שאותו חלבון חיטה עם השם הכי פחות מוצלח שמישהו יכול לחשוב עליו אי פעם, מצליח לתפוס מרקם וטעם דומים להפליא לבשר שממנו החלטנו להיפטר, ולכן הוא מוצר חובה של ממש.
מעבר למוצרי הבסיס, הירקות והפירות, החלטתי לפנק את עצמי בחמישה ממרחים שווים במיוחד כדי לגוון את הסנדוויצ'ים של הבוקר. מלבד הפסטו וממרח העגבניות אזרתי אומץ עם ממרח ארטישוק, פלפלים מיובשים וצ'ימיצ'ורי שיספיקו לי לזמן רב, וחזרתי הביתה עם חיוך רחב. בחיים לא הייתי מרשה לעצמי להתפרע ככה במצב רגיל, אבל לפי החישוב שלי, הסברתי לאיש, זו אותה עלות בדיוק כמו 15 קופסאות קוטג' שאני בכיף יכולה לחסל בחודשיים. באופן דומה הסברתי לו על החיסכון הכולל בקניית קציצות האוקרה הקפואות שמילאו את המקרר שלנו בחמישה שקלים הקציצה, בייחוד שאמא שלי היא זו שקנתה אותן בפרץ של חשש פולני לבריאותי המידרדרת. וזה, כידוע, תמיד יותר כלכלי.
ואולי זה הזמן להתמקד קצת בסוגיה הכספית. קשה מאוד לחשב האם הטבעונות מייקרת את סל הקניות או דווקא מוזילה אותו. כנראה שזה תלוי באורח החיים שתאמצו. אין מחלוקת שכל תחליפי החלב יקרים באופן משמעותי, לפעמים פי שניים או שלושה ממוצרי החלב המקוריים. חלב סויה יעלה בסביבות 11 שקלים, לעומת שישה שקלים של חלב פרה רגיל. כך גם בנוגע ליוגורטים, שמנת צמחית וגבינות צהובות. מצד שני, אפשר לאכול כל היום ג'אנק. צ'יפס, פסטה, פלאפל — הכול הולך. מצד שלישי, סל הקניות הטבעוני הבסיסי הוא בדרך כלל זול יותר. חוץ מזה, מי שרגיל לאכול בחוץ יחסוך מן הסתם חלק נכבד מההוצאות שלו. האוכל הטבעוני הנפוץ ביותר הוא די זול (מי אמר חומוס ופלאפל ולא קיבל?), ואף שכל רשת בתי קפה שמכבדת את עצמה מציעה היום גם תפריט טבעוני, עדיין בהתנהלות השוטפת הוא הרבה פחות נגיש.
כדי שלא ישעמם, הקבוצה דואגת בכל יום לאתגר אחר. והפעם — אתגר הפסטה, אבל כזו שתהיה מקורית. הבחירה שלי: פסטה מוקפצת בסויה עם ערמונים וטופו צלוי, קשיו ובצל ירוק. אז את הסויה החלפתי בטריאקי כי לא היה לי בבית, ואת הטופו שכחתי לצלות, אבל יצא לא רע בכלל ואפילו הילדה אוכלת (אם כי היא מזיזה הצדה בהחלטיות את הערמונים, הטופו, הקשיו והבצל).
באופן כללי התחושה היא שאני חייבת להשקיע ולבשל לעצמי יותר, וכמי שעיקר תזונתה עד היום הייתה מבוססת על שאריות גרבר, הקשה של הלחם והבצל שנשאר מהפסטה, זה בהחלט שיפור באיכות החיים. אתמול גם אכלתי לראשונה בחיי טוסט עם גבינה טבעונית. אז התיאור של הגבינה — פרוסות על בסיס מים וקוקוס בטעם גבינה — לא היה מפתה בלשון המעטה, אבל הטוסט היה לי טעים! האם שכחתי כבר את טעמה של גבינה אמיתית, או שאולי כל דבר שתשים בטוסט, כולל פטריות עבשות ועגבניות מאשתקד, יקבל את אותו טעם שרוף ומנחם כל עוד אתה דואג לפזר מעליו טונות של קטשופ? לא ברור. בכל אופן השבת שוב באופק, והפעם אני מקווה להגיע יותר מוכנה.
איכשהו יצא שגם בשבת הזו התארחנו, הפעם אצל ההורים שלי. מה שכן, אני לא הצאצאית הראשונה של הוריי ש"נכנס לה הג'וק" של הטבעונות לראש, ואפילו הם עצמם חטאו בעבר בניקוי רעלים, הנבטות וכל הפסטיבל האורגני הזה, כך שהייתי רגועה. עם חצילים ברוטב עגבניות ואורז מלא בכל טוב הייתי מסודרת, ובכל זאת לאמי, שאבות אבותיה חיו במרחבים הגיאוגרפיים שבין רוסיה לגרמניה, היה חשוב להדגיש בתחילת הארוחה ש"להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו שאדם שנמצא באבל יכול בשבת לשיר קצת שירי קודש, ככה את יכולה לאכול קצת עוף בשבת". על אף הלוגיקה המקורית, לא נשברתי.
יכול להיות שזו אני. יכול להיות שמההתחלה פקפקתי ביכולת של גוש החלבון הזה להפוך למנה מפתה ונחשקת, אבל בחיי שעשיתי הכול כדי לתת לזה צ'אנס. השריתי וקצצתי וטיגנתי, אבל את כל תכולת המחבת זרקתי היישר לפח האשפה. בקבוצה עודדו אותי שאין שום חובה לאכול סייטן, אבל המליצו לנסות מתכונים אחרים כמו שניצל או שווארמת סייטן. מבחינתי האמון נפגם והחלטתי בשלב הזה לסגת לקטניות הטובות והמוכרות שלי.
כבר שבועיים שאני טבעונית, האח הידד. האמת, לא כל כך נורא בינתיים. בבוקר כמה פרוסות לחם עם הממרחים השווים, בצהריים אורז ועדשים או שעועית (ובימים של עצלות קונה סלט), ובערב מרק, פסטה מעניינת או תפוחי אדמה בווריאציות שונות. הקושי העיקרי מגיע בשבת, כי את כל הכיף בלהתארח אצל אנשים מחליפים חוסר הנעימות והנחיות מדויקות למשמעות המונח טבעונות — "כן, זה אומר בלי ביצים, ולא, ארוחה חלבית לא באמת עוזרת".
ואם כבר מדברים על ארוחה חלבית, המשבר הגדול הגיע בשבת השלישית. הוזמנו לחברים טובים לשבת בצהריים, ולהפתעתי הארוחה הייתה חלבית, שזו החולשה שלי. כזו אני, אישה אמיתית שקר לה מהמזגנים ואוהבת פשטידות עם שמנת וברוקולי. לא היה פשוט, אבל המארחת נשבעה שהפשטידה גם ככה לא יצאה לה משהו (לא האמנתי), ועם כמות נאה של סלטים מלאי חמוציות, אגוזים ועשבי תיבול שרדתי. ואז הגיע הקינוח, מין פאי שוקולד כזה הורס, רק עם שתי ביצים. שוב הביצים האלו. נשברתי. היה טעים, אבל הרגשתי כמו כששוברים את הצום ביום כיפור אחרי שכל היום פנטזת על הרוגלך החמים, ופתאום יש תחושה של "בקטנה, יכולתי לצום עוד שבוע שלם אם היה צריך".
עבירה גוררת עבירה, ובערב, אחרי לילה לבן ויום לא פשוט (חורף, ילדים, קשיי נשימה וכל הג'אז הזה), ולקראת לילה נוסף ללא שינה, הרגשתי שאני חייבת אנרגיה, משהו מדוגם ושיהיה מהיר ועצבני. אז הוספתי טונה לסלט הקבוע שלי. נכון, לא היה מדובר באיזה סטייק אנטרקוט עסיסי, אבל באותם רגעים זה עשה את העבודה.
כשאחת ממכרותיי, שמקפידה על הלכות כשרות קלה כבחמורה, העלתה את החשש שמא אטעם מהאוכל הלא טבעוני של הבנות כשאני מאכילה אותן (!), שוב חשבתי לעצמי באיזו קלות יכולים דווקא חבר'ה דתיים לאמץ את אורח החיים הטבעוני הקפדני, ואיך הקפדנות הזו היא בדיוק מה שכל כך מרתיע אותי. בכלל, לטבעונות יש את כל המאפיינים המוכרים של דת — אידיאולוגיה סדורה, מצוות עשה ולא תעשה וקהילתיות פעילה. לכן לא מפתיע לגלות שהאתגר של היום הוא "לעשות את ההקשר", ולטפח את המודעות לקשר המחייב בין המזון מן החי לבעלי חיים שעוברים סבל קשה. במילים אחרות — התחזקות.
בשנים האחרונות יצאו יותר ויותר סרטונים שנועדו לחשוף את האמת שמאחורי הפולקע שבצלחת. מעבר להרצאה המפורסמת של גארי יורופסקי (שרבים מסתייגים בצדק מסגנונו הבוטה והאלים) אפשר למצוא על הרשת את ההרצאות של "קירות שקופים", את ד"ר מייקל גרגר ואת ד"ר מלאני ג'וי. אני בחרתי לראות את הסרט התיעודי המעולה "קאוספירסי", על הקשר בין תעשיית המזון מן החי לפגיעה באיכות הסביבה. אין מה להגיד, יצאתי מחוזקת.
סיימתי את האתגר בהצלחה יחסית, ועכשיו צריך לחשוב איך ממשיכים מכאן הלאה. כרגע אני מחליטה על מסלול פחות נוקשה, כזה שמאפשר לי להתארח אצל אנשים בלי להביא חמגשיות מהבית אבל בכל זאת מצמצם משמעותית את צריכת המזון מהחי, וממציאה לעצמי קטגוריה חדשה — טבעונות לייט.
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
אקו"ם